אובדן הכרה
אובדן הכרה (או חוסר הכרה[1] ובאנגלית Unconsciousness) מתייחס ברפואה למצב בו אדם חי מפגין חוסר יכולת מוחלט, או כמעט מוחלט, לקשר עם העולם החיצון. החולה לא מגיב לגירויים מילוליים ופיזיים, ואין לו יותר טונוס שרירים.
מספר סיבות יכולים להוביל לאובדן הכרה (הלם טראומטי, מחלה, שכרות ועוד), ויש צורך לאבחן בין אובדן הכרה חולף וממושך, שהינם שני מצבים שונים בהיבטים רבים.
אובדן הכרה הוא אף פעם לא טריוויאלי ויכול להתרחש בכל גיל. שלא כמו חולשה, מצב שבו החולה עדיין פעיל (מגיב לשידולים למרות אי נוחות, ויש לו טונוס שרירים), במקרה של אובדן הכרה, מצב החולה יכול להיות מסכן חיים[2], ויכול להתדרדר במהירות לדום נשימה או דום לב. לכן זהו מצב חירום מסכן חיים, המטופל בעזרה ראשונה.
אובדן הכרה חולף
[עריכת קוד מקור | עריכה]אובדן הכרה חולף מאופיין בזמן קצר, וחזרה ספונטנית. ברוב המקרים, האדם חוזר לעצמו באופן ספונטני לאחר שאיבד את הכרתו, אך עדיין יש צורך במעקב. יכול לקרות כתוצאה של פגיעת ראש, הגורמת לזעזוע מוח, ובמקרה זה צריך לפנות לייעוץ ובדיקה רפואית. בהיעדר סיבה טראומתית, זה יכול להיות התעלפות, התקף אפילפסיה, הפרעה מטבולית חמורה כגון היפוקסמיה, היפוגליקמיה, שכרות או שבץ חולף (TIA)[3].
יש לאבחן בין מצב זה לבין מקרים הנראים כאובדן הכרה חולף למרות שאינם כאלה, כגון קטפלקסיה, הפרעת המרה נוירולוגית, או מקרים של היצרות העורק התרדמני.
בהתעלפות חלקית הנקראת ליפותמיה אין אובדן הכרה ממשי אלא היחלשות של התודעה ובלבול. והאדם זוכר את מה ששמע סביבו במהלך ההתעלפות.
אובדן הכרה ממושך
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – תרדמת
אובדן הכרה ממושך המכונה תרדמת, מאופיין במשך זמן ארוך וחוסר פעילות ספונטנית של הגוף. יכול להגרם משלל סיבות, כגון הרעלה, שבץ מוחי, טראומה גופנית, נטילת סמים מסוימים וסיבות נוספות. בהתאם לעוצמה, במדד גלאזגו נעשית הבחנה בין בלבול (דליריום), ערפול מוחי, קהות חושים (אנ') ותרדמת עמוקה.
יש להבדיל בין מצב זה לבין מקרים בהם אין הפרעת ערנות אמיתית כגון הפרעת המרה היסטרית, מצב פסיכוטי של קהות חושים, או תסמונת הנעילה.
חוסר נשימה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – דום לב
כאשר הנשימה נעצרת לגמרי, זהו דום לב, מצב חמור זה של אובדן הכרה עלו לגרום למוות מיידי אם הוא לא מטופל במהירות.
טיפול באיבוד הכרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – החייאה
במקרה של התעלפות, יש צורך להשכיב את הנפגע, ולהרים מעט את רגליו[4].
במקרה בו יש גורם חיצוני לאיבוד ההכרה, כגון פציעה קשה או איבוד דם וכדומה, צריך דבר ראשון לטפל בגורם הזה. בנוסף, כדאי להשכיב את הנפגע על צידו, למנוע צניחת בסיס לשון שעלול לגרום לחנק.
באבדן הכרה מוחלט, יש לפעול על פי סכמת ABC.
אדם שאיבד את הכרתו אסור לתת לו לשתות או לאכול. אדם חסר הכרה אינו יכול לבלוע, ולכן זה יכול להחמיר את מצבו.
מצב משפטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]במשפט הפלילי, חוסר הכרה עשוי לזכות את הנאשם בפלילים בהגנת היעדר שליטה, כלומר שאינו מודע למעשיו שלו, ולכן אין להטיל עליו אחריות פלילית למעשיו[5]. ברוב המדינות, על בתי המשפט לשקול האם חוסר הכרה במצב מסוים יכול להתקבל כהגנה וזה יכול להשתנות ממקרה למקרה. לפיכך, התקפים אפילפטיים, הפרעות נוירולוגיות וסהרוריות עשויים להיחשב כטענה מקובלת מכיוון שאובדן השליטה אינו צפוי. אך הירדמות (במיוחד בזמן נהיגה או במהלך כל פעילות בטיחותית קריטית אחרת) לא תתקבל כתירוץ, היות ששינה אינה מגיעה בפתאומיות וללא אזהרה[6].
במדינות רבות, ההנחה היא שמי ששאינו מודע לחלוטין למעשיו, אינו יכול לתת הסכמה לשום דבר. זה יכול להיות רלוונטי במקרים של תקיפה מינית, המתת חסד, או מטופלים הנותנים הסכמה מראש לגבי התחלה או הפסקה של טיפול רפואי.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ חֹסֶר הַכָּרָה במילון רפואה (תשנ"ט), באתר האקדמיה ללשון העברית
- ^ חוסר הכרה באתר מכבי שירותי בריאות
- ^ הנחיות לאבחון וניהול התעלפות שע"י האגודה האירופית לקרדיולוגיה
- ^ טיפול בהתעלפות באתר מד"א
- ^ סעיף 34ז-ט לחוק העונשין
- ^ נטל ההוכחה בסייגים לאחריות הפלילית מורשת המשפט בישראל שלמה אישון