בנטוסטן
בנטוסטן הוא הכינוי, הלא רשמי, שניתן לכל אחת מעשר מדינות החסות שיצר ממשל האפרטהייד בדרום אפריקה עבור הילידים השחורים בחלקים משטחה של המדינה. הבנטוסטנים, או "ארצות המולדת" (homelands) כפי שנקראו רשמית, נועדו לתת מענה לכאורה לשאיפות הפוליטיות של שבטי השחורים, תוך שהם פוטרים את המיעוט הלבן מעונשם של אלו.
מקור המונח
השימוש המתועד הראשון במונח בנטוסטן היה ב-1917, בנאום של הפוליטיקאי יאן סמאטס (לימים ראש ממשלה ודווקא ליברל יחסי, שלא מדור האפרטהייד). "בנטו" (Bantu) הוא השם האנתרופולוגי הכללי של שבטי אפריקה שמדרום לקו המשווה, ואילו "סטן" (stan) היא מילה פרסית במקורה המציינת ארץ או טריטוריה, ושימושה נפוץ במרכז אסיה כסיומת לשם חבל ארץ אתני, דהיינו "ארץ ה-". המונח נטבע כניסיון ליצור הכלאה מושגית לטריטוריה על בסיס שבטי באפריקה. מונח זה לא באמת שימש מעולם בלקסיקון הרשמי של קברניטי האפרטהייד, שהעדיפו את המושג "ארצות מולדת שחורות" (Black Homelands), והוא הפך להיות בשימוש של מתנגדי ומבקרי השיטה, בקונוטציה שלילית.
אפרטהייד – "קטן" ו"גדול"
במשך העשור הראשון של משטר האפרטהייד (שהחל ב-1948) התמקדו חוקי המשטר באפלייה והטלת מגבלות בנוגע לתחומי החיים ה"קטנים" של אזרחיה השחורים של המדינה: יחסי מין ונישואים, תעסוקה, איזורי מגורים, שימוש במתקנים ושרותים, וכדומה. לימים, נקראו חוקים ומגבלות אלה "אפרטהייד קטן".
עלייתו לשלטו ב-1958 של ראש הממשלה הלאומני-קיצוני הנדריק פרוורד (Hendrik Verwoerd), אפריקאנר יליד הולנד, הביאה עימה תכנית גדולה ושאפתנית בהרבה ליצירת ההפרדה הרצויה בין לבנים ושחורים, להשקפת קברניטי האפרטהייד. על פי תכנית זו תחזור דרום אפריקה להיות המדינה האירופאית הלבנה ביבשת אפריקה שהגו מייסדיה, הנהנית מעושר, קידמה ורווחה. השחורים, שאין להם חלק ונחלה בעושרה וקידמתה של המדינה, יוכלו להמשיך לעבוד ולהתפרנס בה, אולם על תקן של "עובדים זרים". שאיפותיהם הפוליטיות והלאומיות ייפתרו באמצעות העתקת כתובתם למחוזות הטריטוריאליים המקוריים של שבטיהם, שם תינתן להם אוטונומיה וברבות הימים גם עצמאות, תוך ויתור על אזרחותם הדרום אפריקנית. שליטי הארצות האלה יבואו מתוך המנהיגות השבטית המסורתית, ויהיו כמובן נאמנים ומוקירי תודה לאחות הלבנה הגדולה שהעניקה להם את השלטון על ארצם ועמם. "חוק עידוד שלטון עצמי שחור" שנחקק ב-1958 ציין את יציאתו לדרך של "האפרטהייד הגדול", תחת המוטו "התפתחות נפרדת". על גישתו הפרקטית והתכנית המגובשת גיאוגרפית זכה פרוורד לתואר "אדריכל האפרטהייד".
ארצות המולדת
מן המדינה הגדולה הוקצו שטחים שיועדו להיות ארצות המולדת השחורות, סך הכל 10 ארצות כאלה, על פי חלוקה ללאומים. מרביתן נוצרו בחלקה המזרחי של המדינה, מקור מרבית אוכלוסיית הבנטו. בעיקרון, נעשה ניסיון כן להקצות לכל אחד מלאומי הבנטו את חבל הארץ המקורי של אבותיו, אך עם תיקונים והתאמות שנועדו להבטיח את הרציפות הטריטוריאלית של דרום אפריקה הלבנה, והמשך שליטתה במשאבי הטבע החשובים. זאת, כמובן, על חשבון הרציפות הטריטוריאלית של הבנטוסטנים ושליטתם שלהם באוצרות הטבע ומקורות התעסוקה. כך נוצר מצב שכמה מבין הבנטוסטנים הורכבו ממובלעות שונות שאינן מחוברות, ואוחזים בטריטוריות שוליות ונידחות שאינן מסוגלות לתמוך כלכלית ביושביהן. ארץ בופוטצוואנה, למשל (אין לבלבל עם בוטסואנה הסמוכה, מדינה לגיטימית ועצמאית), הורכבה מ-7 מובלעות שונות ונפרדות בצפון-מרכז דרום אפריקה.
המצב בפועל בזמן יציאת התכנית לדרך היה שמרבית האוכלוסיה המוגדרת של הבנטוסטנים זה מכבר לא התגורר בשיטחן וחלקה הגדול אף לא נולד בהן, לאחר מספר דורות של הגירה לעבר מקורות הפרנסה במכרות ובערים הגדולות שלידן. זו הייתה בדיוק ההגירה אשר פרוורד ביקש להשיב לאחור. יישוב הבנטוסטנים בתושביהם חייב תהליכי עקירה וטרנספר כואבים, שגם אחריהם נותרה מרבית "אוכלוסייתן" בשולי הערים הלבנות בתוככי דרא"פ, שם יכלו להתפרנס. בסך הכל כללו שטחי הבנטוסטנים 13% משיטחה הכולל של דרום אפריקה, בעוד הם נועדו להיות ביתם של כ-70% מהאוכלוסיה. בפועל, הגיעה אוכלוסיית אזרחי הבנטוסטנים לכדי 12 מיליון נפש (לפחות על הנייר, כף רגלם של רבים מהאזרחים לא דרכה במולדתם מעודה). עוד 11 מיליון שחורים עדיין היו אזרחי דרום אפריקה שיועדו להפוך בסופו של דבר לאזרחי "ארצות המולדת", אך התהליך מעולם לא הגיע אל סיומו.
ב-1968 הוחל ניסיון להעתיק את השיטה בשטחי דרום-מערב אפריקה, לימים רפובליקת נמיביה, שהייתה באותו זמן בשליטת דרום אפריקה. ב-1980 הומרה שם השיטה בניסיון להעניק לעמים הילידים שלטון עצמי על בסיס אתני אך לא טריטוריאלי. ב-1989 ננטש הרעיון כליל במסגרת ההליכים להכרזת העצמאות של נמיביה.
מעמד בינלאומי
4 מבין הבנטוסטנים קיבלו, בהדרגה, עצמאות – לפחות על פי הגדרת שליטי הבובות בהן וממשלת דרום אפריקה. הראשונה הייתה טרנסקאי (Transkei) של בני שבט קוזה (Xhosa), חבל הולדתו של נלסון מנדלה. בהמשך - בופוטצוואנה (Bophuthatswana), סיסקאי (Ciskei), ו-ונדה (Venda). 6 אחרות נותרו במעמד של אוטונומיה חלקית, הידועה מהם קוואזולו (KwaZulu) של בני הזולו בהנהגת הצ'יף מנגסותו בוטלזי. בפועל, בינלאומית סירבו כל מדינות העולם להכיר רשמית במדינות אלה, כולל ידידותיה המעטות של דרום אפריקה. אפילו ישראל, הידידה הקרובה ושותפתה של דרום אפריקה לחרדות הדמוגרפיות, לא שיתפה רשמית ודיפלומטית פעולה (בפועל, נפתחו משרדי אינטרסים לחלק ממדינות אלה בישראל והיו ניסיונות פרטיים לכינון קשרים כלכליים).
אחת התוצאות האירוניות של העצמאות לכאורה של ארצות אלה הייתה הפיכתן למוקד לפעילות עסקית עבור יזמים דרום אפריקנים זריזים, בתחומים שנחשבו לא-מוסריים בדרום אפריקה הדתית והשמרנית של ימי האפרטהייד: הימורים, ארוטיקה וכדומה. התקיימו בהן כל התנאים הדרושים להצלחה עסקית: חופש ממגבלות החוק הדרום אפריקני הנוקשה, שלטון בובות השמח לשתף פעולה תמורת אחוז מההכנסות, ושפע של קהל לבן אמיד הצמא לבידור מסוג זה ונהנה מגישה חפשית למדינה סמוכה (יתר אפריקה הייתה סגורה בפני דרום אפריקנים). כך נולדה בשטח בופוטצוואנה עיר השעשועים סאן סיטי (Sun City), עם קזינו, מתקני נופש, מופעים ארוטייים ושאר אטרקציות, מבלי שיוכל השלטון הדרום אפריקני לנקוף אצבע כנגד ה"פריצות".
לאחר האפרטהייד
מדיניות האפרטהייד הגיעה אל סוף דרכה בשנת 1990, בעקבות עלייתו לשלטון של הרפורמיסט פרדריק וילם דה קלרק. הרפורמות של דה קלרק הביאו אל קיצן גם את חזון ארצות המולדת השחורות. עם ביטול חוקי האפרטהייד ופירוק מערכת המשטר הישנה שולבו שטחי הבנטוסטנים חזרה בשטח המדינה, ולתושבים הוחזרה אזרחותם הדרום אפריקנית. תחת הממשל החדש, 4 הפרובינציות הלבנות של דרום אפריקה ו-10 הבנטוסטנים עורבבו וחולקו מחדש ל-9 המחוזות האדמיניסטרטיביים המרכיבים את דרום אפריקה של היום.
בנטוסטן הפך להיות כינוי מזלזל לטריטוריית חסות אתנית מלאכותית שעצמאותה היא למראית עין בלבד, ו/או נעדרת בסיס איתן ורצף טריטוריאלי. אחד השימושים הנפוצים במונח בימינו הוא בהקשר של שטחי הרשות הפלסטינית, בו הוא משמש תדיר (יחד עם המונח אפרטהייד) ברטוריקה הפרו-פלסטינית תוך הצבעה על מספר מאפיינים דומים: הפרדה, העדר רצף טריטוריאלי, עצמאות ואוטונומיה חלקיים, וכדומה.