יון אנטונסקו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יון ויקטור אנטונסקו
(15 ביוני 1882; פיטשט, רומניה - 1 ביוני 1946; ז'ילאבה, רומניה) (בגיל 63)
Ion Antonescu.jpg

יון אנטונסקו בתמונה רשמית
שם בשפת המקור Ion Antonescu (רומנית)
מדינה רומניה
מקום קבורה לא ידוע
מפלגה לא היה חבר מפלגה. (רשמית בברית עם משמר הברזל)
בת-זוג

רשלה מנדל
מריה אנטונסקו (ניקולסקו)

ראש ממשלת רומניה ה-69 וקונדוקטורול של רומניה
תקופת כהונה 4 בספטמבר 1940 - 23 באוגוסט 1944 (4 שנים)
הקודם בתפקיד יון ג'יגורטו
הבא בתפקיד קונסטנטין סנטסקו

יון ויקטור אנטונסקו (רומנית: Ion Victor Antonescu‏; 15 ביוני 1882 - 1 ביוני 1946) היה שליט רומניה, קונדוקטורול, בתקופת מלחמת העולם השנייה. הוא היה בעל ברית חשוב של היטלר, והאחראי לגירושם של יהודי בסרביה ובוקובינה ולטבח אודסה.

בטרם עלייתו לשלטון פיתח אנטונסקו קריירה צבאית מרשימה שבשיאה הגיע למשרת ראש המטה הכללי. כאיש צבא הוא נחשב למפקד מוכשר וקשוח במיוחד. אחרי עלייתו לשלטון ב-1940, בברית עם היטלר, הצליח אנטונסקו להרחיב את תחום שליטתה של רומניה מזרחה עד שטחי אוקראינה, ולמחוק את ההשפלה שספגה רומניה שנה קודם לכן כשברית המועצות אילצה אותה לפנות את בסרביה ואת צפון בוקובינה. בשנת 1944, עם היחלשותה של גרמניה הנאצית ושורה של תבוסות קשות בחזית הסובייטית, שסיכנו את עצמאותה של רומניה, הודח אנטונסקו מתפקידו במהלך הפיכת 23 באוגוסט 1944 ונעצר. הוא נשפט לאחר מלחמת העולם השנייה בבית הדין העממי בבוקרשט כפושע מלחמה ונידון לעונש מוות‏[1].

בעיני הרומנים נותר אנטונסקו עד היום דמות מעוררת מחלוקת. מצד אחד הוא היה רודן ופושע מלחמה מורשע שהוצא להורג, אך מצד שני הוא נחשב בעיני רבים כגיבור לאומי בזכות ניסיונו לממש את החלום של "רומניה הגדולה החדשה".

עד מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטונסקו נולד בפיטשט (Piteşti) לאב שנשא שם זהה, יון אנטונסקו, ולאם בשם קיריאקיצה אנטונסקו מבית דובריאן. זו הייתה משפחה בורגנית בעלת מסורת צבאית, האב ושלושה מאחיו היו קצינים בצבא הרומני. ב-1899, בגיל 16 (שנתיים מאוחר מהמקובל) נרשם יון לבית הספר הצבאי לילדי אנשי צבא (Şcoala pentru copii de militari) על מנת להמשיך את המסורת המשפחתית. ב-1902 עבר לבית הספר לקציני חיל הרגלים ו-חיל הפרשים, וסיים ב-1904 את הלימודים במקום הראשון בכיתתו, בדרגת סובלוקוטננט (סגן משנה). הלימודים התקיימו בבתי ספר ביאשי ובקראיובה.

הקצין הצעיר הוצב בגדוד הפרשים הראשון (Regimentul 1 Roşiori) בדרום רומניה. ב-1907 התבלט אנטונסקו בדיכוי מרד האיכרים בגאלאץ ובסביבתה. יחידתו חסמה את הדרך לעיר, והוא, שפיקד על יחידה זו יחד עם חברו, סובלוקוטננט ליבזיאנו (Livezeanu), ניצבו מול איכרים זועמים שאליהם הצטרפו עגלוני הנמל הממורמרים. כשהמורדים לא נענו לציווי לעצור נתנו השניים הוראות פתיחה באש. 15 איכרים נהרגו, עשרות נפצעו וההמון התפזר. בעקבות מעשה זה זכה אנטונסקו בציון לשבח מהמפקד הכללי של חיל הפרשים, יורש העצר פרדיננד, אך מאוחר יותר, כשהועמד למשפט על מעשיו ב-1946, הואשם גם במעשים אלה. קשיחותו (שהתבטאה כבר בדיכוי מרד האיכרים), אכזריותו ושערו האדום הקנו לו את הכינוי "הכלב האדום". ב-1908 קודם אנטונסקו לדרגת לוקוטננט (סגן) והנסיך פרדיננד ביקש למנותו כעוזרו, אך המינוי לא אושר מכיוון שלתפקיד נדרשה דרגת קפיטן (סרן).

בשנת 1911 החל אנטונסקו את לימודיו באקדמיה הצבאית, והשלים אותם ב-1913, בדרגת קפיטן (סרן). במקביל השתתף במלחמת הבלקן השנייה נגד בולגריה, כקצין המבצעים של דיוויזיית הפרשים הראשונה. בין 1 בנובמבר 1914 ל-1 באפריל 1915 הוצב בבית הספר לקציני פרשים.

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוצב במשרד המבצעים של הארמייה הצפונית, בפיקודו של קונסטנטין פרזאן. שני הקצינים הללו היוו צוות מושלם, ודרכיהם לא נפרדו שנים רבות. הישגיה של הארמייה הצפונית, היחידה שהצליחה לסגת בצורה מאורגנת מטרנסילבניה, הובילו למינוי גנרל קונסטנטין פרזאן למפקד הארמייה הראשונה ויחידות ההגנה של הדנובה (הארמייה השלישית לשעבר). באוקטובר 1916 קודם אנטונסקו לדרגת מיור (רב סרן) וב-17 בנובמבר הוצב פעם נוספת תחת פיקודו של פרזאן כקצין מבצעים.
אף על פי שנחלו מספר תבוסות, מונה פרזאן כראש המטה הכללי ב-17 בדצמבר 1916. יחד עמו קודם גם מיור אנטונסקו לתפקיד קצין מבצעים במטה הכללי, תפקיד בו החליף את קולונל ראדו רוסטי. בתפקידו החדש היה מעורב בהישגי הצבא הרומני החל מקיץ 1917, אז שבה רומניה למלחמה לצד מעצמות ההסכמה. בין ההישגים היו כיבוש בסרביה והניצחון על הצבא האדום ההונגרי ב-1919, מערכה שהסתיימה בכיבוש בודפשט והובילה לאיחוד טרנסילבניה עם רומניה. בזכות הישגיו במערכה זו קיבל אנטונסקו ב-31 בדצמבר 1919 את העיטור הגבוה ביותר בצבא הרומני, עיטור מסדר מיכאי האמיץ דרגה 3 (Ordinul Mihai Viteazul clasa a III-a).

במהלך כל מלחמת העולם הראשונה נחשב אנטונסקו כתומך במדיניות הפרו-בריטית והפרו-צרפתית.

בין שתי מלחמות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה, קודם אנטונסקו לדרגת קולונל (אלוף משנה) והשתתף במשלחת הרומנית לוועידת השלום בפריז, ובמשלחת שניהלה משא-ומתן על איחוד פולין. משם נקרא לפקד על בית הספר המיוחד של חיל הרגלים והפרשים בסיביו (Şcoala Specială de Infaterie şi Cavalerie), שם נפצע בתאונת רכיבה, שריתקה אותו אל מיטתו למשך שישה חודשים.

אות מסדר מיכאי האמיץ

במרץ 1920 עמד אנטונסקו בראש משלחת המשא ומתן הרומנית שדנה עם הפולנים על חתימת ברית ההגנה הפולנית-רומנית. בין 1 באוגוסט ל-31 בדצמבר 1923 שימש כנספח צבאי בפריז, ובהמשך, בין 1 בינואר 1924 ל-14 ביולי 1926, כנספח צבאי בלונדון. כשחזר לרומניה מונה כמפקד רגימנט הפרשים התשיעי (Regimentului 9 Roşiori Principesa Elena de la Giurgiu). ב-1927 מונה אנטונסקו למפקד האקדמייה הצבאית (Şcoala Superioară de Război) וב-1931 קודם לדרגת גנרל דה בריגדה (General de brigadă). ב-1 ביולי של אותה שנה התמנה למפקד הדיוויזיה השלישית של חיל הרגלים, שמפקדתה ישבה בעיר הולדתו של אנטונסקו, פיטשט.

ב-1 בדצמבר 1933 מינה המלך קרול השני את אנטונסקו לרמטכ"ל צבא רומניה. עם מינויו קיבל אנטונסקו מהמלך הבטחה שיינתן לו חופש מוחלט בארגון הצבא מחדש, אבל היחסים בין השנים התדרדרו ואנטונסקו התפטר תוך שנה, ב-11 בדצמבר 1934 וחזר לפיטשט, לפקד על הדיוויזיה השלישית, תפקיד בו שימש עד 1937. לשיא הקריירה הצבאית הגיע ב־25 בדצמבר 1937 עם קידומו לדרגת גנרל מיור ושלושה ימים מאוחר יותר לתפקיד שר המלחמה בממשלתם הלאומנית-אנטישמית של אוקטביאן גוגה ואלכסנדרו קוזה. כבעבר, הסתכסך אנטונסקו שוב עם המלך ופמלייתו ואולץ להתפטר מתפקידו ב-30 במרץ 1938 וב-1940 אף הוחזק במעצר בית במנזר ביסטריצה. כחייל וכקצין מצטיין הוענקו לאנטונסקו מספר עיטורים, ביניהם אות מסדר מיכאי האמיץ דרגה 3, העיטור הגבוה ביותר בצבא הרומני. מאוחר יותר, כמנהיג רומניה בעת המלחמה, קיבל גם מספר עיטורים גרמניים: צלב הברזל, דרגה שנייה (גרמנית: Eisernes Kreuz 2. Klasse) ב-1939, צלב הברזל, דרגה ראשונה (גרמנית: Eisernes Kreuz 1. Klasse) באותה שנה, וכן מגן קרים (גרמנית: Krimschild in Gold) וצלב האבירים של צלב הברזל (גרמנית: Ritterkreuz des Eisernen Kreuzes).

בתקופת הנהגתו את רומניה קידם את עצמו לדרגת מרשל.

בשלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדינת הלגיונרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – משמר הברזל
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרד הלגיונרים ופרעות בוקרשט

אנטונסקו לא השתייך לתנועה הפשיסטית האנטישמית משמר הברזל, בהנהגת קורנליו זלאה קודראנו, אך תיווך בינה ובין הממשלה. התנועה הלגיונרית הלכה והתחזקה לאורך שנות ה-30 של המאה ה-20 ונקטה בצעדים טרוריסטיים נגד היהודים, העובדים המאורגנים ומתנגדיה הפוליטיים. הטרור הלגיונרי כלל רציחות והפחדת המערכת המשפטית עד כדי זיכוי הרוצחים. כצעד נגד הטרור הלגיונרי, הכריז המלך על דיקטטורה, מנהיגי הלגיונרים נרדפו וחלקם, בראשות קודראנו, נעצרו ובאמתלה של ניסיון בריחה, נרצחו. ב-1940 פקד את רומניה משבר קשה, לאחר פלישת גרמניה הנאצית לארצות השפלה ולצרפת (במאי 1940) ונסיגת הצבא האנגלי מיבשת אירופה יצרו מצב בו אבדו כל בעלי הברית של רומניה ואויביה/שכניה ניצלו זאת עד תום. ברית המועצות תבעה באולטימטום (סוף מאי 1940) את פינוי הצבא והשלטון הרומני מבסרביה וצפון בוקובינה וסיפחה אליה את הטריטוריה ללא מלחמה (תחילת חודש יוני 1940), ב-תכתיב וינה (חודש אוגוסט 1940) אולצה רומניה למסור להונגריה חלק מחבל טרנסילבניה ולבולגריה חלק מדוברוג'ה, שוב ללא מלחמה. בעקבות המחאה העממית שהתעוררה, מינה מלך רומניה, קרול השני את אנטונסקו לראש ממשלת רומניה, פיזר את הפרלמנט והעניק לאנטונסקו סמכויות נרחבות.

דגל יון אנטונסקו, בשלטון

ב־5 בספטמבר 1940 אילץ אנטונסקו את המלך לוותר על כתרו, ולהעביר את שרביט המלוכה לבנו, מיכאי הראשון. למלך החדש ניתנה סמכות ייצוגית בלבד, ואנטונסקו, שהתמנה לנשיא מועצת השרים, הפך למעשה לראש המדינה (הוא כינה את עצמו "קונדוקטורול" מילה שמשמעותה בעברית היא: המנהיג, המוביל). אנטונסקו הקים ממשלה ביחד עם משמר הברזל (התנועה הלגיונרית), הוריה סימה התמנה לסגן נשיא מועצת השרים ורומניה הוכרזה ל"מדינה לאומית-לגיונרית" אך השרים העיקריים ו"אנשי המפתח" היו מקורבים עליהם סמך. תקופת שלטון זאת ידועה בשם "מדינת הלגיונרים".

אנטונסקו ביצע בצבא רפורמות מרחיקות לכת, ובין השאר פיטר 164 קצינים גבוהים שנחשבו כמזוהים עם המשטר הישן. בהמשך אנטונטסקו אימץ גישה חשדנית יותר ויותר כנגד משמר הברזל עקב התעמולה הלגיונרית, ואסר על מעורבותם של קציני הצבא בפוליטיקה. שיתוף הפעולה בין אנטונסקו למשמר הברזל היה קצר יומין: התנועה מרדה בשלטונו ב-21 בינואר - 23 בינואר 1941, מרד שדוכא על ידי הצבא שנשאר נאמן לאנטונסקו ובהסכמה שבשתיקה של היטלר. ב-17 בפברואר 1941 בוטלה רשמית "המדינה הלאומית-לגיונרית" ואנטונסקו ביצר את משטרו הרודני הפשיסטי ואילו המלך מילא תפקיד ייצוגי בלבד.

תוך שאיפה להשיב לרומניה את המחוזות שנלקחו ממנה הוביל אנטונסקו את רומניה לשיתוף פעולה הדוק עם גרמניה הנאצית בפלישה לברית המועצות ביוני 1941, ובדצמבר של אותה שנה הכריז מלחמה גם נגד ארצות הברית ובריטניה.

ממשלת אנטונסקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלתו של אנטונסקו הייתה מורכבת ממועצת השרים שהיו בשלטון מ- 27 בינואר 1941 ועד 23 באוגוסט 1944.

חברי הממשלה העיקריים:

  • גנרל יון אנטונסקו - נשיא מועצת השרים (27 ינואר 1941 - 23 אוגוסט 1944).
  • פרופסור מיכאי אנטונסקו - סגן נשיא מועצת השרים (27 ינואר 1941 - 23 אוגוסט 1944), שר החוץ (29 ינואר 1941 - 23 אוגוסט 1944).
  • דומיטרו פופסקו - שר הפנים (27 ינואר 1941 - 23 אוגוסט 1944).
  • יון מרינסקו - שר המשפטים (14 אוגוסט 1941 - 23 אוגוסט 1944).
  • אלכסנדרו נאגו - שר האוצר (25 ספטמבר 1942 - 1 אפריל 1944).
  • קונסטנטין בושילה - שר העבודה והתקשורת (9 יולי 1941 - 5 אוגוסט 1943).
  • גנרל גאורגה דוברה - שר החימוש (16 ספטמבר 1942 - 23 אוגוסט 1944).
  • גנרל הנו פנטזי - שר ההגנה.

על צמרת השלטון נמנו גם האישים:

סגן שר המשטרה הגנרל יון פופסקו, ולאחריו הגנרל קונסטנטין וסיליו, הקומיסר לענייני יהודים ראדו לקה, מושל בוקובינה הגנרל אלכסנדרו ריושאנו, והבאים אחריו הגנרל קורנליו קלוטסקו ולבסוף הגנרל קורנל דרגלינה, מושל בסרביה הגנרל קונסטנטין וויקולסקו, מושל טרנסניסטריה הגנרל גאורגה אלכסינו והבא אחריו הגנרל גאורתה פוטופינו.

הברית עם גרמניה הנאצית - מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטונסקו כרת ברית עם גרמניה הנאצית מתוך שנאה לבולשביזם הרוסי. בנובמבר 1940 נפגש בברלין עם היטלר ועם שר החוץ הנאצי ריבנטרופ לצורך חיזוק הברית בין גרמניה לרומניה. גרמניה הבטיחה לספק לרומניה מטוסי קרב מסוג מסרשמידט 109, טנקים, טרקטורים, תותחים נגד טנקים, תותחים נ"מ, רובים אוטומטיים ונשק אחר, ואילו רומניה התחייבה לספק חיטה ונפט לגרמניה הנאצית. בפגישה נוספת, בינואר 1941, סוכם על מעבר כוחות גרמניים מהונגריה דרך רומניה לכיוון החזית האיטלקית בחבל הבלקן.

אנטונסקו כרת את הברית מתוך תקווה לכבוש מחדש את בסרביה ואת צפון בוקובינה. הוא קיווה גם שעם כניסת רומניה למלחמה בחזית המזרחית, יוכל להחזיר לידי רומניה את חבל צפון טרנסילבניה (שסופח להונגריה) בתמיכתו של היטלר. ברית זאת הבטיחה אספקה יציבה של נפט מרומניה למכונת המלחמה הנאצית. למעשה רומניה של אנטונסקו תמכה בגרמניה הנאצית יותר מיתר מדינות הציר גם יחד.

במאי 1941 נפגש אנטונסקו עם היטלר וריבנטרופ במינכן, לצורך סיכום ותיאום המתקפה על ברית המועצות. הגרמנים דרשו מעורבות פעילה של הרומנים בלחימה בתמורה להחזרת בסרביה וצפון בוקובינה לרומניה. את ההחלטה להצטרף למתקפה הנאצית ולפלוש לברית המועצות קיבל אנטונסקו ללא התייעצות עם שריו או עם המלך מיכאי, שקיבל את הידיעה רק ב- 22 ביוני. אף על פי כן, הייתה לאנטונסקו תמיכה נרחבת בדעת הקהל ובקרב רוב המפלגות הפוליטיות, למעט המפלגה הקומוניסטית הרומנית הזעירה.

צבא רומניה הצטרף לוורמאכט ופלש לעומק ברית המועצות במסגרת החזית הדרומית במבצע ברברוסה. אף על פי שהקדיש את רוב שנותיו לצבא, נכשל אנטונסקו בהכנה למלחמה. כדי לרצות את היטלר, נשלחו דיוויזיות רבות לקרב כשאינן מצוידות כראוי, והגרמנים ציידו חלק מהן רק לפני היציאה לקרב. הקרב על סטלינגרד גבה קורבנות רבים בצבא הרומני. אחרי קרב זה פתח הצבא הסובייטי במתקפת נגד, שהסתיימה רק עם כניסתו לברלין בסוף המלחמה. במהלך המתקפה נהדפו הכוחות הרומניים והגרמניים לאחור. בעקבות המפלות הידרדרה באופן חד הפופולריות של אנטונסקו בארצו.

כשלונו בניהול המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטונסקו אחראי לכך שבמהלך מלחמת העולם השנייה נשלחו לחזית דיוויזיות רומניות ללא ציוד וכלי נשק בכמות מספקת. הארמייה השלישית הרומנית הוכפפה לפיקודו המלא של הצבא הגרמני, ותחת פיקודו הישיר של אנטונסקו נותרו רק הארמייה הרביעית והקורפוס השני, אך אנטונסקו שימש (לפחות להלכה) כמפקד החזית בבסרביה, כולל היחידות הגרמניות.

אנטונסקו התעמת עם קציני הצבא הבכירים ובינואר 1942 פיטר את הגנרל יוסף יעקוביצ'י. הגנרל התנגד לכוונתו של אנטונסקו למשלוח דיוויזיות רבות ככל האפשר לחזית בטרם צוידו כנדרש. בגלל ניסיונו לרצות את היטלר תרם אנטונסקו למותם של כחצי מיליון מחיילי הצבא הרומני. המספר הכללי של האבדות בנפש בקרב הרומנים הגיע, לפי ההערכות, לקצת פחות ממיליון.

מהלכיו של אנטונסקו בחזית המזרח סיבכו אותו גם עם בעלות הברית המערביות. ב-6 בדצמבר 1941 הכריזה בריטניה מלחמה על רומניה ובעקבותיה הלכו קנדה, ניו זילנד, אוסטרליה ודרום אפריקה, וב-4 ביוני 1942 - גם ארצות הברית. רומניה החליפה צד פעם נוספת, והצטרפה לבעלות הברית, רק אחרי נפילת משטרו של אנטונסקו.

נפילת משטרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הפיכת 23 באוגוסט 1944

במהלך כל ימי המלחמה שרר ברומניה אי-שקט פוליטי. למלחמה התנגדו הסוציאל-דמוקרטים, חברים במפלגת האיכרים ובמפלגה הלאומית הליברלית, הקומוניסטים ואף המלך עצמו.

אחרי מפלת הגרמנים בקרב סטלינגרד בתחילת 1943, חל מהפך הדרגתי בדעותיהם של חברי הממשלה, והם החלו לראות עין בעין עם מתנגדי המלחמה. הממשלה נקטה צעדים לפתיחת משא ומתן עם בעלות-הברית, תוך ניסיון להתנתק מגרמניה הנאצית. במגעים, שנערכו בין השאר ברומא, בברן, באנקרה, ניסו הרומנים לפתוח במשא ומתן להסכם נפרד עם בעלות הברית המערביות, תוך המשך המלחמה במזרח. לאחר כישלון מגעים אלה פעל אנטונסקו להשגת הסכם שלום כולל שיכלול גם את ברית המועצות.

במקביל התקיימו מאחורי גבו של אנטונסקו מגעים להקמת חזית שתחליף אותו בשלטון ותכרות הסכם שלום. עם השותפים למגעים נמנו נאמני המלך, ראשי המפלגות שפורקו, ראשי הכנסייה ואפילו ראשי הקהילה היהודית (הוצע לתת נשק ליהודים שבמחנות העבודה, כדי שיפעלו להפלת המשטר).

ב-23 באוגוסט 1944 פרץ מרי שבמהלכו נטל הגוש הלאומי הדמוקרטי, בסיוע כמה גנרלים מצבא רומניה, את הגה השלטון מאנטונסקו וכונן ממשלה חדשה. באותו ערב שידר המלך מיכאי הראשון ברדיו נאום לאומה, והכריז כי הממשלה החדשה קיבלה את תנאי שביתת-הנשק שהציעו בעלות הברית וכי רומניה תצטרף למלחמה בגרמניה הנאצית. הכרזה דומה השמיע ראש הממשלה החדש, הגנרל קונסטנטין סנטסקו. אנטונסקו נעצר על פי פקודה של המלך.

משפטו והוצאתו להורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-23 באוגוסט 1944, זומן אנטונסקו לארמון המלוכה ונדרש לחתום על הסכם שיתוף הפעולה עם בעלות הברית. לאחר שסירב, נעצר בהוראתו של מיכאי מלך רומניה, יחד עם שר החוץ מיכאי אנטונסקו ובכירים אחרים. אנטונסקו שהה זמן מה בארמון ולאחר מכן נמסר על ידי ראש הממשלה החדש, לוטננט גנרל קונסטנטין סנטסקו, לידי הקומוניסטים אשר כלאו אותו בבית בבוקרשט. בהמשך נשלח למעצר וחקירה ברית המועצות.

אף על פי שזכה ליחס הוגן, אנטונסקו ניסה להתאבד, אך נכשל. במאי 1946 הוחזר לרומניה. משפטו של אנטונסקו ועוד 24 בכירים אחרים החל ב-6 במאי 1946 בבית הדין העממי של בוקרשט. סעיפי האישום בהם נאשם: פשעים נגד השלום, פשעים נגד האנושות (אישומים בדבר ניצול כלכלי של הקהילה היהודית, אחריות לפוגרומים של יאסי ואודסה, הגליית היהודים לטרנסניסטריה ואחריות להשמדתם של אלפי יהודים ברומניה ובשטחים הכבושים על ידה) ופשעי מלחמה.

להגנתו טען אנטונסקו שהוא רואה את עצמו כחייל שנקרא להגן על מדינתו בתקופת משבר. אנטונסקו לקח אחריות על כל הישגי וטעויות המשטר אותו הוביל למעט הרציחות והביזה. לטענת אנטונסקו הברית בין רומניה וגרמניה הייתה עוד מתקופת המלך קרול השני והובלה על ידי הנסיבות ועל ידי הצורך לפצות על השטחים שאבדו לרומניה. את גרוש היהודים הצדיק אנטונסקו כצעדים שבוצעו על מנת לשמור על ביטחונם מפני הגרמנים. לטענתו מעולם לא הורה על מעשי טבח כנגד אף אחד, אולם כמנהיג לקח אחריות על כל מה שהתרחש על אף שלא היה מעורב.

אנטונסקו נידון למוות 6 פעמים, ל־80 שנה בכלא. עתירתו לבית הדין העממי נדחתה על הסף, וכמו כן פנייתו לבקשת חנינה והמתקת עונשו מאת המלך הוכשלה. אנטונסקו הוצא להורג בכלא ז'ילאבה שבבוקרשט ב־1 ביוני 1946.

ההוצאה להורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוצאתו להורג של אנטונסקו על ידי כיתת יורים

ביום ההוצאה להורג נפגש אנטונסקו עם אשתו, מריה, שהגיעה מבוקרשט והם שוחחו כשעה תחת פיקוחם של סוהרים. לאחר שיחתם ערך כומר את טקס הליטורגיה הקדושה עבור אנטונסקו ושאר הנידונים למוות.

לפני ההוצאה להורג נשאלו הנידונים לבקשתם האחרונה. בקשתו של אנטונסקו, שהוצאתו להורג תבוצע בידי הצבא, נענתה בשלילה. בעומדו מול כיתת היורים, רגע לפני מתן פקודת הירי, הצדיע אנטונסקו במועל יד, קרא "תחי רומניה" ולאחר מכן נפל. הירי נמשך על מנת לוודא את מותו. ההוצאה להורג צולמה בסרט. מקום הקבורה נשמר בסוד כדי למנוע הפיכתו לאתר עליה לרגל.

יחד עם אנטונסקו הוצאו להורג קונסטנטין וסיליו (Constantin Z. Vasiliu), שר הפנים של רומניה בתקופת מלחמת העולם השנייה, גאורגה אלקסיאנו (Gheorghe Alexianu), מושל טרנסניסטריה, ומיכאי אנטונסקו, שר התעמולה ושר החוץ של רומניה.

אנטונסקו והיהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קשרים משפחתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד הפרקים הפחות ידועים בביוגרפיה של אנטונסקו הוא קשריו האישיים ליהודים. אביו התגרש מאמו הביולוגית ונישא בשנית לפרידה קופרמן (Frieda Kuppermann) היהודייה; מידע זה הועלם ביוזמת אנטונסקו בביוגרפיות שפורסמו במהלך מלחמת העולם. לאחר שנבחר לשליט רומניה דרש אנטונסקו מאמו החורגת, שהתכחשה לשם אנטונסקו לאחר מות בעלה, שתשוב לשם בעלה כדי לטשטש את זהותה היהודית, אך היא סירבה.

בנוסף קיים אנטונסקו קשרים עם שתי נשים יהודיות מגאלאץ, ונישא בשנות ה־30, בעת ששימש כנספח צבאי בלונדון, ליהודייה צרפתייה בשם רשלה מנדל (Rasela Mendel); ברומניה יש הטוענים שלא היו אלה נישואים אלא אירוסים בלבד. הנישואים היו קצרים, ואנטונסקו התגרש מרשלה עוד במהלך שירותו כנספח צבאי. הבן היחיד שנולד כתוצאה מנישואים אלה מת בגיל צעיר.

ב-29 באוגוסט 1927, כשהיה בן 45, נישא אנטונסקו בשנית למריה ניקולסקו (Niculescu) בתו של סרן בצבא הרומני ששמו תאודור ניקולסקו. נישואים אלה עוררו סערה פוליטית שלובתה על ידי חוג מקורביו של מלך רומניה, שנפגע מביקורת של אנטונסקו על חייו האישיים. מריה אנטונסקו הואשמה על ידם בביגמיה. גם למריה ניקולסקו לא היו אלה נישואים ראשונים. מריה, שהתאלמנה מבעלה הראשון גאורגה צ'ימברו (Gheorghe Cimbru), נישאה ב-1919 לצורף צרפתי, ככל הנראה יהודי, בשם גיום אוגוסט יוסף פייר פוילר (Guillaume Auguste Joseph Pierre Fueller). נישואים אלה החזיקו מעמד שבע שנים בלבד והסתיימו בגירושים מוטלים בספק.

פילדרמן ואנטונסקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – וילהלם פילדרמן

בבית הספר התיכון למד אנטונסקו יחד עם תלמיד יהודי מוכשר מאוד בשם וילהלם פילדרמן, מי שעתיד להיות דוקטור למשפטים ומנהיג הקהילה היהודית של רומניה בתקופת מלחמת העולם השנייה.

היחסים האישיים בין שני האישים יצרו מצב בו גם בתקופת המשטר האנטישמי ורדיפת היהודים, פילדרמן הצליח, על סמך היכרותו המוקדמת, להציג טיעונים ששכנעו את אנטונסקו לשנות ואף לבטל גזרות, כמו במקרה של ביטול הגזרה הכללית של נשיאת הטלאי הצהוב. היחסים המיוחדים איפשרו לפילדרמן שימוש בטון מכובד בניהול המשא ומתן עם השלטונות ואף איומים מרומזים לגבי מה שיקרה לרומניה, אם הגרמנים יפסידו במלחמה.

גישה זאת לא הייתה אפשרית באף אחת ממדינות הציר או מהמדינות הכבושות על ידי מדינות הציר, אך גם לחופש היחסי שניתן לפילדרמן היו גבולות. כשפילדרמן הודיע נחרצות לאנטונסקו שהקהילה היהודית לא מסוגלת לגייס את המס החדש שהוטל עליה, הגלה אותו אנטונסקו לטרנסניסטריה, אך לאחר כמה חודשים, בעקבות לחצם של המלכה האם וראשי המפלגות (שפורקו אך עדיין היו בעלי השפעה) הושב פילדרמן מטרנסניסטריה.

במהלך שלטונו[עריכת קוד מקור | עריכה]

החקיקה נגד היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת שלטונו של אנטונסקו נחקקו עשרות חוקים במסגרת הרומניזציה וכנגד היהודים, ביניהם הפקעת כל נכסי היהודים באזורים הכפריים, ובכלל זה קרקעות (5 באוקטובר ‎1940), יערות, מבשלות כוהל ומנסרות לעיבוד עצים (7 בנובמבר 1940), הפקעת ספינות שיט (4 בדצמבר 1940), הפקעת בתים ודירות (27 במרץ 1941), חוק העבודה לטובת הציבור (שחייב את היהודים בעבודות כפייה) וצו לסגירת כל בתי הקפה היהודיים (19 ביוני).

היהודים חויבו במסים מיוחדים, נאסרה עליהם החזקת מקלטי רדיו וכלי רכב, כולל אופניים, הוטל עליהם לספק כמויות של מצרכים ומלבושים שונים.

הדת היהודית הוצאה מרשימת הדתות המוכרות והמוגנות על ידי השלטון ומצב זה אפשר הפקעת מבנים ששמשו את הקהילה היהודית, כולל מבנים של בתי כנסת.

לפי הוראות ממשלת אנטונסקו נקבעו אזורים בהם לא אושרו מגורי יהודים והתושבים היהודים גורשו, מרביתם למחנות בטרנסניסטריה.

השואה ברומניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שואת יהודי רומניה

כ-45,000 עד 60,000 יהודים נרצחו בבוקובינה ובבסרביה בידי יחידות צבא גרמניות ורומניות. 105,000 עד 120,000 יהודים רומנים נוספים מתו כתוצאה מהגלייתם לטרנסניסטריה. השלטונות הרומנים היו אחראים גם לרצח 115,000 עד 180,000 יהודים אוקראינים, במיוחד באזור אודסה, ועוד כ-15,000 יהודים נרצחו בפרעות יאשי ומעורבותו של אנטונסקו בפרעות אלה הוכחה במסמכים ותזכירים. פרט למספרים גדולים אלה היו עוד רציחות בתחום הרגאט בפרעות דורוחוי, הטבח בגאלצי, בפרעות בוקרשט ובמקומות נוספים, אך במספרים קטנים מאלפים ובהם לא הייתה מעורבות ישירה של אנטונסקו.

ועדת ההיסטוריונים שהוקמה על ידי ממשלת רומניה החליטה שאינה יכולה לנקוב במספר היהודים שהומתו בשואת יהודי רומניה, תחת שלטון רומני, אך ציינה שמספרם נע בין 280,000 ובין 380,000. אומדנים אחרים מעריכים את מספר הנספים בכ־‎420,000 יהודים שישבו בשטחי רומניה ב־‎1939. נתונים אלה מעידים כי רומניה הייתה אחראית ליותר מעשי רצח של יהודים בשואה מאשר כל מדינה אחרת פרט לגרמניה.

עמדתו של אנטונסקו כלפי היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקידו של אנטונסקו בשואה היה רב-פנים. מצד אחד, לא קיבל את הדוקטרינה הגזענית הנאצית, ויחסו ליהודים היה דו-ערכי (כמוזכר לעיל, היו אמו החורגת פרידה קופרמן ואשתו הראשונה רשלה מנדל יהודיות),
אך מנאומיו וממסמכים שונים ניתן ללמוד כי החזיק בעמדות אנטישמיות. על שנאתו ליהודים ועל הטקטיקה שלו מעידים למשל דבריו במועצת השרים שנתכנסה ב-15 באפריל 1941:

Cquote2.svg

אני נותן להמון רישיון מוחלט לטבוח (ביהודים). אני אסוג למבצרי, ולאחר הטבח אחזיר את הסדר.

Cquote3.svg

באמירה זו היה מעין אישור מראש לפוגרום יאשי שפרץ זמן קצר לאחר מכן. כמו כן נהג אנטונסקו לכנות את היהודים בשם הגנאי "יהודונים", וראה בהם את האויב האמיתי במלחמה. ב 6 בספטמבר 1941 כתב אנטונסקו למיכאי אנטונסקו:

Cquote2.svg

כולם חייבים להבין שאין זה מאבק נגד הסלאבים, אלא נגד היהודים. זה מאבק עד מוות. או שננצח והעולם יטהר את עצמו, או שהם ינצחו ואנו נהפוך לעבדיהם.... המלחמה בכללותה, והקרב על אודסה באופן ספציפי הוכיחו שהשטן ביהודים.

Cquote3.svg

בשיחה שהתנהלה עם כמה מבכיריו על הגדרת מי הוא יהודי (האם גם מי שהתנצר, הוריו התנצרו, סביו התנצרו, חלק מסביו וכו'), לצורך אכיפת החוקים הגזענים, התבטא אנטונסקו ב"הומור" באומרו שהיהדות דומה למחלת העגבת - אי אפשר להיות קצת יהודי כפי שאי אפשר להיות קצת חולה עגבת.

מעורבותה של ממשלת אנטונסקו בשואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לממשלה בראשותו של אנטונסקו היו שתי דרכים לטפל ביהודים: דרך אחת, אלימה יותר, ביחס ליהודי בסרביה ובוקובינה, ודרך שנייה, קיצונית פחות, ביחס ליהודי הרגאט (שטחי מולדובה ומונטניה) ודרום טרנסילבניה. אנטונסקו היה אחראי למותם של רבים מיהודי בוקובינה, בסרביה וטרנסניסטריה.

עם התקדמות הצבא הרומני בבסרביה, הורה אנטונסקו על הגלייתם של כ־150,000 מיהודי בוקובינה ובסרביה למחנות ריכוז בטרנסניסטריה, בטיעון שבשטח פועלות "קבוצות התנגדות" של יהודים, המתפקדים כ"סוכנים קומוניסטים". לפי הוראות מיוחדות מפי אנטונסקו, שנמסרו רק בעל פה, מפקדי היחידות שכבשו את בסרביה ובוקובינה הצטוו להרוג את היהודים ורבים עשו זאת במהלך הימים הראשונים של הכיבוש.

בהמשך הוגלו לטרנסניסטריה קבוצות גדולות נוספות של יהודים, שרכושם נשדד. למחנות אלו נשלחו גם 25,000 צוענים, ש-11,000 מתוכם מתו בדרך.
תהליך האיסוף נועד להרוג כמה שיותר יהודים טרם שליחתם ברכבות המוות למזרח. במקביל סירב אנטונסקו למסור יהודים אלה לידי הגרמנים. רק מעטים מאלה שגורשו שרדו את מחנות הריכוז בטרנסניסטריה ושבו לאחר המלחמה לרומניה.
מחקרים אחרונים ומסמכים ברומנית שנחשפו ברוסיה חשפו את מעורבותו של ממשל אנטונסקו במעשי בטבח אודסה, בטבח בוגדנובסקה ובטבח אקמסטקה.

לאנטונסקו היו גם תוכניות בקשר ליהודי רומניה הישנה (הרגאט), הוא הסכים לתוכנית הגרמנים ל"פתרון הסופי" של "בעיית היהודים ברומניה", לפי תוכנית זאת אמורים היו היהודים להישלח למחנה ההשמדה בלז'ץ שבפולין. תוכנית זאת לא יצאה אל הפועל מכיוון שאנטונסקו חזר בו מהסכמתו (לאחר מפלת סטלינגרד). במשפטו טען אנטונסקו שהעובדה שיהודים אלה עדיין חיים נזקפת לזכותו.

אחריותו הישירה של אנטונסקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

יון אנטונסקו היה מעורב ישירות בצעדים נגד היהודים. שלא כמו במקרה של היטלר, מעורבותו הישירה של אנטונסקו מתועדת במסמכים רבים. גירוש יהודי בוקובינה (בתחילת אוקטובר 1941), למשל, בוצע לפי הוראותיהם של קולונל גאורגה פטרסקו מהמטה הכללי וגנרל טופור מהז'נדרמריה, שקיבלו פקודה ישירה מאנטונסקו; פטרסקו העיד ב-1945 שעל פקודת הגירוש (מס' 6651) מראדו דנולוסקו היה חתום גם אנטונסקו.

ב-6 באוקטובר 1941 הצהיר אנטונסקו בכינוס הממשלה:

"החלטתי לפנות את כולם (היהודים) לתמיד מאזור זה. יש לי עדין 10,000 יהודים בבסרביה אותם יש לשלוח אל מעבר לנהר הדניסטר, בעוד מספר ימים, ואם הנסיבות תאפשרנה, אל מעבר להרי אורל"

ב-14 בנובמבר, בפגישה אחרת של הממשלה הכריז:

"יש לי מספיק קשיים עם היהודונים ששלחתי אל מעבר לבוג, רק אני יודע כמה (מהם) מתו בדרך".

ובכינוס הממשלה ב-16 בדצמבר הוסיף:

"אין זה משנה אם 100 או 1,000 ימותו, (מצידי) כולם יכולים למות".

כמו כן קיימות עדויות נחרצות לכך שאנטונסקו ידע בדיוק את מצבם של היהודים והצוענים שנשלחו לטרנסניסטריה. לדוגמה, דו"ח מ-20 במאי 1943 מעיד שהאסירים "מלוכלכים, ללא בגדים ומאוד רזים"; ידיעות רבות מעין אלה הגיעו אל אנטונסקו במהלך המלחמה.

דבקותו של אנטונסקו בחיסול היהודים הפתיעה אפילו את היטלר, אשר החמיא לו על דרך טיפולו ביהודי המדינה ואמר כי "אנטונסקו מתקדם בעניינים אלה בצורה הרבה יותר רדיקלית ממה שעשינו עד כה".

ההתנערות מאחריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-15 בנובמבר 1941 דיווח השגריר האמריקאי בבוקרשט, למשרד החוץ שלו על הכרזתו של אנטונסקו בחוג ידידים, שהוא מזועזע מהנעשה בבוקובינה ובבסרביה. לפי דיווח זה, טען אנטונסקו, שהממשלה הרומנית עומדת חסרת אונים לנוכח המצב, מאחר שכל שנעשה שם הוא ביוזמה גרמנית. לדבריו אנטונסקו טען שהגרמנים כלל לא הסתירו את כוונתם לחסל את היהודים, והנימוק שלהם לכך היה, שהמזון, שיחסך בדרך זו, יהיה נחוץ בגרמניה. הוא צוטט באומרו "כל הכסף ודברי הערך שנלקחו מהיהודים הועברו לגרמניה".

הניסיונות לטיהורו של אנטונסקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם התמוטטות משטרו של אנטונסקו ב־1944 החלו יהודי רומניה, כבשאר חלקי אירופה, לרשום את האירועים שהתרחשו. בין 1946 ל־1948 הוצאו לאור בבוקרשט שלושת כרכי "הספר השחור" (Cartea Neagra), היסטוריה של השואה ברומניה. הספר חשף את מי שביצעו את פעולות רצח העם הרבות על אדמת רומניה ובשטחי ברית המועצות שנכבשו על ידה. לאחר שהושלם תהליך ההשתלטות של המפלגה הקומוניסטית הרומנית צונזרו מאמצי החשיפה, ולאחר מכן נעשו מאמצים כבירים להשיג את כל העותקים של כרכים אלה במטרה להשמידם. עותקים בודדים נותרו בספריות מיוחדות, במדורים מיוחדים ורק בעלי הרשאה היו יכולים לקרוא אותם במקום, אך לא היו השאלות של עותקים אלה.

בתקופת שלטונו של ניקולאה צ'אושסקו נטען כי אנטונסקו הוא שהציל את היהודים בכך שסירב לדרישותיו של היטלר תוך התעלמות מגורלם של יהודי בוקובינה ובסרביה. אירועים שקרו ברומניה כגון הפוגרום ביאשי או רכבות המוות יוחסו לפאשיסטים ולגרמניה הנאצית וטושטשה העובדה שהקורבנות היו יהודים. ב־1971 נעשו ניסיונות לטיהורו של אנטונסקו על ידי הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הרומנית. דו"ח שנכתב על ידי היסטוריונים בהוראתו של נשיא רומניה יון איליאסקו, שפך אור על מידת אחריותו של אנטונסקו בשואת יהודי רומניה.

רומניה היא המדינה המזרח אירופית הראשונה, בתקופה שלאחר המלחמה, שהקימה אנדרטאות לזכר פושע מלחמה. היו אלה אנדרטאות לזכר יון אנטונסקו. עד קיץ 2002 נקראו מספר כיכרות ורחובות על שמו של אנטונסקו. פסלים רבים הוצבו ברחבי המדינה ודמותו של אנטונסקו נצרבה בתודעה הלאומית כגיבור אנטי-קומוניסטי.

הממשלה הרומנית במאמציה לצרף את המדינה לאיחוד האירופי, העבירה חוק האוסר שימוש בסמלים פשיסטים וגזעניים, ובמסגרת חוק זה נהרסו פסלי אנטונסקו, אך במשאל שנערך ביום 21 באוקטובר 2006, על ידי הטלוויזיה הרומנית, לקביעת "גדולי הרומנים בכל הזמנים", יון אנטונסקו זכה למקום השישי עם 27.483 קולות שהיוו 7,55% מכלל הקולות.

החלטת בית המשפט לערעורים (2006)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-5 בדצמבר 2006, בית המשפט לערעורים בבוקרשט הפך על פיה את החלטת בית המשפט העממי מ-1946 וקבע שאנטונסקו חף מאשמה בחלק מהאשמות נגדו בפשעים כנגד השלום. החלטה זו התבססה על המצב האובייקטיבי ב-1940 שהצדיק את הפלישה אל ברית המועצות, ובכך דחה בית המשפט את נימוקי ההרשעה הקודמת לכך שאנטונסקו עבר על סעיף 3 מהאמנה של 1933 המגדירה תוקפנות. כתוצאה מהחלטה זו של בית המשפט נמצא אנטונסקו, ואיתו 20 רומנים אחרים, כחפים באשמה של פשעים כנגד השלום כלפי תושבי ברית המועצות.

בית המשפט לערעורים דחה טענות אחרות ואישרר את החלטת בית המשפט העממי מ-1946 בנוגע לחלקו של אנטונסקו בשואה. בית המשפט קבע שקיומו של הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שנערך בין גרמניה לברית המועצות, ובו סעיפים הקשורים במסירת שטחים רומנים, לא הצדיק את הפשעים שבוצעו על ידי הרומנים ולכן קבע בית המשפט שהדרישה לבטל את האשמות בגין פשעים אלה חסרת בסיס.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • (1996) The role of Marshal Ion Antonescu, head of Roumanian Government. Under the Authority of H.M. Attorney-General By His Majesty's Stationery Office London. 
  • Solomon Sapira (1990). Să nu uităm - [We Must not Forget], p 335-336. Jerusalem. 
  • Jean Ancel (2003). Transnistria, 1941-1942, The Romanian mass Murder Campaigns, Tel Aviv. Vol. I; (English) pp 860, Vol. II, (Romanian) pp. 1044; Vol. III, (Romanian) pp. 1048. Tel Aviv : Goldstein-Goren Diaspora Research Center, Tel Aviv University. ISBN 9789653380547. 
  • Radu Ioanid (2000). The Holocaust in Romania : the destruction of Jews and Gypsies under the Antonescu regime, 1940-1944 era. Chicago, Ill. : Ivan R. Dee. ISBN 9781566632560. 
  • Randolph L Braham (1997). The destruction of Romanian and Ukrainian Jews during the Antonescu era. New York : Distributed by Columbia University Press. ISBN 9780880333801. 
  • Dennis Deletant (2006). Ion Antonescu and his regime, Romania 1940-44. New York : Palgrave Macmillan. ISBN 9781403993410. 
  • Larry L Watts. Military and Political Career of Marshal Ion Antonescu. Center for Romanian Studies. ISBN 9789739432313. 
  • Iosif Constantin Drăgan (1995). Marshal and ruler of Romania, 1940-1944. [Bucharest] : Europa Nova. ISBN 9789739183185. 
  • Liviu Vălenaș (2002). Memorialul apocalipsei : România între anii 1940-1948. București : Editura Saeculum I.O. ISBN 9789739399951. 
  • Dennis Deletant, "Hitler’s Forgotten Ally - Ion Antonescu and His Regime, Romania 1940–44" (באנגלית)
  • ז׳אן אנצ׳ל (2002). תולדות השואה רומניה. יד ושם. ISBN 9789653081574. 

כתבי עת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושאים קשורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


 
המרשלים של רומניה

אלכסנדרו אוורסקו | קונסטנטין פרזאן | יון אנטונסקו



ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg