אאולוס (כלי נגינה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אאולוס

אָאוּלוֹס[1]יוונית עתיקה: αὐλός) הוא כלי נשיפה חד-קני או דו-קני שהיה בשימוש ביוון העתיקה. האאולוס לרוב נעשה מעץ תאשור, עצמות, שנהב ולעתים מסוגי מתכות שונים כגון נחושת וארד. לאאולוס הנפוץ היו חמישה חורים, כאשר השני (בספירה מחור הפה) היה ממוקם בתחתיתו של החליל, והיה מיועד לאגודל. החור היה יכול לנטות טיפה ימינה או שמאלה, כתלות במיקומו של הקנה ביחס לזוגו.[2] חלילי האאולוס העתיקים ביותר נמצאו בקוילאדה שבתסליה, ומתוארכים לתקופה הנאוליתית (סביב 5000 לפני הספירה). הכלים שנמצאו נחצבו מעצמות, ויש בהם חמישה חורים לאורך הקנה.

אריסטוקסנוס (Aristoxenus), תלמידו של אריסטו, תיאר חמישה גדלים של אאולוס: פדיקוס (אאולוס של ילדים), פרתניוס (אאולוס של גבירות) קיתאריסטריוס (אאולוס לליווי קיתארה), טליוס (אאולוס בעל צליל עמוק) והיפרטליוס (אאולוס בעל צליל עמוק מאוד).[3]

ביוון העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי אפלטון בכתבו "המשתה", לאאולוס ישנו כוח רב - "שגם את חילולו של אולימפוס מייחס אני למארסיאס שהיה מורהו; - ואם מחלל טוב ישמיע את יצירות מארסיאס או מחללת גרועה – רק הן משרות על האדם השראת קודש, ומפני שהן אלוהיות, יש בהן כדי לגלות מי ומי זקוק לאלים ולקידוש-המיסטורין".[4] אריסטו מתייחס לאאולוס כ"אורגיאסטי", כלומר שמוליך להשתוללות דתית, והוא מוזכר כדרך קבע כקשור בפולחן הבכחי, הקוריבנטי ופולחנים אקסטטיים דומים. לונגינוס בחיבורו 'על הנשגב' כותב כי צליל החליל מוציא את שומעיו מדעתם, וגורם לכפות רגליהם לרקוע לפי הקצב. נגן האאולוס המומחה יכול לספק את כל אשר יבוקש; הוא יכול לשכך כאב, להגביר שמחה, להצית את האוהב ולרומם את המאמין.[5]

שימושי האאולוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

האאולוס תפס חלק ראשי בכל הפעילויות המרכזיות באתונה, העיר בה פותחה האמנות לרמתה הגבוהה ביותר, בפסטיבלים השונים בעיר, בטקסי הקרבת קורבנות, על סיפון כל אניית מלחמה, בסימפוזיון ואף בחתונות ובלוויות. אך על אף שהיה נפוץ כל כך, האאולוס זכה גם להתנגדות גדולה מצד רשויות העיר – החל מהפטרון וכלה באנשי הרוח המובילים – וכך נאסר על אזרחים אתונאים לנגן בו. נגינה באאולוס משמעה חסימת הפה, אולי האיבר החשוב ביותר לאדם ביוון העתיקה. וכך קרה, שרוב נגני האאולוס באתונה היו זרים או עבדים.[6] בנוסף, היה האאולוס חלק מרכזי בדיתירמבוס – שירת מקהלה לכבוד האל דיוניסוס, שבה המקהלה הייתה רוקדת במעגלים לליווי האאולוס.[7]

האאולוס באמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

את האאולוס ניתן למצוא על כדים וכוסות מהמאה ה-5 לפנה"ס. ברייגוס (Brygos) צייר נגנית אאולוס על קיליקס משנת 490 לפנה"ס, ודוריס (Douris) צייר את האאולוס על קיליקס המתוארך לשנת 480 לפנה"ס המתאר סצנה מסימפוזיון – גבר שוכב בנחת בעוד נער מנגן בחליל לכבודו.

במיתולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נהוג לייחס את המצאת האאולוס לאלה אתנה. המיתוס מספר כי אתנה המציאה את האאולוס ונגנה בו במשתה האלים, אך לאחר שראתה את השתקפותה במים חשבה כי הנגינה בו מעוותת את פניה והשליכה אותו. את האאולוס מצא הסאטיר מארסיאס, שלמד לנגן בו בכישרון כה רב, עד שהזמין את אפולו, אל המוזיקה והאמנות, לתחרות נגינה בה המנצח עושה כעיני רוחו במנוצח. לאחר שלא היה ניתן לקבוע מי מיטיב לנגן, אפולו ציווה שינגנו על כליהם במהופך. אפולו הפך את נבלו וניגן בו, מה שמארסיאס לא היה מסוגל לעשות, ועל כן הוא הפסיד. כיוון שהעז להתחרות באל, קשר אותו אפולו ופשט את עורו מעליו בעודו חי.[8] המיתוס משקף את ההשקפה האתונאית כלפי האאולוס של דיוניסוס והקיתארה של אפולו - האאולוס משויך על ידי היוונים לצד הפילוסופי, הרגשי והחברתי של דיוניסוס, אל היין, המחזור והפריון בטבע, ושימש רבות בעת הפולחן אליו. כשם שדיוניסוס עומד בניגוד ישיר לאל אפולו, אל השמש, הנבואה, המוזיקה והאומנות, כך עומד האאולוס, אשר מזוהה עם דיוניסוס, בניגוד ישיר לקיתארה, המשמשת את האל אפולו. הקיתארה נתפשה ככלי המייצג את הסדר וההבנה, ולעומתה האאולוס נתפש ככלי יצרי ומכשף, כלי הפורץ בצליליו את גדר התשוקה ומאיים להפילך בחטא ההיבריס.[9]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אאולוס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לעתים מופיע בשם אאוליס
  2. ^ M. L. West. Ancient Greek Music (Oxford: Clarendon), p. 86
  3. ^ M. L. West. Ancient Greek Music (Oxford : Clarendon . 1992), p. 89-90.
  4. ^ יוסף ליבס, כתבי אפלטון (ירושלים: שוקן, 1999) עמ' 145.
  5. ^ M. L. West. Ancient Greek Music (Oxford : Clarendon . 1992), p. 106-106.
  6. ^ Simon G, Robin O. Performance culture and Athenian democracy (Cambridge University Press,1999), p. 86.,
  7. ^ אריסטו, פואטיקה. מיוונית: יואב רינון (ירושלים: הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2002) עמ' 17
  8. ^ אהרון שבתאי, המיתולוגיה היוונית: מיתוסים (תל אביב: מפה, 2000), עמ' 33.
  9. ^ לאה דובב, שישה מבטים על ציור-מוזיקה (ירושלים: מוסד ביאליק, 2003), עמ' 46.