אדם זאב (רומנסה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אדם זאבצרפתית: Bisclaveret), עלילה ברטונית, היא אחת מתריסר העלילות של מארי דה פרנס, שנכתבו ככל הנראה בסוף המאה ה-12. היא מגוללת את סיפורו של איש זאב הנלכד בצורתו החייתית בידי אשתו הבוגדנית ולאחר מכן על ידי המלך. הסיפור היה אהוד מאוד ועובד לתוך "העלילה על מליון" ("Le Lai De Melion"), וככל הנראה סר תומאס מלורי ציינו כמקור ב"מות ארתור".

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדם זאב, ברון מחבל ברטאן, נהג להיעלם בכל שבוע למשך שלושה ימים שלמים מבלי שאשתו, או מי מבני ביתו, ידעו לאן שם פעמיו. לבסוף, לאחר שאשתו התחננה בפניו שיגלה לה זאת, הוא הודה בפניה שהוא איש זאב, והוסיף שעליו להחביא את בגדיו במקום מסתור בטוח על מנת שיוכל לשוב לקדמותו בכל פעם. הוא גם סיפר לה היכן היה נוהג להחביא את בגדיו. זמן מה לאחר מכן, באחד מימי היעדרו, היא זימנה אליה אביר שרחש לה חיבה, ושלחה אותו לגנוב את בגדי בעלה ממקום המסתור. משבעלה לא שב, היא התחתנה עם האביר מקץ תקופה.

בחלוף שנה, המלך, חברו של אדם זאב, יצא למסע-ציד, וכלבי-הציד שלו כיתרו את אדם זאב במצבו החייתי. מיד כשהבחין במלך, אדם זאב רץ אליו והתחנן על חייו; הוא הסיר את הארכוף מעל רגלו של המלך ונישקה לכל אורכה. דבר זה הדהים את המלך וגרם לו להרחיק את הכלבים. בחזור משלחת-הציד עם אדם זאב כבן-לוויה, המלך שמח בפלא. כל באי הארמון אהבו אותו בשל אצילותו ועדינותו.

יום אחד הגיע לארמון בעלה האביר של אשת אדם זאב, והלה תקף אותו שוב ושוב. משום שהזאב מעולם לא נהג באלימות שכזו לפני כן, כולם היו בטוחים שהאביר ודאי פגע בו באופן כלשהו. זמן קצר לאחר מכן, המלך הלך ליער בו מצא את אדם זאב. אשת אדם זאב ניגשה אל המלך, ואדם זאב תקף אותה, ושיסע את אפה לגזרים.

אדם חכם ציין שהזאב מעולם לא נהג כך בעבר, ושהאישה הזו הייתה אשת אדם זאב, שנעלם. המלך העביר את האישה לחקירה, ובה היא התוודתה ומסרה את מיקום הבגדים הגנובים. הם הניחו את הבגדים לפני הזאב, וזה התעלם מהם; החכם יעץ להם לקחת את הזאב והבגדים אל חדר-שינה, כדי שיוכל להתלבש בפרטיות.

מששב לקדמותו, השיב המלך לאדם זאב את אדמותיו, והוציא לגלות את אשתו ואת האביר. ברבות הימים נודע שכל ילדיה של האישה נולדו מחוסרי-אף.

פתיח השיר בגרסה האנגלית של מייסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Amongst the tales I tell you once again, I would not forget the Lay of the Were-Wolf. Such beasts as he are known in every land. Bisclavaret he is named in Brittany; whilst the Norman calls him Garwal.

It is a certain thing, and within the knowledge of all, that many a christened man has suffered this change, and ran wild in woods, as a Were-Wolf. The Were-Wolf is a fearsome beast. He lurks within the thick forest, mad and horrible to see. All the evil that he may, he does. He goeth to and fro, about the solitary place, seeking man, in order to devour him. Hearken, now, to the adventure of the Were-Wolf, that I have to tell.

Eugene Maison (Trans.), The Lay of the Were-Wolf, Project Gutenberg

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]