לדלג לתוכן

הזכות לפרטיות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף פרטיות)
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
עריכה
יש לערוך ערך זה. ייתכן שהערך סובל מבעיות ניסוח, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו, או מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
שיחה
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.

הזכות לפרטיות היא זכותו של אדם למרחב פרטי פיזי או וירטואלי הנתון לשליטתו, מתוך ההכרה כי ישנם תחומים בחיי אדם שאינם אמורים להיות ברשות הרבים ללא הסכמתו המפורשת. הזכות לפרטיות היא חלק מזכויות האדם הטבעיות, להן זכאי כל אדם באשר הוא, משום שכל אדם זקוק לפרטיות על מנת לפתח ולממש את האוטונומיה שלו כפרט. הפרטיות מאפשרת לאדם לחיות את חייו ולשלוט על מידת החשיפה, ההתערבות או החדירה לחייו בהתאם לרצונו. בישראל היא מוכרת כזכות חוקתית המעוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.

מקובל לראות בזכות זו אחת משתי נגזרות של הזכות לכבוד (נגזרת נוספת היא הזכות לשם טוב – לשון הרע) אך יש הרואים בה זכות עצמאית. כך או כך, מדובר בזכות יסוד, המוגנת באמנות ובהסכמים בין-לאומיים, כמו גם בחקיקה בישראל ובעולם. מרבית החוקים בעולם מגבילים את הפרטיות כאשר היא מתנגשת בזכויות ובאינטרסים ציבוריים אחרים, למשל: חופש הביטוי, חופש המידע, זכות הציבור לדעת, ביטחון ציבורי ואף מיסוי (תחום המחייב לרוב גילוי של מידע על הכנסות או רווחים אישיים).

לעיתים אנשים בוחרים לוותר על פרטיותם, לטובת הטבה פוטנציאלית שעשויה לצמוח מכך (כמו הגנה, פרסום או כסף).

הגדרה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרטיות היא יכולתו של אדם או קבוצה לבודד את עצמם או מידע לגביהם. הגבולות והתוכן של מה שנחשב לפרטי משתנים ממדינה למדינה ובין אנשים, אך ישנם מספר תחומים שמקובל לראותם כפרטיים. פרטיות קשורה לעיתים לאנונימיות, כלומר הרצון להישאר לא מזוהה במרחב הציבורי.

הזכות המשפטית לפרטיות נזכרה לראשונה במאמרם של עורכי הדין סמואל וורן ולואיס ברנדייס "The Right to Privacy". לימים היה ברנדייס לשופט בית המשפט העליון של ארצות הברית. בשנת 1890 פרסמו השניים את המאמר שנתן לזכות לפרטיות במשפט האמריקני את השם "הזכות להיעזב במנוחה"[1].

יש להבחין בין פרטיות כזכות משפטית (ראו בהמשך: הזכות לפרטיות בישראל) לבין היותה נורמה חברתית. עם זאת, בין הזכות המשפטית לפרטיות לבין הנורמה החברתית של מושג הפרטיות קיימים קשרי גומלין מורכבים. לעיתים החברה משפיעה על המשפט כך שנורמה חברתית קיימת נהפכת לכלל משפטי חדש של הגנה על הפרטיות ולעיתים להפך (הכלל משפטי משנה נורמה קיימת), לעיתים הכלל המשפטי והנורמה החברתית מתקיימים זה לצד זה ולעיתים הם מתחרים זה בזה[2].

הסוציולוג אלן וסטין (אנ') הדגיש את ההיבט החברתי שבפרטיות וטען שהפרטיות היא צורך אנושי. וסטין הגדיר פרטיות כך: "the claims of individuals, groups, or institutions to determine for themselves, how and to what extent information about them is communicated to others"[3].

המשפטן האמריקני דניאל סולוב (אנ') מציע טקסונומיה של קטגוריות של מצבי פגיעה בפרטיות במטרה להסיט את הדיון התאורטי והמשפטי בהגדרת מושג ה"פרטיות" אל עבר ציון הפעילויות שמציבות איום על הפרטיות:[4]

  1. איסוף מידע: (1) מעקב, (2) חקירה
  2. עיבוד מידע: (3) צבירת מידע, (4) זיהוי על בסיס מידע, (5) אבטחת מידע, (6) שימושים אחרים במידע, (7) היעדר שקיפות כלפי מושא המידע
  3. הפצת מידע: (8) הפרת אמון, (9) גילוי מידע, (10), חשיפה, (11) הגברת תפוצה של מידע, (12) סחיטה, (13) נטילת זהות, (14) עיוות מידע
  4. חדירה: (15) פלישה, (16) התערבות בהחלטות

הפילוסופית הלן ניסנבאום מציעה גישה של "פרטיות הקשרית" לפיה הזכות לפרטיות היא הזכות לזרימה ראויה של מידע אישי. כלומר, הפרה של פרטיות לא מתרחשת כאשר נאסף מידע רב מדי על אודות הפרט, אלא כאשר חל שינוי בתהליך העברת המידע – בין אם בצד השולח ובין אם בצד המקבל. לדוגמה, עצם העובדה שהבנק מחזיק פרטים פיננסיים רבים על לקוחותיו אינה מהווה פגיעה או סכנה לפגיעה בפרטיות, כך גם לגבי מרפאה השומרת מידע רפואי אודות המטופלים במרפאה. אולם אם פרטים פיננסיים מהבנק יועברו למרפאה ולהפך, אזי תתרחש פגיעה בפרטיות. השינוי שחל בזרימת המידע הפר את התנאים שהתירו את החזקת המידע והוא שמהווה את הפגיעה בפרטיות[5].

על פי המשפטנית רות גביזון הפרטיות היא מניעת גישה לא רצויה לאדם, ומורכבת משלושה תחומים:[6]

  1. חדירה למרחב פיזי
  2. פרסום מידע פרטי אודות האדם
  3. אנונימיות, כלומר זכותו של אדם, בנסיבות רגילות, שלא יסירו מעליו את מסכת האנונימיות העוטפת אותו בחיי היום יום.

סוגים של פרטיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן להבחין בין פרטיות פיזית ופרטיות במידע:

  • פרטיות קלאסית (פיזית): ככל סוגי הפרטיות, גם פרטיות זו תלוית תרבות ואדם. לרוב האנשים במרבית התרבויות כיום יש תחושה חזקה של רצון לפרטיות ביחס לחשיפה של גופם לזולת. רוב בני האדם יעשו מאמצים גדולים על מנת לא להיראות בעירום, בעיקר באמצעות לבישת בגדים או באמצעות יצירת קירות ומחיצות (למשל בין תאי הלבשה במלתחות). גם פעולות גופניות מסוימות כמו עשיית צרכים או יחסי מין נחשבים בתרבויות רבות לכאלה שדורשים מרחב אישי פרטי. פרטיות אישית מתייחסת לרוב לפרטיות פיזית ויכולה להיות מוגדרת כמניעת חדירה למרחב האישי והפיזי של הפרט. היא כוללת בין היתר את צנעת הגוף ומניעת כניסה לא-מורשית לרשות היחיד.
  • פרטיות במידע אישי (במאגרי מידע): פרטיות במידע או בנתונים על אדם. בקבוצה זו אין אחידות ביחס המשפטי בעולם. באיחוד האירופי ובמדינות המושפעות ממנו, אמת המידה להגדרת מידע אישי הראוי להגנה היא היותו מזהה את האדם בו מדובר. בארצות הברית, לעומת זאת, אמת המידה שונה, ומידע אישי מוגן רק ברשימה מוגדרת של מצבים, למשל מידע פיננסי, מידע רפואי, או מידע גנטי. סוגי מידע שאינם מוסדרים במפורש בחקיקה האמריקנית אינם זוכים להגנה ביחסים שבין אדם לחברו או בין צרכן לתאגיד. במישור החוקתי, ביחסים שבין אדם למדינה, יש הגנה חוקתית, בעיקר בקשר לפעילות של אכיפת חוק (חיפוש ותפיסה). שאלות הנוגעות לפרטיות במידע מועצמות בעידן המידע משום קלות האיסוף וההפצה של נתונים ומידע על הפרט וסוגיות חדשות מתעוררות לאור השימוש באינטרנט. חלוצה בתחום הפרטיות הדיגיטלית היא חברת Apple אשר ידועה בנוקשותה היוצאת דופן בשמירה על פרטיות המשתמש כעיקרון בסיסי בניגוד לחברות טכנולוגיית מידע שונות, וגם ידועה בניסיונותיה לקדם ולהפיץ את חשיבות הפרטיות הדיגיטלית מבחינה חוקית וציבורית

ביקורת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורות כנגד הזכות לפרטיות או החשיבות המוענקת לה:

  • ביקורת מצד השוק: הטענה היא כי הזכות לפרטיות מגבילה זרימה של מידע, ולכן מפריעה לתפקוד השוק החופשי. הדובר המובהק ביותר של עמדה זו הוא השופט האמריקאי ריצ'רד פוזנר[7]. ביקורת על ביקורת זו היא כפולה: ראשית, לפרטיות יש ערך שחורג מהגבלת זרימה של מידע וספק עד כמה הניתוח הכלכלי מביא את הערך המוסף הזה בחשבון או יכול לכמת אותו. שנית, אין לחשוב על הפרטיות במושגים בינאריים (יש או אין פרטיות), כפי שעולה מטענות תומכי השוק החופשי, אלא כרצף שמגביל את זרימת המידע במידות שונות[8].
  • ביקורת מצד הפמיניזם: ביקורת זו מביעה חשש מהחייאת הגבול שבין הפרטי לציבורי. החשש הוא שמתחת למסווה הפרטיות, ובגללו, מתרחשים דברים איומים, כגון אלימות ואונס, הרחק מידה של המדינה, אשר נמנעת מלהתערב בספירה הפרטית[9].
  • ביקורת מצד העמדה הקהילתנית: הטענה היא שהפרטיות מפריעה לתפקודה התקין של הקהילה, ומדגישה את הפרט האטומיסטי יתר על המידה[10].
  • השפעות חלוקתיות: הטענה היא כי העשירים, החזקים והמתוחכמים נהנים מהזכות לפרטיות הרבה יותר מעניים, החלשים והמתוחכמים-פחות, ולפעמים על חשבונם של החלשים, ובכך הזכות לפרטיות מצטרפת להחלשתו של מי שחלש ממילא. זו ביקורת נאו-מרקסיסטית שמאתרת את יחסי הכוח בחברה ואת "השתלבותה" של הזכות לפרטיות במערך הכוחות[11].
  • אינטרסים של המדינה והציבור: הביקורת מצד השלטון שמייצג את האינטרסים הציבוריים מכוונת כלפי עוצמת הזכות, בעיקר כאשר היא מתנגשת עם אינטרסים ציבוריים אחרים. הטענה היא כי כאשר הגנה על הפרטיות ניצבת אל מול שיקולי ביטחון, שמירה על הסדר הציבורי ויעילות שלטונית, השיקולים האחרונים חשובים יותר. במאבק בין האינטרסים הנ"ל הפרטיות מוצגת כמותרות וכמטרד שמגביל את פעולות המדינה[12].
  • חופש הביטוי, שקיפות ופומביות: הזכות לפרטיות עשויה להתנגש עם זכויות יסוד אחרות. לדוגמה, במקרה של הזכות לחופש ביטוי והזכות לחופש המידע – פרסום מידע על אדם בתקשורת עשויה להיות בעלת ערך חדשותי, אבל פוגעת בפרטיותו. בשל קונפליקט זה כלי תקשורת מבקרים את הזכות לפרטיות משום שהיא נתפסת בעיניהם כמגבלה על חופש העיתונות. הקונפליקט בין הזכות לפרטיות לבין חופש הביטוי השפיע רבות על התפתחותה של הזכות לפרטיות. מצד אחד הוצגה סלידה מחשיפה תקשורתית של נושאים אינטימיים של אנשי ציבור – ומצד שני הוצגה הכרה בכך שהעיתונות איננה יכולה למלא את ייעודה במימוש זכות הציבור לדעת מבלי לפגוע בפרטיות אדם. התנגשות אחרת היא בין עקרון פומביות ההליך המשפטי לבין הזכות לפרטיות. כאשר דיון מתקיים בדלתיים סגורות או ללא פרסום פרטים מזהים – נשמרת הפרטיות של הצדדים להליך המשפטי (פלילי או אזרחי), אבל נפגע עקרון הפומביות, ולהפך.
  • "אין לי מה להסתיר": לפי טיעון פופולרי זה מי שזקוק לפרטיות הוא רק מי שמבקש להסתיר מידע שלילי שחשיפתו תזיק לו (כגון עבריינים). אזרחים נורמטיביים ושומרי חוק לא צריכים להגן על פרטיותם משום שפגיעה בה לא יכולה להזיק להם[13]. אולם טענה זו נשמעת לרוב על ידי מי שנמצא בזרם המרכזי בחברה (המיינסטרים), הקובע את הנורמה ומשפיע בכך על גבולות החוק. טענה זו מתעלמת מכך שגם כאשר ברצוננו להסתיר דבר מה, אין משמעות הדבר שהמעשה אסור או פסול. לדוגמה, אין דבר פסול בעירום, ובכל זאת רוב האנשים לא היו מעוניינים להיחשף בעירום[14]. יתר על כן, לפי ברוס שנייר (אנ')[15] פרטיות היא מושג רחב יותר מסודיות והסתרה – היא זכות אנושית אינהרנטית ונדרשת לצורך שמירה על כבוד האדם[16]. גם מיכאל בירנהק מציין כי הפרטיות לא מגנה רק על מידע סודי אלא מהווה את החירות שלא להיות נעקב. המעקב מגביל את החופש שלנו לנסות, לטעות ולתהות לגבי מי שאנחנו ויוצר קונפורמיזם בהתנהגות ובהחלטות[17]. קשה לאדם לפתח דעות, אם הוא חשוף כל העת ונתון למעקב ולביקורת.

היחס בין הזכות לפרטיות לבין זכויות אחרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דוגמה להעדפת הזכות לפרטיות ניתן למצוא ביחס לעיקרון פומביות הדיון אשר מזה שנים רבות הושרש גם בפסיקה כעקרון חוקתי על חוקי, זאת בהסתמך על סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה. לאחר כינון חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, קבע בית המשפט העליון, כי עקרון הפומביות, חרף חשיבותו, נסוג מפני הזכות לפרטיות: "אין לראות בפומביות הדיון עיקרון מוחלט. זהו עיקרון יחסי. עליו לסגת לעיתים מפני זכויות ואינטרסים נוגדים. אחד מאותם זכויות ואינטרסים הוא הפרטיות. אף זכות זו היא בעלת מעמד חוקתי-על-חוקי (סעיף 7 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו)"[18].

במקרה אחר איזן בית המשפט בין הזכות לפרטיות לבין האינטרס הציבורי בהעמדה לדין של חשודים בעבירות פליליות: "ביזוי וביוש אלה מותרים הם רק כאשר נועדו לתכלית ראויה, משמדובר בחשד של עבירה פלילית, שיש למונעה או לגלותה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש: הכול לפי נסיבות כל מקרה ומקרה – כגון מטרת עריכתו של החיפוש, טיבה של העבירה בה הוא נחשד, קיומה של שעת חירום, ההצדקה לעריכתו של החיפוש, אופן עריכתו, מקום עריכתו וכיוצא באלה."[19]

במקרה קיצוני, אף נערך איזון מעניין בין הזכות לפרטיות לבין הזכות לחיים: "מכאן, שגם לחולה במחלה העלולה לסכן נפשות – ואוסיף משל עצמי; על אחת כמה וכמה לחולה שכזה – שרירה, קיימת ועומדת זכות בסיסית לחיות חייו בכבוד, לבוא במגע עם אחרים ולקיים יחסי-מין כאוות נפשו, ובלבד שהדבר אינו אסור בחוק. אין זאת אומרת שזכותו המכובדת של זה גוברת על זכותם הבסיסית של אלה הבאים עמו במגע להוסיף לחיות ולהתקיים, להיות מעודכנים מפני מחלתו הקשה שבהתפשטותה עלולה ממש לאוכלם עד נפש"[20]. ניתן לראות שלאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בתי המשפט נדרשו לפרשנות שיפוטית רחבה יותר באשר לחקיקה הקיימת של הכנסת (למשל חוק הגנת הפרטיות). כמו כן, הם נדרשו לתת לזכות לפרטיות משקל רב יותר ולהתחשב בה יתר על המידה כאשר התנגשה עם זכויות אחרות.

הזכות לפרטיות במשפט הבינלאומי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכות לפרטיות קבועה בסעיף 12, בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם 1948, ״לא יהא אדם נתון להתערבות שרירותית בחייו הפרטיים, במשפחתו, במעונו, בחליפת מכתבים שלו ולא לפגיעה בכבודו או בשמו הטוב, כל אדם זכאי להגנת החוק בפני התערבות או פגיעה באלה״. כמו כן, הזכות לפרטיות מפורטת בסעיף 17 באמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות 1966, וכתובה באופן זהה להכרזה משנת 1948.

הזכות לפרטיות במשפט הישראלי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכות לפרטיות כזכות חוקתית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשפט הישראלי מכיר בהגנה על הזכות לפרטיות, שזכתה למעמד של זכות יסוד המנויה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכן בחוק הגנת הפרטיות. חוקים שונים מוסיפים הגנות נוספות בהקשרים מסוימים, בעוד שחוקים אחרים, בעיקר בקשר לפעילות של אכיפת חוק ופעולות שלטוניות, מצמצמים או מסייגים את ההגנה על הזכות לפרטיות, לשם הגנה על אינטרסים ציבוריים שונים.

בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, עוגנה חוקתית זכותו של האזרח בישראל לפרטיות כפי שמופיע בסעיף 7 לחוק:

א. כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.
ב. אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו.
ג. אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו.
ד. אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו.

ביטוי למעמד החוקתי של הזכות ניתן למצוא בפס"ד גנימאת: "הזכות לפרטיות היא בישראל זכות יסוד. כיום היא מעוגנת בסעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. פגיעה בפרטיות על ידי רשויות שלטוניות מותרת רק בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסכמה מפורשת בו. הוראת סעיף 11 לחוק היסוד, המטילה על רשויות המדינה את החובה לכבד את הזכויות המעוגנות בו, אף מחייבת את בית המשפט לתת פירוש דווקני לחוקים הפוגעים בפרטיות, לרבות לחוקים שתוקפם נשמר מכוח סעיף 10 לחוק היסוד"[21]. התייחסות נוספת למעמדה החשוב של הזכות לפרטיות ניתן למצוא בדבריו של השופט ברק בבג"ץ דיין:"כל אדם בישראל 'זכאי לפרטיות' (סעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). היקפה של זכות זו אינו נקי מספקות. רבות נכתב עליה. עתה, משניתן לה בסיס חוקתי חקוק, יש לפרשה מתוך 'מבט רחב כי עניין לנו בהוראה הקובעת אורחות חיים. עניין לנו בניסיון אנושי החייב להתאים את עצמו למציאות חיים משתנה. על כן יש לפרש הוראה חוקתית' מתוך תפיסה רחבה, ולא באופן טכני'"[22].

הזכות לפרטיות בחקיקה הרגילה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק הגנת הפרטיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1981 נחקק חוק הגנת הפרטיות, בעקבות המלצותיה של הוועדה להגנה מפני פגיעה בצנעת הפרט, בראשות נשיא בית המשפט העליון, יצחק כהן. מאז נערכו תיקונים קלים ברשימה שלהלן. סעיף 2 לחוק מגדיר סדרה של מעשים המהווים "פגיעה בפרטיות", כדלקמן:

1. בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת.
2. האזנה האסורה על פי חוק.
3. צילום אדם כשהוא ברשות היחיד.
4. פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו.
4א. פרסום תצלומו של נפגע ברבים שצולם בזמן הפגיעה או סמוך לאחריה באופן שניתן לזהותו ובנסיבות שבהן עלול הפרסום להביאו במבוכה, למעט פרסום תצלום בלא השהיות בין רגע הצילום לרגע השידור בפועל שאינו חורג מהסביר באותן נסיבות; לעניין זה, "נפגע" – מי שסבל מפגיעה גופנית או נפשית עקב אירוע פתאומי ושפגיעתו ניכרת לעין.
5. העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב, והכל אם אין הכתב בעל ערך היסטורי ולא עברו חמש עשרה שנים ממועד כתיבתו. עניין זה, "כתב" – לרבות מסר אלקטרוני כהגדרתו בחוק חתימה אלקטרונית, התשס"א–2001.
6. שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח [כך לשון החוק. הכוונה היא לרווח].
7. הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי ענייניו הפרטיים של אדם.
8. הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע.
9. שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה.
10. פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך של פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד (7), (9).
11. פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד.

רשימת המעשים האלה הופיעה בחוק משנת 1981, כאשר בשנת 2005 נוספה לסעיף 2(11) ההתייחסות לעברו המיני של אדם; בשנת 2005 תוקן סעיף 2(5) כך שיובהר שהוא חל גם על מסר אלקטרוני; ובשנת 2011 נוסף סעיף 4א, לעניין פרסום צילום של נפגע. בשנת 2011 נוסף סעיף 2א, שקובע כי פרסום תצלום של גופת אדם, באופן שניתן לזהות את האדם, גם היא פגיעה בפרטיות, אלא אם מתקיימים חריגים הקבועים בחוק.

פעולה שנעשית בהסכמתו של האדם אינה פגיעה בפרטיות (סעיף 1 לחוק). הסכמה מוגדרת בחוק כ"הסכמה מדעת, במפורש או מכללא" (סעיף 3).

פגיעה בפרטיות היא עבירה פלילית ועוולה אזרחית. החוק קובע פיצוי ועונש מרבי של חמש שנים בגין פגיעה בפרטיות. פגיעה בפרטיות עשויה להיות מותרת, לפי סעיף ההגנות שבחוק (סעיף 18), אם הפרסום היה אמת והיה בו עניין ציבורי המצדיק אותו או הייתה קיימת חובה מקצועית לפרסמו.

החוק קובע כי לכל אדם זכות עיון במידע לגבי עצמו, בנוסף לבא-כוח בכתב או אפוטרופוס. סעיף 11 קובע כי על פי חוק בעת בקשת המידע יש לציין האם קיימת חובה למסירת המידע או לא, מה סיבת בקשת המידע, ולאיזו מטרת מסירת מידע הבקשה. החוק אינו מחייב גישה למידע שיש בו חיסיון, אלא אם מבקש המידע הוא זה שלטובתו הוצב החיסיון. כשחובה על בעל מאגר המידע או בא כוחו לאפשר גישה זו בשפות עברית, אנגלית או ערבית. סעיף 15 מאפשר תביעה משפטית במקרה סירוב בעניין זה. סעיף 13 קובע כי:

"בעל המאגר רשאי שלא למסור למבקש מידע המתייחס למצבו הרפואי או הנפשי אם לדעתו עלול המידע לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של המבקש או לסכן את חייו; במקרה זה ימסור בעל המאגר את המידע לרופא או לפסיכולוג מטעמו של המבקש."

"פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971"

[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי סעיף 48 כל דבר שקשור לקשר הענייני של שירות עורך דין-לקוח, גם צד ג', עורך הדין אינו מחויב למסור אותם כראייה אלא אם הלקוח ויתר על החיסיון.
על פי סעיף 49 רופא אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עבודתו כרופא והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לרופא בדרך כלל מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא אם ויתר האדם על החסיון או שמצא בית המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה; והוא הדין באדם שאגב עבודתו בשירות הרופא או בשירותו של מוסד רפואי או בצוות המקצועי העובד עם הרופא, תוך טיפול בחולים, הגיע אליו דבר שנמסר לרופא[23].
סייגים בשמירה על הפרטיות במשפט פלילי מגיעים בפסקאות 51-50:
על פי סעיף 50 פסיכולוג ועובד סוציאלי מחויבים לשמירה על הפרטיות בטיפול, כל עוד המטופל לא ויתר על החסיון, או בית המשפט קבע כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה. ובעיקר בענייני אלימות ומין.
על פי סעיף 51 כהן דת מחויב למסור מידע על עבירה פלילית שהגיעה לאוזנו.

חוק האזנת סתר, התשל"ט–1979

[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק קובע כי האזנת סתר שלא על פי היתר כדין היא עבירה פלילית (סעיף 2). החוק מאפשר קבלת היתר להאזנת סתר מבוקרת בנסיבות של ביטחון המדינה (סעיפים 4 ו-5), ולמניעת עבירות ולגילוי עבריינים (סעיפים 6 ו-7). על חוק זה נאמר: "האינטרס הברור המוגן בחוק זה הוא צנעת הפרטיות של האדם. הגנה של ממש על זכותו החוקתית לפרטיות" חוק זה בא להסדיר את ההתנגשות בין הזכות לפרטיות וזכות האדם לביטחון.

הקלטת חקירה משטרתית על ידי נחקר באופן סמוי אסורה, ואפשרית רק במקרה הודעה על כך לחוקרים, כשהמכשיר צריך להיות גלוי, ובסוף החקירה תצורף לתיק החקירה כראיה[24].

לפי נוהלי נציבות שירות המדינה קיים איסור הקלטות סתר בין עובדי מדינה כעבירת משמעת, למעט מקרים חריגים של הקלטת ישיבות או הקלטה לצורך הגשת תלונה[25].

חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – חיפוש בגוף החשוד), התשנ"ו–1996

[עריכת קוד מקור | עריכה]
החוק מסדיר את סוגיית החיפוש בגופו ועל גופו של חשוד, ומבדיל בין חיפוש חיצוני לפנימי. חוק זה כחלק מחוק מעצר וחיפוש, חוקק בעקבות פסיקתו של בית המשפט העליון ובעקבות קבלת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

חובת דיווח על עבירה בקטין או בחסר ישע

[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי תיקון מס' 26 לחוק העונשין[26] בסעיף 368ד, הזכות לפרטיות לא תקפה בעניין פגיעה בחסר ישע (קטין או קשיש שעובר התעללות על ידי הגורם שאמור להיות המטפל שלו).

חוק זכויות החולה, התשנ"ו–1996

[עריכת קוד מקור | עריכה]
החוק מסדיר את זכויות החולה ובין השאר קובע את זכותו לפרטיות בכל שלבי הטיפול (סעיף 10) ואת שמירת המידע הנוגע לטיפול בו (סעיף 19).

חוק מידע גנטי, התשס"א–2000

[עריכת קוד מקור | עריכה]
החוק מסדיר עריכת בדיקות גנטיות ומתן ייעוץ גנטי, ובין השאר קובע הוראות בדבר הגנת הנבדק לפרטיות לגבי המידע הגנטי המזוהה, העברת המידע הגנטי לאחר בניגוד לרצון הנבדק (סעיפים 19 ו-20 לחוק), והוראות מיוחדות לעניין השימוש במידע גנטי על ידי רשויות הביטחון (פרק ז' לחוק). כמו כן מסדיר החוק את התנאים לעריכת בדיקה גנטית לקביעת ממצאים בדבר קשרי משפחה של אדם ("בדיקה גנטית לקשרי משפחה").

חוק חופש המידע, התשנ"ח–1998

[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוק חופש המידע קובע כי רשות ציבורית לא תמסור "מידע שגילויו מהווה פגיעה בפרטיות כמשמעותה בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א–1981 ... אלא אם כן הגילוי מותר על פי דין". וכן "אכן, ניתן לראות בחופש המידע, מזה, והזכות לפרטיות, מזה שתי זכויות שוות-מעמד, אשר האיזון ביניהן צריך להתבטא במתן מרחב מחיה של זכות אחת לרעותה. כשם שהוכרו חופש ההפגנה והזכות לפרטיות כזכויות שוות – מעמד, שנוסחת האיזון ביניהן תיקבע גם בהתאם לנסיבות העניין בכללן, כך ראויה להיות הגישה העקרונית בעת דו-קרב בין חופש המידע לבין הזכות לפרטיות".

חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד–1984

[עריכת קוד מקור | עריכה]
סעיף 70 לחוק על פרסום מידע מדיון שהתנהל בדלתיים סגורות ומאפשר לבית המשפט למנוע פרסומים על נאשמים. בין היתר, נקבע בסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט כי בית המשפט רשאי להורות על איסור פרסום בנסיבות מסוימות עקב חשש מפגיעה בפרטיות: "בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על ביטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם".

חוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח–1998

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתיקון מספר 10, מיום 8 בינואר 2014[27] – סעיף 3(א)(5א) לחוק אוסר על פרסום תצלומים, סרטים או הקלטות בעלי אופי מיני, שלא בהסכמת המצולמים. תיקון זה מכונה "חוק הסרטונים", ונועד להתמודד עם תופעה של "נקמה פורנוגרפית".

חוק המידע הפלילי ותקנת השבים, תשע"ט-2019

[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפי פרק ב' סעיף 3:מידע פלילי יהיה חסוי ולא יימסר אלא לפי הוראות חוק זה.
לא ידרוש אדם מידע פלילי, במישרין או בעקיפין, שלא בהתאם להוראות חוק זה, לרבות בדרך של תצהיר, הצהרה או שאלון בכתב; לעניין זה, לא יראו מי שדרש מידע פלילי כאמור כזכאי לקבלו בשל כך בלבד שהאדם שהמידע הפלילי נוגע לו הסכים למסירת המידע[28].

תקנות הגנת הפרטיות (אבטחת מידע) תשע"ז-2017

[עריכת קוד מקור | עריכה]
קיימת חובה לדאוג למידור ורמות הרשאה בענייני מידע הקשור לאזרחים, ובעיקר בעניינים שלא קשורים לתפקידו המוגדר של עובד עם גישה למאגר.
קיימת חובה להירשם ברשות להגנת הפרטיות כגוף המנהל מאגר מידע: המוגדר כרגיש (רפואי, פסיכולוגי או פלילי) אפילו על אזרח אחד, או המכיל מידע על יותר מ-10,000 אזרחים (מאגר יכול להיות בקובץ אקסל, אלקטרוני או תיקים פיזיים). גוף מנהל מאגר מידע מחויב למנות "מנהל מערכת מידע" שייעודו לנהל מעקב פעולות במערכת ולדווח לרשות להגנת הפרטיות על כל עבירה במאגר, פרצה או תקלת אבטחת מידע בו נחשף גורם שאין סיבה שיחשף למידע מסוים; מה שגם מהווה עבירת משמעת[29][30].

פסלות ראיות בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות קובע כלל פסילה יחסי, לפיו ראיות שהושגו תוך פגיעה בפרטיות לא יוכלו לשמש כראיות במשפט פלילי או אזרחי. עם זאת, נקבע עוד כי לבית המשפט שיקול דעת אם לקבל את הראיות על אף הפגיעה בפרטיות.

סעיף 28יב לחוק מידע גנטי קובע כי תוצאות בדיקה גנטית לקשרי משפחה, שנערכה בלא צו או בניגוד להוראות החוק, לא יובאו לפני ערכאה שיפוטית ולא יהיו קבילות כראיה.

פסקי דין מרכזיים בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ד"נ 9/83 ועקנין נ' בית הדין הצבאי לערעורים, פ"ד מב(3) 837.
  • רמי מור נ' ידיעות אינטרנט:[31] במסגרתו התוו לראשונה אמות המידה לחשיפת זהותם של משתמשים אנונימיים בתביעות לשון הרע.
  • בג"ץ 844/06 אוניברסיטת חיפה נגד פרופ' אבי עוז:[32] בג"ץ הורה לאוניברסיטה לחשוף פרוטוקולים של עדויות בוועדת בדיקה, אשר הוקמה בקשר לחוג לתיאטרון שהמשיב עמד בראשו באותה עת. זאת, מפאת חשיבות הדבר למשיבים (שפוטרו או הועברו מתפקידם בעקבות הוועדה). עם זאת, נקבע כי הפרוטוקולים יועברו למשיבים ללא שמות העדים ותוך מחיקת פרטים מזהים אודותיהם.
  • ביום 8 בפברואר 2011 ניתן בבית הדין הארצי לעבודה פסק דין תקדימי לעניין פרטיות דואר אלקטרוני במקום העבודה, בפרשת איסקוב נגד הממונה על חוק עבודת נשים[33].

הזכות לפרטיות במשפט העברי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכותו של האדם לפרטיות מופיעה במשפט העברי במגוון הקשרים ותחומים.

סוגיות במשפט העברי:

  • במסכת בבא בתרא דנה המשנה (פרק ג, ז) על איסור פתיחת או הרחבת חלון בבית כשמיקום החלון בבית, מקביל לחלון הנמצא בבית שכן. כשנשאל בגמרא (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ס', עמוד א') מה המקור לדין זה, עונה רבי יוחנן, שהמקור מהפסוק 'וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שכן לשבטיו'. מה ראה בלעם בישראל ? ועונה – ראה שאין פתחי אוהליהן מכוונין זה לזה (מפאת הצניעות). אמר (בלעם): ראויים הללו שתשרה עליהם שכינה. באותו מקום מכנה הגמרא את הנזק בפתיחת החלון "היזק ראיה"
  • כניסה לבית ללא רשות – "מכאן לא יכנס אדם לבית חברו אלא אם יאמר לו: 'הכנס'; קל וחומר ממשה" (מדרש לקח טוב, המכונה פסיקתא זוטרתא, לויקרא, א, א)
  • כניסת נושה לבית חייב – "כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו. בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה" (דברים, כ"ד, י'–י"א)
  • לשון הרע – "הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר" (משלי, י"א, י"ג).
  • חרם דרבנו גרשום לעניין חיטוט במסמכים פרטיים, (שו"ת מהר"ם מרוטנברג חלק ד סימן אלף סעיף כב) מובא: "חרם שלא לראות בכתב חברו ששולח לחברו בלא ידיעתו...". חיים פלאג'י הרחיב בשו"ת חקקי לב, חלק יורה דעה, סימן מ"ט כי הפותח וקורא מכתב של חברו ללא ידיעתו הוא כגונב את "מצפוני ומסתרי לבו" ובכך עובר על האיסור של גונב דעת הבריות, ישראל יעקב חגיז כתב בשו"ת "הלכות קטנות", חלק א' סימן רע"ו: "אסור לפתוח איגרת חבירו משום שיש איסור לבקש ולחפש מסתרותיו של חבירו ומה ההבדל בין 'לא תלך רכיל" לאחרים, או לעצמו", כלומר האיסור הוא גם מחשש הליכת רכיל
  • חיפוש בבגדי אדם – חיפוש לבדוק שלא גנב (תוספתא שקלים ב, ב), ישנה מחלוקת בין ר' עקיבא הסובר שאין מבזין אדם בחיפוש, שעריכת חיפוש על גופו של אדם, אינה ישרה בעיני בני אדם. לעומתו סובר ר' ישמעאל שיש לערוך חיפוש כדי לוודא, שלא מעל אותו אדם ונפסק כרבי עקיבא, שאין לערוך חיפוש (רמב"ם, הלכות שקלים, ב, י)

יסודות אלו של המשפט העברי הביאו גם לחקיקת חוק הגנת הפרטיות[34], כפי שנכתב במבוא להצעת החוק: "במקורות המשפט העברי הוכרה הפרטיות כראויה להגנה כבר בתקופה קדומה... הגנה זו באה לידי ביטוי בשמירה מפני דברים שנאמרו בנסיבות של אמון, בהגנה מפני קריאת איגרות של הזולת ובשמירה על צנעת חייו של הפרט. אין לפגוע בפרטיותו של האדם בכניסה לרשותו, ואף לא בצפייה מרשותו של הפוגע אל רשותו של הנפגע. מצד אחר, רשותו של אדם לא תשמש לו "עיר מקלט" כשהוא מנצל אותה לרעה, לסיכול השלטת החוק והמשפט"[35].

הזכות לפרטיות במשפט מדינתי זר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכות לפרטיות במשפט האמריקאי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגנת הפרטיות בארצות הברית שונה מאוד מזו שבישראל. ההגנה שם מתמקדת במישור החוקתי, כלומר ביחסים שבין המדינה לאזרח. פסק הדין המרכזי והמנחה בארצות הברית הוא פס"ד Katz, שהגדיר פרטיות כציפייה סבירה לפרטיות. פסק הדין מורה שיש לבחון האם לאדם הספציפי יש ציפייה לפרטיות, והאם ציפייה זו סבירה. כך, למשל, בתוך ביתו יש לאדם ציפייה סבירה לפרטיות. לעומת זאת, במישור הפרטי, שבין אדם לאדם אחר, או בין תאגיד לאדם, כמעט שאין הגנה על הזכות לפרטיות. לכן, איסוף מידע על ידי תאגיד על אזרחים איננו בכלל עניין של פרטיות שם.

פסקי דין מרכזיים בארצות הברית

הזכות לפרטיות באיחוד האירופי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באיחוד האירופי, לעומת זאת, יש הגנה חזקה מאוד על הפרטיות, גם ביחסי האזרח מול המדינה וגם ביחסיו של הפרט עם תאגידים ואנשים פרטיים אחרים. דירקטיבה משנת 1995 קובעת משטר מפורט של איסוף מידע אישי, עיבודו, העברתו אל מחוץ לאיחוד האירופי ועוד. בחודש מאי 2018 נכנסה לתוקף הסדרה חדשה בנוגע לשמירה על הפרטיות של אזרחי האיחוד האירופי, הנקראת "רגולציה של ההגנה על מידע אישי" (GDPR)[36]. בינואר 2019, הרגולטור בצרפת הטיל קנס בסך 50 מיליון יורו על ענקית האינטרנט, גוגל. בין השאר נקבע, כי החברה לא קיבלה את אישור המשתמשים לשימוש במידע הפרטי שלהם ולא סיפקה להם מידע אודות כך. הקנס הוטל בגין הפרות של רגולציית GDPR. מדובר ביישום הראשון של התקנות במסגרת אירופית כלשהי כנגד חברת טכנולוגיה.

הזכות לפרטיות במדינות אחרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצרפת והודו הזכות לפרטיות אינה מעוגנת. בספרד, גרמניה, דנמרק, הולנד, פולין וקנדה מופיעה הזכות לפרטיות בחוקה. בסעיפים מסוימים בחוקות של הולנד ודרום אפריקה, מופיעה הזכות בניסוח שלילי, כלומר מוגדר מהי פגיעה בפרטיות.

פרטיות ילדים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזכות של ילדים לפרטיות היא זכות אדם מוכרת במשפט הבין לאומי, המעוגנת באמנת זכויות הילד ובמסגרות נוספות של משפט זכויות האדם. הזכות נועדה להגן על חייהם הפרטיים, כבודם, וזהותם של קטינים מפני התערבות שרירותית או בלתי חוקית מצד רשויות המדינה, גורמים פרטיים ואחרים. היקפה ואופן מימושה של הזכות לפרטיות אצל ילדים מעוצבת בהתאם למעמדם כקטינים, לתלותם במבוגרים ולהיותם מצויים בתהליך מתמשך של התפתחות אישית, חברתית ונפשית. בשל מאפיינים אלה, מימוש הזכות לפרטיות של ילדים כרוך באיזונים ייחודיים ובחובות מיוחדות המוטלות על המדינה והחברה.

פרטיות ילדים במשפט הבין-לאומי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנת זכויות הילד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיגון המרכזי והספציפי של הזכות לפרטיות של ילדים מצוי בסעיף 16 לאמנת זכויות הילד. לפיו, לא יופעלו כלפי ילד התערבויות שרירותיות או בלתי חוקיות בפרטיותו, במשפחתו, בביתו או בהתכתבויותיו, ולא ייפגעו כבודו ושמו הטוב, וכי הילד זכאי להגנה משפטית מפני התערבויות ופגיעות כאמור.[37]

הספרות מדגישה שסעיף 16 נשען על התשתית הכללית של הזכות לפרטיות במשפט זכויות האדם, ובפרט על סעיף 17 לאמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות. אולם, ייחודו הוא בעיצוב הזכות מנקודת מבט מותאמת לילדים, תוך התייחסות להיבטים ייחודיים בחיי קטינים, כגון אנונימיות בהליכים משפטיים, פיקוח הורי, גישה למידע אישי ותקשורת דיגיטלית.[38]

איסור התערבות "שרירותית או בלתי חוקית"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סעיף 16 לאמנת זכויות הילד אוסר על התערבות "שרירותית או בלתי חוקית" בפרטיות הילד. ניסוח זה שאוב מן ההסדרים הכלליים של הזכות לפרטיות במשפט זכויות האדם, ובפרט מסעיף 17 לאמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות, אך בהקשר הייחודי של ילדים הוא מקבל משמעות מחמירה ומותאמת. הדרישה לכך שהתערבות תהיה "חוקית" מחייבת שכל פגיעה בפרטיות תיעשה מכוח חוק ברור ומפורט המגדיר את היקף הסמכות ואת התנאים להפעלתה, תוך בחינת כל מקרה לגופו. מעבר לכך, גם התערבות חוקית עלולה להיחשב "שרירותית" אם היא אינה הכרחית ומידתית.[39] הספרות מדגישה שאיסור ההתערבות השרירותית אינו מטיל על המדינה חובה שלילית בלבד של הימנעות, אלא כולל גם חובות חיוביות לנקיטת אמצעים חקיקתיים, מוסדיים ואכיפתיים להגנה על פרטיות ילדים. חובות אלו חלות במיוחד בנסיבות שבהן פגיעה בפרטיות נגרמת על ידי גורמים פרטיים או במסגרת מוסדית, וכאשר היעדר הסדרה ופיקוח עלולים להוביל לפגיעה בזכות.[39]

הערות פרשניות של וועדת האו"ם לזכויות הילד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצד נוסח האמנה, לפרשנות של וועדת האו"ם לזכויות הילד תפקיד מרכזי בהבהרת היקף הזכות לפרטיות של ילדים. הוועדה מפרסמת הערות כלליות המשמשות ככלי פרשני להנחיית המדינות החברות באמנה בנוגע לאופן יישום חובותיהן ולהבהרת המשמעות המעשית של הוראות האמנה, ובכללן הזכות לפרטיות.[40]

ההערה בדבר אמצעי יישום האמנה מדגישה את חובת המדינות לאמץ מסגרות חקיקתיות, מוסדיות ומנהליות להבטחת מימוש אפקטיבי של זכויות הילד, לרבות בהקשרים של עיבוד מידע אישי.[41] ההערה בדבר טובת הילד קובעת שכל החלטה המשפיעה על ילדים מחייבת בחינה והנמקה של השלכותיה, תוך איזון בין טובת הילד לבין שיקולים מתחרים, ובהם הזכות לפרטיות.[42] ההערה בדבר זכויות מתבגרים מבהירה שעם התפתחות יכולותיהם של מתבגרים מתחזקת זכותם לפרטיות, במיוחד בתחומי זהות אישית, בריאות ויחסים משפחתיים, ושיש להתאים את מידת ההתערבות לעיקרון היכולות המתפתחות.[43] ההערה בדבר זכויות הילד בסביבה הדיגיטלית קובעת שהזכות לפרטיות חלה במלואה גם במרחב המקוון, ומטילה על המדינות חובה לנקוט בצעדים חקיקתיים, רגולטוריים וחינוכיים להגנה עליה.[44]

פרטיות ילדים במשפט הישראלי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדין הישראלי אינו כולל חוק ייעודי אחד המסדיר את הזכות לפרטיות של ילדים, וההגנה עליה נובעת משילוב של מקורות שונים. במישור הבין-לאומי, ישראל צד לאמנת זכויות הילד הקובעת איסור על התערבות שרירותית או בלתי חוקית בפרטיותו של ילד. במישור הפנימי, הזכות לפרטיות מעוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, החל על כל אדם, וכן בחקיקה כללית, ובראשה חוק הגנת הפרטיות. בנוסף, קיימות הוראות ייחודיות בדינים שונים כגון חינוך, הליכים פליליים ורווחה, המסדירות היבטים ספציפיים בנוגע לפרטיות ילדים.[45][46]

פרטיות ילדים במשפחה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיון בזכותם של ילדים לפרטיות בתוך המשפחה קשור הדוקות לשינויים שחלו במעמד הילד במשפט ובחברה. תפיסות מוקדמות ראו בילד רכוש של הוריו או אמצעי לקידום אינטרסים משפחתיים וכלכליים, ואילו במאות האחרונות התגבשה תפיסה הרואה בילד ישות עצמאית הראויה להגנה.[47] עם התפתחות עיקרון "טובת הילד" בסוף המאה העשרים, הוסט מוקד ההגנה לרווחת הילד, אך הוא נתפס בעיקר כמי שזקוק להגנה ולא כבעל זכויות עצמאיות.[48]

בעשורים האחרונים התחזקה מגמה נוספת, המבקשת לעגן את הילד כנושא זכויות אדם. אמנת זכויות הילד מהווה נקודת ציון מרכזית בתהליך זה, בהכירה בילד כבעל זכויות וחירויות, שיש להתחשב ברצונותיו בהתאם לגילו וליכולותיו המתפתחות.[49] שינוי זה משפיע גם על התא המשפחתי כזירה המרכזית לחיי הילד, ומעורר שאלות בדבר גבולות הסמכות ההורית ואופן מימוש זכויות הילד במסגרת של מערכת יחסים המאופיינת בתלות, אחריות וקשר מתמשך.[50]

ההכרה בזכות הילד לפרטיות מעוררת קושי ייחודי בתא המשפחתי. בעוד שביחס למבוגרים הבית נתפס כמרחב מוגן במיוחד, עבור ילדים פרטיות אינה מובטחת מאליה. הורים מחזיקים בסמכויות נרחבות כלפי ילדיהם מכוח אחריותם לשלומם ולהתפתחותם, וסמכויות אלו עשויות לכלול חדירה למרחב האישי של הילד, כגון חיפוש בחפציו או מעקב אחר פעילותו.[50] קושי זה מתחדד נוכח נטיית המשפט להימנע מהתערבות בשגרת החיים המשפחתית, ולהפעיל את סמכויותיו בעיקר במצבי משבר או סיכון חמור. כתוצאה מכך, גם כאשר מוכרת הזכות העקרונית של ילדים לפרטיות, היקף מימושה בפועל בתוך המשפחה נותר לעיתים בלתי ברור. נוסף על כך, השיח המשפטי והציבורי התמקד לאורך השנים בעיקר בהגנה על פרטיות ילדים מפני גורמים חיצוניים, כגון המדינה או גופים מסחריים, ופחות בפגיעות אפשריות בפרטיות מצד הוריהם.[51]

בעידן הנוכחי, ילדים ובני נוער נתפסים כחשופים לסיכונים מגוונים, ובהתאם לכך פיקוח הורי מוצג לעיתים כביטוי להורות אחראית ומגוננת. ניטור גלישה, חיטוט בחפצי הילד או מעקב אחר מיקומו הפכו לפרקטיקות נפוצות, הממוסגרות בשיח של בטיחות, הגנה ודאגה. תפיסה זו נשענת על ההנחה שלהורים, מפאת גיל וניסיון חיים, ישנו יתרון שיפוטי ביחס לילדיהם וכן על האמונה שפעולותיהם נעשות לטובת הילד.[52] עם זאת, בספרות נטען שתפיסה זו מובילה לעיתים לזיהוי כמעט אוטומטי בין פיקוח להגנה, מבלי שעצם הפגיעה בפרטיות הילד במסגרת המשפחתית תזוהה כבעיה נפרדת הדורשת איזון. במצבים אלה, אמצעי פיקוח שונים נתפסים כלגיטימיים גם בהיעדר סכנה מיידית, והדיון מתמקד בעיקר בהיקף הסמכות ההורית ולא בזכויות הילד. כתוצאה מכך, פרטיות הילד בתא המשפחתי נתפסת כמרחב מסוכן שיש לפקח עליו ולא כמרכיב בעל ערך התפתחותי עצמאי.[52]

בהקשר זה, הודגש בספרות שפרטיות ממלאת תפקיד חשוב בהתפתחות האישית, הרגשית והחברתית של ילדים ושהם זקוקים למרחבים של סודיות ושליטה הדרגתית במידע אישי כחלק מגיבוש זהותם, פיתוח עצמאות ובניית יחסי אמון עם ההורים. בנוסף, מחקרים מראים שפיקוח לא מאוזן עשוי להפוך ילדים לצעירים מבודדים, חשש המתעצם במיוחד ביחס לבני נוער מבודדים, כגון בני נוער הומואים, לסביות, ביסקסואלים או טרנסג'נדרים, ובמיוחד במקרים שהוריהם אינם מודעים לנטייתם המינית.[53] בהתאם לכך, הוצע לראות בפרטיות הילד זכות אינדיבידואלית גם במרחב המשפחתי, תוך התאמת היקף ההגנה לגיל הילד וליכולותיו המתפתחות, והפעלת פיקוח הורי באופן מידתי וזהיר.[54]

פרטיות ילדים במרחב הדיגיטלי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור ותחולה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

וועדת זכויות הילד קבעה בהערה פרשנית מס’ 25 שהזכות לפרטיות חלה במלואה גם במרחב הדיגיטלי, וכי עקרונות האמנה מחייבים התאמה למציאות של פלטפורמות מקוונות, עיבוד נתונים וטכנולוגיות חדשות.[55]

סיכונים ועקרונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרחב הדיגיטלי מציב לילדים סיכוני פרטיות מגוונים, הנובעים הן מפעילות מסחרית והן ממאפייני הסביבה הדיגיטלית עצמה. מחקרים מצביעים על איסוף נרחב ומתמשך של נתוני ילדים, יצירת פרופילים והסקת מאפיינים לצרכים מסחריים, במיוחד במערכות פרסום מבוססות מעקב (AdTech), לרבות העברת נתונים בין גורמים רבים ללא שקיפות אפקטיבית.[56] סיכונים נוספים נובעים מחשיפה מוקדמת ובלתי הפיכה של מידע, למשל באמצעות "Sharenting" (פרסום תמונות, סרטונים או מידע אישי של ילדים על ידי הוריהם) היוצר טביעת רגל דיגיטלית עוד לפני שהילד מסוגל להביע רצון או התנגדות.[57][58] בנוסף, הספרות מדגישה סיכונים מערכתיים שונים: בריונות רשת, פגיעה מינית מקוונת, הונאה מסחרית מקוונת, יצירת הרגלים, פיתוי להתנהגויות בלתי חוקיות ברשת ועוד.[59]

חובות המדינות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי הערה פרשנית מס' 25, חובת המדינות החברות באמנה בהקשר הדיגיטלי היא אקטיבית וכוללת רגולציה, פיקוח ואכיפה ולא רק הימנעות מפגיעה בפרטיות.[60] יישום חובות אלו מתבטא בצעדים רגולטוריים, שיפוטיים ומנהליים שננקטו במדינות שונות. לדוגמה, בית הדין האירופי לזכויות אדם הכיר בחובה להקים מסגרת חקיקתית ואכיפתית אפקטיבית להגנה על ילדים מפני פגיעות מקוונות חמורות, לרבות חקירה והעמדה לדין של פוגעים.[61] מדינות אף החילו חובות ישירות בהקשר המשפחתי: בצרפת, הדין מאפשר הטלת סנקציות פליליות ואזרחיות על פרסום פוגעני של מידע אישי של ילדים (Sharenting), על בסיס תפיסת אחריות הורית מוגברת.[61] בבריטניה הוסמכה רשות הגנת המידע לבחון תלונות של ילדים ולהורות על מחיקת נתונים, ונקבע "קוד עיצוב מותאם גיל" המחייב פלטפורמות לשלב הגנות ייעודיות לילדים.[61] בסין, אשרור אמנת זכויות הילד הוביל לאימוץ חקיקה ייעודית, ובראשה חוק הגנת המידע האישי (PIPL) ותיקון חוק הגנת הקטינים, המטילים חובות פיקוח מדינתי פעיל על עיבוד נתוני קטינים במרחב הדיגיטלי.[62]

אחריות שחקנים פרטיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

השחקנים הפרטיים נתפסים כמוקד סיכון מרכזי לפרטיות ילדים, בשל שליטתם בתשתיות איסוף, ניתוח והפצת נתונים. ספרות ה-Adtech מתארת מערכת מורכבת של פלטפורמות, מתווכים וברוקרי-נתונים המבצעים מעקב, פרופיליזציה ופרסום ממוקד כלפי ילדים, לרוב תוך כדי הסתמכות על הסכמה פורמלית שאינה משקפת הבנה אמיתית.[63] בהתאם לכך, הובעה עמדה לפיה יש להטיל חבות מוגברת על חברות, לרבות איסור עקרוני על פרופיליזציה מסחרית של ילדים. באירופה, ה-GDPR מגביל פרופיליזציה ופרסום ממוקד כלפי ילדים ומטיל על חברות נטל הוכחה מוגבר שעיבוד הנתונים משרת את טובת הילד. מגמה זו מתבטאת גם בפיתוח הנחיות ייעודיות לתעשייה בידי גופים בין-לאומיים, ובהם UNICEF וה-ITU.[64] בסין, אחריות דומה מוטלת באמצעות סיווג מידע אישי של ילדים מתחת לגיל 14, כמידע רגיש המותר לעיבוד רק בהתקיים מטרה ספציפית, נחיצות מספקת ואמצעי הגנה מחמירים.[65]

פרטיות בעידן המידע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

טכנולוגיות מידע ותקשורת (ICT) מאיימות על הפרטיות מכיוון שהיא מאפשרת נגישות למאגרי מידע גדולים והפצה של מידע בקלות בכל העולם[66]. בשנים האחרונים עובר המידע הציבורי תהליכים של דיגיטציה מהירה. מעבר המידע ממחסנים נעולים למחשוב ענן איפשר גישה נוחה, ומהירה למידע למספר גדול של משתמשים, אולם בו זמנית יוצר איומים חדשים על הפרטיות[67].

איומים על הזכות לפרטיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לסווג את האיומים על הזכות לפרטיות לשלושה סוגים:

איומים שגרמה התפתחויות טכנולוגיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעידן המודרני, הטכנולוגיה יצרה איומים חדשים בנוגע לפרטיות. הטכנולוגיה איננה מתפתחת מעצמה, אלא יש אנשים שמפתחים אותה, וטכנולוגיה שמטרתה היא אחת עשויה להיות מנוצלת עבור "מעקב ושליטה". כך למשל, המצלמה פותחה על מנת ליצור תמונה, אולם כיום מחירה הנמוך, איכותה הגבוהה וגודלה הקטן, מאפשרים להשתמש בה לצורך תיעוד קבוע של מרחבים ציבוריים, צילומי פפראצי באמצעות זום, צילום במצלמה נסתרת ועוד, שעלולים לפגוע בפרטיות המצולמים.

איומים מצד המדינה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים מהאיומים על הפרטיות מגיעים מכיוון המדינה. המדינה יכולה לפגוע בפרטיות באמצעות כפיית הזדהות (למשל, נשיאת תעודת זהות), חיפושים פיזיים בביתו של האזרח או על גופו, אגירת מידע על האזרח ושימוש בו (למשל, דרך רישום אוכלוסין, רשות ההגירה או לשכת התעסוקה) וכדומה. האיום הפוטנציאלי מצד המדינה על פרטיות האזרח חריף יותר מאשר האיום מצד השוק מפני שהאזרח לא יכול להפסיק לצרוך את ה"שירות" (דהיינו, האזרחות) בקלות. בהינתן התנגדות לאיום כלשהו על הפרטיות, האפשרויות העומדות בפני האזרח הן להסכים, למחות על האיום או להגר למדינה אחרת[68]. יתר על כן, הטיעון הביטחוני שנשמע לעיתים קרובות בדיון על סוגיות של פגיעה בפרטיות מהווה טיעון משמעותי שקשה להתמודד עמו מפני שהמידע בנושא מסווג.

בשנים האחרונות חל גידול במספר מאגרי המידע שמדינות, רשויות ציבוריות וגופים פרטיים מקימים. מאגרים שהוקמו למטרה אחת משמשים גם למטרות אחרות, תופעה שמכונה "function creep", כלומר זחילה פונקציונלית, או בשפה הישראלית "כיבוש זוחל" או "שיטת הסלאמי". נראה שהמערכות גילו את התועלת שיש במאגרי מידע ואלה נתפסים כבסיס הכרחי לניהול יעיל של מערכת שלטונית או עסקית[69]. "קדחת מאגרי המידע" מבוססת על ההנחה כי צבירת מידע (ויותר מידע, ויותר מדויק) תאפשר שליטה טובה יותר של המדינה במערכותיה ובתפקודה, בין היתר כדי שהמדינה תמלא את חובתה כלפי אזרחיה לשמור על ביטחונם ועל הסדר הציבורי. בצד האינטרסים הביטחוניים, יעילות היא מנוע מרכזי של קדחת מאגרי המידע. מידע מאפשר למדינה ולרשויות שונות לקבל החלטות בלי לבקש את המידע מהאזרחים בכל פעם מחדש. בכך יש נוחות לאזרח וחיסכון כספי למדינה. כמו כן, איסוף מידע על ידי המדינה מאפשר בקרה הדוקה יותר על האזרחים, ולכן מאפשר לה למנוע הונאות שונות. למשל, כאשר יש למדינה מידע על הכנסותיו השוטפות של אדם, יקשה עליו לבקש דמי אבטלה או הטבות אחרות שאינו זכאי להן[70].

איומים מצד השוק

[עריכת קוד מקור | עריכה]

השוק החופשי מאיים על הפרטיות בכך שחברות עסקיות מפיקות ערך מסחרי מהצרכנים על ידי זיהוי העסקאות שלהם. בעת העסקה, הצרכן מתבקש למסור פרטים אישיים שמאוחר יותר ישמשו את החברות העסקיות לצורך הרחבת עסקיהם או שיפור הרווח שלהם. לעיתים ניתנות הטבות למיניהן בתמורה למסירת המידע, למשל הנחה במחיר המוצר באמצעות כרטיסי חבר מועדון למיניהם[71]. תהליך זה של הפקת ערך מסחרי מפעילות השוק נקרא "מסחור הזהות". מאמצים להתמודדות עם סוגיה זו מתמקדים בהגבלות רגולטוריות על איסוף מידע או פיתוח אמצעים טכנולוגיים לקידום עסקאות מסחריות שלא דורשות חשיפה של פרטים מזהים[72].

אחד הוויכוחים בנושא פרטיות בעידן המידע נוגע לשאלה נורמטיבית יסודית – כיצד יש להתמודד עם הפגיעה הפוטנציאלית והממשית בפרטיות האזרח. מן העבר האחד ניצבים אלה הסבורים כי אין צורך להתמודד עם הפגיעה בפרטיות משום שהיא מהווה חסם בפני נוחות שלטונית וטכנולוגית, יעילות כלכלית וביטחון. מן העבר השני ניצבים אלה הסבורים כי יש להגן על הפרטיות משום חשיבותה כערך חברתי וזכות אזרחית (ראה בהמשך: הגנת הפרטיות במידע).

טענת איבוד הפרטיות בעידן האינטרנט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הטענות המקובלות היום היא כי הפרטיות בעידן הדיגיטלי נעלמה והיא ערך מהעבר. בשנת 1999 אמר סקוט מקנילי, מנכ"ל חברת "סאן מיקרוסיסטמס": "You have zero privacy anyway. Get over it"[73]. עשור לאחר מכן טען מארק צוקרברג, מייסד 'פייסבוק', שפרטיות כבר איננה נורמה חברתית[74]. גם פיטר פליישר, לשעבר הממונה בחברת גוגל על פרטיות בינלאומית, כתב כי הדרישה לפרטיות היא "השחור החדש באופנת הצנזורה" וכי הדרישה הזאת מנוגדת לעקרון חופש הביטוי[75]. ישנם דיווחים שמעידים כי גוגל גם מקליטה שיחות טלפון ומאזינה לשיחות רקע בסמוך לסלולרי[76].

הגנת הפרטיות במידע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש אנשים שסבורים שאין לערכים כמו נוחות, יעילות וקדמה עליונות על הפרטיות[77].

כמו כן, לרוב ניתן להגן פרטיות האזרחים מבלי לוותר על ערכי הקדמה והיעילות. פרופ' מיכאל בירנהק מציע מספר כלים להתמודדות עם הקשיים שבהגנה על המידע בעידן המידע:

פתרון משפטי-חקיקתי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגנת הפרטיות נשענת על חוק הגנת הפרטיות ועל זכות יסוד. כל הצעת מדיניות או חוק מסוים יש לבחון מכמה היבטים – ראשית, האם ניתן לעצב את המדיניות כך שלא תפגע בפרטיות? האם ניתן להימנע מאיסוף מידע על אנשים? אם לא ניתן, ואין מנוס מפגיעה בפרטיות, יש צורך בהסמכה מפורשת ומפורטת בחוק. שנית, על החוק להתייחס להיבטים השונים של פגיעה בפרטיות כדי למזער את הפגיעה בה, ובין היתר: היקף המידע שנאסף, מטרת האיסוף והשימוש, תקופת ההחזקה במידע, נסיבות שמירתו, העברתו לצדדים שלישיים, הרשאת הגישה והשימוש במידע, אבטחת מידע, סודיות, סנקציות נלוות, סמכויות אכיפה ואפשרויות תביעה[78]. שלישית, יש לבחון את תכלית ומידתיות המדיניות – בהינתן פגיעה בפרטיות, האם ניתן להגיע לאותה תכלית בדרך אחרת שלא תפגע בפרטיות או תפגע פחות? כל האמור לעיל נוגע לאמצעים משפטיים לבקרה על גופים ציבוריים. אמצעים משפטיים לבקרה על ארגונים פרטיים כלולים בחוק הגנת הפרטיות – החובה לקבל הסכמה מדעת לפעולה של מידע, העיקרון של צמידות המטרה, חובת הרישום, חובת הסודיות ואבטחת המידע, וכן הזכויות של מושאי המידע ובהם הזכות לעיין במידע ולדרוש את תיקונו[79].

פתרון ארגוני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוונה היא ליצירת מנגנונים של הסדרה עצמית שיגרמו להפנמת הזכות לפרטיות ולהגנת המידע בתוך הארגון שאוסף את המידע ומשתמש בו. ראשית, יש ליצור נהלים פנימיים בנוגע להרשאות גישה ואבטחת מידע. שנית, יש צורך בהנחיית העובדים להגנה על המידע בדרכים יצירתיות מעבר להרצאות וחוזרים ארגוניים תקופתיים וסנקציות משמעתיות. ניתן למנות "ממונה פרטיות" בארגון שידאג להגנה על הפרטיות לא רק מההיבט המחשובי-טכני של אבטחת מידע, אלא יהיה גורם בכיר שיופקד על כל היבטי הפרטיות בארגון, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. אפשרות אחרת היא להיעזר בהערכה חיצונית של השפעת פרויקט מסוים מנקודת המבט של פרטיות במידע הנעשית על ידי מומחי מדיניות וטכנולוגיות מידע ונקראת Privacy Impact Assessment (PIA)[80][81].

פתרון טכנולוגי – פרטיות באמצעות תכנון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אן קווקיאן (Ann Cavoukian), הממונה על מידע ופרטיות בפרובינציית אונטריו בקנדה, מקדמת את רעיון ה"פרטיות באמצעות תכנון" (Privacy by Design – PbD)[82]. משמעות רעיון זה היא הטמעת שיקולי פרטיות ואבטחת מידע לתוך הטכנולוגיה בכל שלבי מחזור החיים שלה – החל משלב העיצוב הראשוני של הטכנולוגיה דרך הפצתה והשימוש בה ועד לסיום השימוש בה (Cradle to Grave)[83]. הרעיון אומץ על ידי נציבי הגנת הפרטיות בעולם, בכנס ה-32 שערכו, שהתקיים בירושלים בשנת 2010. גם שלומית ווגמן, היועצת המשפטית של הרשות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור, סבורה כי "[...] עיצוב טכנולוגי אינו נייטרלי ותמיד יכלול תפישה כלשהי לגבי פרטיות המשתמשים. לפיכך, כבר בשלב התכנון יש לבחון כל מערכת גם דרך משקפי הפרטיות, כדי שהשירות או המוצר לא יפגע בפרטיות שלא לצורך"[84].

פרטיות באינטרנט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצהרת פרטיות מקוונת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצהרה זו מופיעה באתרי אינטרנט ונחשבת לאחד הכלים שעומדים לרשות הגולש אשר מעוניין לשמור על פרטיותו. הצהרת הפרטיות היא מסמך משפטי מחייב, שבו בעלי האתר מפרטים איזה מידע אישי של הגולשים נשמר במערכת ולאיזו מטרה הוא משמש. אתרים שאינם מכילים הצהרת פרטיות או שהיא חלקית ואינה מכילה את כל המידע הדרוש עלולים לסכן את פרטיות הגולש. בארצות הברית, כל חברה רשאית לשמור לעצמה את הזכות לשנות ולתקן את מדיניות הפרטיות ברגע נתון, אך עליה לתת על כך התראה ולעדכן את הציבור[85]. עם זאת, מחקרים הראו שמעטים מאוד מהגולשים קוראים את מסמכי המדיניות.

פגיעה בפרטיות באינטרנט

[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסוף נתונים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפגיעה בפרטיות באינטרנט נעשית דרך אמצעי מעקב. אמצעי מעקב באינטרנט הם כל האמצעים בהם משתמשים גורמים שונים במטרה לאסוף מידע אישי רגיש על גולשים באינטרנט אשר ממלא צרכים שונים. אמצעי מעקב דיגיטליים מתחלקים לשלושה סוגים:

  • אמצעי מעקב אשר תכליתם היחידה או המרכזית הם מעקב אחר גולשים כגון: סוסים טרויאנים, באגי אינטרנט ותוכנות ריגול אשר רבות מתוכן נמצאות באינטרנט בהישג יד.
  • אמצעי מעקב בעלי שימוש מסוים בהם הפגיעה בפרטיות הגולשים נעשית בצורה אגבית כגון: עוגיות, רחרחנים וטלפונים סלולריים.
  • מאגרי מידע אשר מאחסנים מידע אישי העשוי לפגוע בפרטיותם של גולשים[86].

אפקט הצבירה, The Aggregation Effect – מונח שטבעה הפרופסור למשפטים, ג'ולי כהן, המתאר תהליך של איסוף והצלבת חלקי מידע שונים למען קבלת מידע חדש – מידע מוליד מידע. למשל, אף על פי שידיעת המספר המזהה של אדם מסוים לא מספקת מידע כלשהו לגביו, היא עשויה לאפשר גישה למקורות מידע שונים (למשל מידע פיננסי או מידע רפואי) אשר מהם ניתן יהיה להוציא את המידע הדרוש על האדם[87].

אחת הדרכים הנפוצות ביותר לפגיעה בפרטיות באינטרנט היא השימוש בעוגיות (Cookies). ישנם סוגים שונים של ״עוגיות״, כמו עוגיות צד-ראשון ועוגיות ״צד שלישי״. אותן "עוגיות" הן קבצים אשר בין היתר נשמר בהן מידע אישי אודות המשתמש כגון הרגלי הגלישה של המשתמש, שם המשתמש, מושגים אותם המשתמש מחפש וכדומה, שהם נתונים אשר המשתמש הרגיל אינו מעוניין לנדב, אולם מידע זה "נלקח" ללא רשותו והסכמתו בעזרת אותן ה"עוגיות". גורמים רבים יכולים לאסוף מידע אישי על משתמשים ללא ידיעתם, גורמים אלו הם גורמים ממשלתיים, מסחריים, או האקרים הפורצים למאגרי מידע ממוחשבים שונים[88].

סוס טרויאני – דרך נפוצה נוספת של גורמים שונים לפגוע בפרטיות הגולשים.

הפצת נתונים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוג אחר של פגיעה בפרטיות באינטרנט נובעת מפרסום של נתונים ומאגרי נתונים שעלולים להכיל מידע פרטי או רגיש[89][90][91]. דוגמאות לכך הן דליפת מרשם האוכלוסין של מדינת ישראל[92], ודליפת מאגר הפרטים האישיים של בעלי כלבים בישראל[93][94][95].

פרטיות ברשתות החברתיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשתות חברתיות מקוונות הן אתרי אינטרנט המאפשרות לכל גולש לפתוח לעצמו דף משלו ולהעלות אליו תכנים: תמונות, סרטונים, ליצור קשר עם חברים אחרים ברשת ועוד. רשתות חברתיות הן תשתית לשמירה על קשרים וליצירת קשרים חדשים לצורכי חברה, עבודה, משפחה, שיווק, פרסום ועוד. אך, אחת מהסכנות והחסרונות המיידים והבולטים של אתרי הרשת החברתית הם הפגיעה בפרטיותו של הגולש. לרשתות החברתיות יש בעלות על התכנים שהגולש מעלה לרשת (קניין רוחני) ובאפשרותן לעקוב אחריו ולאסוף עליו מידע. לכל רשת חברתית ישנם מאפייני פרטיות שונים אותם יכול הגולש לשנות בהתאם לצורכו. לרוב הפרטיות פגיעה מאוד, הפרטים האישיים חשופים ויש אתרים הדורשים פרטים אישיים כמו מספר טלפון, אימייל, תעודת זהות, או כאשר רוצים להזמין מוצר מהאינטרנט מוסיפים פרטי כרטיס אשראי.

פייסבוק

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרשת החברתית פייסבוק סופגת ביקורות רבות בעקבות מדיניות ההגנה על הפרטיות שלה. למשל, גנבת זהות בפייסבוק מאפשרת לנוכלים להזדהות בשם אדם שהם לא, ובכך ליצור רשת חברתית במקום אותו האדם ולנצלה לצרכים שונים כדוגמת בקשה לתרומות, קביעת פגישות פנים אל פנים שעלולות להסתיים באירועי אי סדר כגון רצח, שוד, פעולות טרור ועוד[96]. עם זאת, מרבית מהמשתמשים ממשיכים את הגלישה כרגיל תוך חשיפת מידע ואינם נרתעים מאבדן פרטיותם. ברשת החברתית "פייסבוק" ניתנת לכל גולש האפשרות לבחור מי ייחשף לתכנים אותם הוא מעלה על ידי שינוי הגדרות הפרטיות שלו – ההגדרה public (בעברית: ציבורי) מתכוונת לחשיפה לכלל הציבור באינטרנט, ההגדרה Friends (בעברית: חברים) מתכוונת לחשיפה לחברי הגולש בלבד ואילו ההגדרה Custom (בעברית: המותאם אישית) מתכוונת לחשיפת התוכן באופן המותאם לצורכי הגולש. כמו כן, כל תמונה, סטטוס ותוכן בפייסבוק יכולים לקבל הגדרת פרטיות שונה משלהם בהתאם לרגע הנתון.

גוגל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גוגל מפעילה מספר שירותים פופולריים כדוגמת מנוע חיפוש, ג'ימייל, פיקאסה ויוטיוב, אשר באמצעותם היא יכולה להצליב את המידע שנאסף על גולשיה, לצורך מטרות עסקיות. עניין זה, מעלה חשש שפרטיות הגולשים תיפגע[97].

גוגל משתמשת בפרסומות מתורגמות בתור אמצעי הרווח העיקרי של רוב השירותים אותם היא מציעה.

EFF

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרן החזית האלקטרונית (אנגלית: Electronic Frontier Foundation, EFF) הוא מוסד ללא כוונת רווח שמטרתו המוצהרת היא לחנך את הציבור על זכויות הפרט וזכויות האדם, בהם חופש הביטוי ופרטיות, בהקשר של עידן המידע – מחשבים, רשת האינטרנט וכיוצא בזה ולהגן עליהם בדרכים ציבוריות ומשפטיות. משרדי הקרן נמצאים בסן פרנסיסקו והיא פועלת בארצות הברית ובמדינות אחרות.

The Onion Router

[עריכת קוד מקור | עריכה]

או בקיצור TOR זה שם של רשת מחשבים שמצפינה את תעבורתה באמצעות שימוש במספר צמתים, המטרה היא לתת אנונימיות למשתמשיה. באופן כללי מטרות ה-EFF ו-TOR די זהות.

סוגיות אקטואליות בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • מאגר המידע הביומטרי (להרחבה ראו: חוק הכללת אמצעי זיהוי ביומטריים ונתוני זיהוי ביומטריים במסמכי זיהוי ובמאגר מידע) – החוק להקמת מאגר מידע ביומטרי פוגע, על פי ארגונים לזכויות אדם, בזכות היסוד לפרטיות. הארגונים טוענים שהקמת המאגר מסכנת שלא לצורך זכויות אדם חשובות נוספות[98].
  • חוק נתוני תקשורת (חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - נתוני תקשורת)) – החוק מאפשר למשטרה ולרשויות חקירה נוספות בישראל לקבל מחברות הסלולר ומספקיות האינטרנט מידע אישי על כל אדם – מידע על מיקומו, שמות האנשים או הארגונים שאליהם התקשר מהטלפון, אתרי אינטרנט שגלש בהם, אנשים שעמם התכתב באימייל ועוד. החוק מאפשר פגיעה בפרטיות, גם של אנשים שכלל אינם חשודים, גם בחקירות עבירות בדרגת חומרה קלה, ומבלי לספק הגנה על אנשי מקצוע המחויבים לשמירה על חיסיון, דוגמת עורכי דין, רופאים או עיתונאים. האגודה לזכויות האזרח בישראל עתרה לבג"ץ נגד החוק, שנכנס לתוקף בסוף יוני 2008 וזכה לכינוי "חוק האח הגדול", בדרישה לצמצם את תחולת החוק כך שהחדירה לפרטיות תוגבל רק למקרים של חשדות קונקרטיים לעבירות מסוג פשע, תוך הגנה על חיסיון מקצועי, ומבלי לאפשר למשטרה גישה חופשית למאגר מספרי הטלפון החסויים (בג"ץ 3809/08 האגודה לזכויות האזרח בישראל נגד משטרת ישראל)[99].
  • רשומה רפואית לאומית – מטרת הפרויקט היא שיפור איכות הטיפול הרפואי ואיכות השירות הרפואי באמצעות מנגנון ממוחשב, המאפשר שליפה והצגה של נתונים ושל מידע רפואי מן התיק הרפואי של המטופלים ללא צורך באיסוף מחודש של המידע בכל מקום שבו מתבצע טיפול. בכך הפרויקט אמור לסייע לגורם המטפל לקצר את התהליך האבחוני והטיפולי, לצמצם כפילות בשל ביצוע בדיקות זהות על ידי גורמים שונים ולאפשר זיהוי מצבו של החולה גם במקרים שבהם לא ניתן לתקשר איתו ולקבל ממנו פרטים על מצבו הרפואי[100]. קיים חשש כי זמינות המידע הרפואי תפגע בחסיון המידע ובפרטיות המטופלים ושייעשה שימוש לרעה במידע שיושג ממערכת מידע מקיפה שכזו[101].
  • רב-קו – למעלה מחצי מיליון כרטיסי רב-קו, אשר משמשים נוסעים בתחבורה הציבורית ברחבי הארץ, מכילים פרטים אישיים רבים של הנוסעים ונמצאים במאגר שאינו מפוקח על ידי משרד התחבורה[102]. לצורך הנפקת הכרטיס החכם נדרשים הנוסעים מגיל 5 ומעלה למסור פרטים כגון גיל, מספר זהות, מקום מגורים וכן תמונה. נוסעים הזכאים להנחה, כמו תלמידים או קשישים, נדרשים גם להעביר את שם בית הספר שלהם או לדווח על זכאות לקצבה מהמוסד לביטוח לאומי. מלבד המידע שמעבירים רוכשי הכרטיס נשמרים במאגרי המידע הקשורים בו גם פרטים על אודות דפוסי הנסיעות[103]. היסטוריית הנסיעות הפרטית של כל נוסע נשמרת למשך 7 שנים. ניתן לרכוש כרטיס רב-קו אנונימי אולם אפשרות זו אינה מפורסמת ויש לדרוש אותה בתחנות ההנפקה או בכלי התחבורה עצמם. כמו כן, לא כל תחנות ההנפקה מציעות רב-קו אנונימי. יתר על כן, לא ניתן לקבל הנחת זכאות (נכה, תלמיד וכו') בשימוש בכרטיס אנונימי[104]. לאחר דיונים בכנסת והתרעות מצד אזרחים מודאגים ומומחי פרטיות הוחלט לקדם חוק שיסדיר את נושא השמירה על פרטיות הנוסעים[105], אולם לא נחקק חוק כזה.

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • מיכאל בירנהק, מרחב פרטי: הזכות לפרטיות בין משפט לטכנולוגיה, בר-אילן ונבו, 2010.
  • מיכאל בירנהק (עורך), מן הפרט אל הכלל: פרטיות וחברת המעקב, אוניברסיטת תל אביב, 2019.
  • דן חי, ההגנה על הפרטיות בישראל, מלגה הוצאה לאור, 2006.
  • ניב אחיטוב, עולם ללא סודות – על חברת המידע הפתוח, עם עובד, תל אביב, 2001.
  • אלי הלם, דיני הגנת הפרטיות, פרלשטיין-גינוסר, 2003.
  • רות גביזון, "הזכות לפרטיות ולכבוד", קובץ מאמרים לזכרו של חמן שלח 65, 1988.
  • דין וחשבון הוועדה לעניין העברת ידיעות בין גופים ציבוריים, יו"ר – חיים קלוגמן, תשמ"ג–1982.
  • ורדה וירט-ליבנה, "הזכות לפרטיות אל מול האחריות הניהולית במיון מועמדים לעבודה – ההיבט המשפטי", ספר שמגר ג 775 (תשס"ג).
  • זאב סגל, "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת", עיוני משפט ט 175 (תשמ"ג).
  • נחום רקובר, ההגנה על צנעת הפרט, הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, תשס"ו–2006.
  • מיקי זר, הפוליטיקה של הפרטיות – הדרמה הטכנולוגית בזירת המידע, הוצאת פרדס ואוניברסיטת חיפה, 2022.
  • חיים פאל, "זכות הציבור לא לדעת", הפרקליט ל"ט (תשמ"ט) 525.
  • רגולציה (EU) 2016/679 של הפרלמנט האירופי ושל המועצה מ-27 באפריל 2016 על הגנה של אנשים לגבי עיבוד הנתונים האישיים שלהם, ועל העברת הנתונים האלה.
  • עמית לביא-דינור, יובל קרניאל ״פרטיות בעידן של שינוי״ פרטיות תמורת ״תהילה״ א׳ 107–133, 131 (2012).
  • מיכאל בירנהק "שליטה והסכמה: הבסיס העיוני של הזכות לפרטיות" משפט וממשל יא תשס"ח.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: פרטיות
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: פרטיות
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הזכות לפרטיות

ארגונים ומאגרי מידע בנושא

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסומים בנושא

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיתונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Samuel D. Warren and Louis D. Brandeis, The Right to Privacy,Harvard Law Review, Vol. 4, No. 5 (Dec. 15, 1890). pp. 193–220.
  2. ^ מיכאל בירנהק, מרחב פרטי – הזכות לפרטיות בין משפט וטכנולוגיה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן: 2010, עמ' 39.
  3. ^ Alan F. Westin, Privacy and Freedom, New York: Athenum, 1967
  4. ^ Daniel J. Solove, A Taxonomy of Privacy, University of Pennsylvenia Law Review, Vol. 154, No. 3, January 2006.
  5. ^ Helen Nissenbaum, Privacy in Context – Technology, Policy and the Integrity of Social Life, Stanford University Press, California, 2010.
  6. ^ רות גביזון, "הזכות לפרטיות ולכבוד", קובץ מאמרים לזכרו של ח. שלח (1988), 65, 67–68.
  7. ^ Richard A. Posner, An Economic Analysis of Privacy, in Philosophical dimensions of privacy: an anthology 333 (Ferdinand David Schoeman ed., 1984)
  8. ^ בירנהק, 2010, עמ' 140–141
  9. ^ בירנהק, 2010, עמ' 143
  10. ^ בירנהק, 2010, עמ' 141
  11. ^ בירנהק, 2010, עמ' 146–147
  12. ^ בירנהק, 2010, עמ' 149–150
  13. ^ Daniel J. Solove, "'I've Got Nothing to Hide' and Other Misunderstandings of Privacy", Yale Law School, 2007.
  14. ^ Solove, 2007, p. 750
  15. ^ אתר האינטרנט של ברוס שנייר
  16. ^ Bruce Schneier, Security Matters – The Eternal Value of Privacy, Wired, May 18, 2006
  17. ^ בירנהק, 2010, עמ' 162
  18. ^ (בג"ץ 1435/03 בית-הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה נ' נציבות שירות המדינה, נח (1) 529)
  19. ^ בש"פ 2145/92 מדינת ישראל נ' ויקטור גואטה, פ"ד מו (5) 704.
  20. ^ ת"פ 1326/92 מדינת ישראל נ' אברהם פלנסיה, נו (4) 397.
  21. ^ בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3), 355, 375
  22. ^ בג"ץ 2481/93 דיין נ' מפקד מחוז ירושלים, פ"ד מח(2) 456, 470
  23. ^ פקודת הראיות [נוסח חדש, תשל"א-1971], נבו
  24. ^ נוהלי אח"מ: תיעוד חקירה על ידי נחקר בהקלטה או בתרשומת, אגף חקירות ומודיעין, משטרת ישראל, 01/02/2014
  25. ^ החל מעתה: איסור הקלטה בשירות המדינה, נציבות שירות המדינה, 31 בינואר 2022
  26. ^ חוק העונשין (תיקון מס' 26), התש"ן-1989, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
  27. ^ תיקון מס' 10 לחוק למניעת הטרדה מינית פורסם בס"ח 2428, התשע"ד, 8.1.2014, עמ' 263 (ה"ח הכנסת 516, התשע"ג, עמ' 58).
  28. ^ חוק המידע הפלילי ותקנת השבים, תשע"ט-2019, נבו
  29. ^ תקנות הגנת הפרטיות (אבטחת מידע), תשע"ז-2017, נבו
  30. ^ המדריך המלא ליישום תקנות הגנת הפרטיות (אבטחת מידע), אתר הרשות להגנת הפרטיות במשרד המשפטים]
  31. ^ בר"ע 850/06 (חיפה) רמי מור נ' ידיעות אינטרנט מערכות אתר ynet –מערכת הפורומים וברק אי.טי. סי. (1995) החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ
  32. ^ בג"ץ 844/06 אוניברסיטת חיפה נ' פרופ' אבי עוז, ניתן ב־14 במאי 2008
  33. ^ ע"ע 90/08 טלי איסקוב ענבר ואח' – מדינת ישראל, הממונה על חוק עבודת נשים ואח'.
  34. ^ נחום רקובר, לשילובו של המשפט העברי עמ' 22. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, (1999).
  35. ^ דברי הסבר להצעת חוק הגנת הפרטיות, מתוך מאגר החקיקה הלאומי.
  36. ^ General Data Protection Regulation (GDPR) – Legal Text, General Data Protection Regulation (GDPR) (באנגלית אמריקאית)
  37. ^ ס'16 לאמנה בדבר זכויות הילד, כ"א 31, 221 (נפתחה לחתימה ב-1989) (אושררה ונכנסה לתוקף ב-1991).
  38. ^ John Tobin, Sarah M Field, The Right to Protection of Privacy, Family, Home, Correspondence, Honour, and Reputation, Oxford University Press, 2019-03-28, עמ' 551–599, ISBN 0-19-826265-5
  39. ^ 1 2 R. Chantz richens, An Examination of the United States' Response to COVID-19 Analyzing Privacy Rights Afforded to Children under International Law, Willamette Journal of International Law & Dispute Resolution 28, 2021, עמ' 251-255
  40. ^ Yohannes Eneyew Ayalew, Valerie Verdoodt & Eva lievens, General Comment No.25 on Children's Rights in Relation to the Digital Environment: Implications for Children's Right to Privacy and Data protection in Africa, Human Rights Law review 24, 2024, עמ' 4-5
  41. ^ United Committee on the Rights of the Child (2003), General Comment No.5: General measures of Implementation of the Convention on the Rights of the Child, 27 November 2003, CRC/GC/2003/5, par. 1,18-20, 26-27, 48-49.
  42. ^ United Committee on the Rights of the Child (2013). General Comment No.14: The right of the child to have his or her best interests taken as a primary consideration, 29 May 2013, CRC/C/GC/14.
  43. ^ United Committee on the Rights of the Child (2016). General Comment No.20: The implementation of the rights of the child during -adolescence, 6 December 2016, CRC/C/GC/20, par. 18-21, 39, 46-47.
  44. ^ United Committee on the Rights of the Child (2021). General Comment No.25: Children's rights in relation to the digital environment, 2 March 2021, CRC/C/GC/25, par. 10-13, 67-68, 70-72.
  45. ^ סאני כלב, אני מחליט עליי, פרטיות של ילדים בעידן הדיגיטלי וזכות לחזרה מהסכמה הורית, עיוני משפט מא, 2018, עמ' 93-92
  46. ^ רונה שוז, זכויות הוריות בעידן זכויות הילד, דין ודברים יח, תשפ"ה, עמ' 409-407
  47. ^ רונה שוז, זכויות הוריות בעידן זכויות הילד, דין ודברים יח, תשפ"ה, עמ' 412-409
  48. ^ תמר מורג, תמר מורג (ע), זכויות הילד והמשפט הישראלי, עשרים שנה אחרי: תפיסת זכויות הילד על פי האמנה בדבר זכויות הילד, תש"ע, עמ' 31-16
  49. ^ סאני כלב, נורמות חברתיות והזכות לפרטיות: מסקנות מתוך ניתוח עמדות הורים בנושא מעקב הורי וחשיפת הורים את ילדיהם ברשת, דין ודברים יז, תשפ"ד, עמ' 188-186
  50. ^ 1 2 סאני כלב, נורמות חברתיות והזכות לפרטיות: מסקנות מתוך ניתוח עמדות הורים בנושא מעקב הורי וחשיפת הורים את ילדיהם ברשת, דין ודברים יז, תשפ"ד, עמ' 203-191
  51. ^ Benjamin Shmueli and Ayelet Blecher-Prigat, Privacy for Children, Columbia Human Rights Law Review 42, 2010-2011, עמ' 772-771
  52. ^ 1 2 Benjamin Shmueli and Ayelet Blecher-Prigat, Privacy for Children, Columbia Human Rights Law Review 42, 2010-2011, עמ' 764-760
  53. ^ Benjamin Shmueli and Ayelet Blecher-Prigat, Privacy for Children, Columbia Human Rights Law Review 422, 2010-2011, עמ' 788-777
  54. ^ Benjamin Shmueli and Ayelet Blecher-Priga, Privacy for Children, Columbia Human Rights Law Review 42, 2010-2011, עמ' 795-790
  55. ^ United Committee on the Rights of the Child (2021). General Comment No.25: Children's rights in relation to the digital environment, 2 March 2021, CRC/C/GC/25, par. 10-13, 67-68, 70-72.
  56. ^ Lisa Archbold et al, Adtech and Children’s Data Rights, University of New South Wales Law Journal 44, 2021, עמ' 864-857
  57. ^ Natalya Vyatcheslavovna Kravchuk, Privacy of a Child in the Digital Environment: New Risks Unaddressed, LEGAL ISSUES DIGIT. AGE 3, 2022, עמ' 87-82
  58. ^ Stacey B.Steinberg, Children's Privacy in the Age of Social Media, Emory Law Journal 66, 2017
  59. ^ Srishti Virat, Child Rights in the Digital Environment, .INDIAN J.L & LEGAL RSCH 5, 2023, עמ' 3-1
  60. ^ United Committee on the Rights of the Child (2021). General Comment No.25: Children's rights in relation to the digital environment, 2 March 2021, CRC/C/GC/25, par. 10-13, 67-68, 70-72.
  61. ^ 1 2 3 Natalya Vyatcheslavovna Kravchuk, Privacy of a Child in the Digital Environment: New Risks Unaddressed, LEGAL ISSUES DIGIT. AGE 3, 2022, עמ' 86-79
  62. ^ Valerie Verdoodt, Yueming Zhang & Eva Lievens, Safeguarding the child’s right to privacy and data protection in the European Union and China: a tale of state duties and business responsibilities, The International Journal of Human Rights 28:2, 2024, עמ' 147-125
  63. ^ Avani Singh & Tina Power, Understanding the Privacy Rights of the African Child in the Digital Era, AFR. HUM. RTS. L.J 21, 2021, עמ' 119-113
  64. ^ Avani Singh & Tina Power, Understanding the Privacy Rights of the African Child in the Digital Era, AFR. HUM. RTS. L.J 21, 2021, עמ' 118
  65. ^ Valerie Verdoodt, Yueming Zhang & Eva Lievens, Safeguarding the child’s right to privacy and data protection in the European Union and China: a tale of state duties and business responsibilities, The International Journal of Human Rights 28:2, 2024, עמ' 134-133
  66. ^ Helen Nissenbaum, Privacy in Context – Technology, Policy, and the Integrity of Social Life, Stanford University Press: 2010
  67. ^ Raul, Alan Charles, 2001, Privacy and the Digital State: Balancing Public Information and Personal Privacy, Kluwer Academic Publishers: USA
  68. ^ Ibid.
  69. ^ בירנהק, 2010, עמ' 175
  70. ^ בירנהק, 2010, עמ' 166–167
  71. ^ עו"ד יהונתן קלינגר ועידו קינן, ‏יש לכם כרטיס חבר מועדון? הפרטיות שלכם בסכנה, באתר גלובס, 13 בספטמבר 2012
  72. ^ Marc Rotenberg (Electronic Privacy Information Center, USA), Preserving Privacy in the Information Society, INFOethics '98, UNESCO.
  73. ^ Manes, Stephen, Private Lives? Not Ours!, PC World,18 (6): 312, Published: April 18, 2000
  74. ^ Johnson Bobbie, Privacy no longer a social norm, says Facebook founder, The Guardian, published: January 11, 2010
  75. ^ Peter Fleischer, Foggy thinking about the Right to Oblivion, 9 March, 2011
  76. ^ Google is quietly recording everything you say. Here’s how to hear it, The Independent, ‏2020-09-10 (באנגלית)
  77. ^ Raul, 2001
  78. ^ בירנהק, 2010, 248.
  79. ^ בירנהק, 2010, 249–250.
  80. ^ ראו למשל מדריך הערכת השפעה על הפרטיות (PIA) באוסטרליה – http://www.oaic.gov.au/images/documents/migrated/oaic/repository/publications/guidelines/Privacy_Impact_Assessment_Guide.pdf
  81. ^ בירנהק, 2010, 8–257.
  82. ^ www.privacybydesign.ca
  83. ^ Communication from the commission to the European Parliament, The Council, The European Economic and Social Committee and the Committee of the Regions, A Digital Agenda for Europe, European Commission, European Union, Brussels, 26.8.2010, COM (2010) 245 final/2, p. 17
  84. ^ שלומית ווגמן, הזכות להישכח, באתר TheMarker‏, 12 במאי 2011
  85. ^ microsoft windows 8 – פרטיות מקוונת
  86. ^ יעל און ואח', פרטיות בסביבה הדיגיטלית (המרכז למשפט וטכנולוגיה, עורכים: ניבה אלקין-קורן, מיכאל בירנהק, 2005)
  87. ^ Solove, D, J (2004).The Digital Person: Technology And Privacy In The Information Age:NYC Press
  88. ^ גיא אופיר משרד עורכי דין, הגנת הפרטיות באינטרנט
  89. ^ מה נחשב לפגיעה בפרטיות ברשת וכיצד ניתן לטפל בזה?, באתר איגוד האינטרנט הישראלי, ‏23 ביולי 2022
  90. ^ פגיעה בפרטיות באינטרנט: האם ניתן להגיש תביעת פיצויים?, באתר דין - עורכי דין ומידע משפטי בישראל, ‏4 בספטמבר 2017
  91. ^ הגנת הפרטיות: סוגיית ההסכמה לאיסוף ולעיבוד של מידע אישי, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 21 ביוני 2022
  92. ^ אביעד גליקמן, פרשת מרשם האוכלוסין: כך דלף המידע לרשת, באתר ynet, 24 באוקטובר 2011
  93. ^ עודד ירון, אפליקציה של משרד החקלאות חושפת פרטי ח"כים ואזרחים, באתר הארץ, 6 בנובמבר 2014
  94. ^ אתר למנויים בלבד צבי זרחיה, רוצים את מספר הטלפון של בני גנץ או מרב מיכאלי? בדקו אם יש להם כלב, באתר TheMarker‏, 6 בנובמבר 2014
  95. ^ ליאת בר-סתו וגיא ליברמן, "ידיעות אחרונות", מחדל: הכלבים חושפים את פרטי הבכירים, באתר ynet, 6 בנובמבר 2014
  96. ^ גניבת זהות בפייסבוק – הגנת הפרטיות ולשון הרע, גיא אופיר משרד עורכי דין (2011).
  97. ^ כתבי כלכליסט, מדיניות הפרטיות של גוגל
  98. ^ אבנר פינצ'וק, הצעת החוק להקמת מאגר מידע ביומטרי פוגעת פגיעה קשה בזכות לפרטיות, באתר האגודה לזכויות האזרח בישראל, 17 ביולי 2008
  99. ^ האגודה לזכויות האזרח בישראל, "חוק נתוני תקשורת – פגיעה בפרטיות", 28 במאי 2012.
  100. ^ רועי גולדשמידט, מחשוב בתי החולים הממשלתיים, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 5 בנובמבר 2007
  101. ^ להרחבה: אבנר פינצ'וק, שבועת היפוקראטס בצל הביורוקרטים ואנשי הטכנולוגיה, האגודה לזכויות האזרח בישראל
  102. ^ מדריך הגנת הפרטיות בגופי תחבורה בסביבה דיגיטלית, משרד המשפטים - הרשות להגנת הפרטיות, 2020
  103. ^ ניר חסון, פרטים אישיים של בעלי רב-קו נשמרים במאגר נתונים לא מוגן, באתר הארץ, 23 בינואר 2012
  104. ^ התנועה לזכויות דיגיטליות, פגיעה צרכנית: אפליה בין רב-קו אנונימי ורב-קו אישי.
  105. ^ שחר הזלקורן, "רב קו" – המדינה תשמור על פרטיות הנוסעים, באתר ynet, 15 באוגוסט 2013
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הזכות_לפרטיות&oldid=42582129"