אוטו פניכל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אוטו פניכל
Gedenktafel Otto Fenichel
לידה 2 בדצמבר 1897
וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 22 בינואר 1946 (בגיל 48)
לוס אנג'לס, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת וינה עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים חנה פניכל פיטקין עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אוטו פניכל (2 בדצמבר 1897 בווינה - 22 בינואר 1946 בלוס אנג'לס) היה פסיכואנליטיקאי אוסטרי-יהודי של "הדור השני". אוטו פניכל היה נשוי לחנה פניכל, פסיכואנליטיקנית גרמניה-יהודיה, ושניהם הוריה של חנה פניכל פיטקין.

חינוך וזיקה לפסיכואנליזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוטו פניכל החל ללמוד רפואה בשנת 1915 בווינה. כבר כגבר צעיר מאוד, כשהיה עדיין בבית הספר, הוא נמשך למעגל הפסיכואנליטיקאים שסביב פרויד. בשנים 1915 ו-1919 הוא השתתף בהרצאות של פרויד, וכבר בשנת 1920, בגיל 23, הפך לחבר בחברה הפסיכואנליטית של וינה (Vienna Psychoanalytic Society).

בשנת 1922 עבר פניכל לברלין, שם התגורר עד שנת 1933. מאז 2007, נמצא בברלין לוח זיכרון, שנקרא "עם פרויד בברלין", ומתייחס לחייו ולעבודתו שם[1]. בתקופתו בברלין היה חבר בקבוצת פסיכואנליטיקאים סוציאליסטים ומרקסיסטים, עם זיגפריד ברנפלד (Siegfried Bernfeld), אריך פרום, וילהלם רייך, ארנסט זימל (Ernst Simmel), פרנסס דרי (Frances Deri) ואחרים.

לאחר עליית הנאצים לשלטון הוא ברח ללוס אנג'לס, אליה הגיע לבסוף בשנת 1938, דרך אוסלו (1934) ופראג (1935). הוא ארגן את הקשר בין הפסיכואנליטיקאים המרקסיסטים המפוזרים ברחבי העולם באמצעות "עלונים" (Rundbriefe), סודיים ביותר, כלומר מכתבים המועברים בין החברים. כך, הוא למעשה בנה אופוזיציה מרקסיסטית, עם עמיתים בברלין, במסגרת האיגוד הפסיכואנליטי הבינלאומי (International Psychoanalytic Association). "העלונים" שלו (1934-1945) היו הבמה לאופרציה הזו, ובגלות הם הפכו לביתו הרוחני[1].

אותם "עלונים", שהתפרסמו רק בשנת 1998, יכולים להיחשב בין המסמכים החשובים ביותר הנוגעים להיסטוריה הבעייתית של הפסיכואנליזה בין השנים 1934 ל-1945, במיוחד בכל הנוגע לבעיית גירושו של וילהלם רייך מהאיגוד הפסיכואנליטי הבינלאומי בשנת 1934. בלוס אנג'לס הצטרף פניכל למעגלים הפסיכואנליטיים הקיימים ומאוחר יותר סייע בהקמת החברה והמכון הפסיכואנליטי בלוס אנג'לס (Los Angeles Psychoanalytic Society and Institute). [2] אחד המדריכים שלו בלוס אנג'לס היה ראלף גרינסון (Ralph Greenson).

כתבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פניכל היה כותב פורה בתחום הפסיכואנליזה, ופרסם כארבעים מאמרים בין "הפנמה ותסביך הסירוס" (1925) ו"אקטינג אאוט נוירוטי" (1945).[3] פניכל תרם משמעותית לנושא המיניות הנשית, תחושת הניצחון והשלבים הקודמים לתסביך אדיפוס. הוא פרסם גם פרוטוקול פסיכואנליטי שהייתה לו השפעה רבה ונקרא "הבעיות של הטכניקה הפסיכואנליטית" (1939).[4]

פניכל פרסם שלושה מאמרים בנושא המיניות הנשית שמשכו את תשומת ליבו של פרויד עצמו:[5] והוא כתב ש"פניכל (1930) מדגיש, בצדק, את הקושי לזהות בחומר המיוצר באנליזה, אילו חלקים בו מייצגים את התוכן, ללא כל שינוי, של השלבים הטרום אדיפאליים, ואילו חלקים עוותו על ידי רגרסיה".[6] מאמרו משנת 1936 על המשוואה הסמלית של ילדה ופאלוס הפך מאוחר יותר להשראה עבור הפסיכואנליזה של ז'אק לאקאן.[7]

במאמרו "גביע וניצחון", משנת 1939, ציין פניכל כי תחושת הניצחון "נובעת מעיכובה של החרדה בשל הזכייה בגביע", אך הוסיף כי "כגביע הוא נגזרת של הסופר-אגו מכיוון שהוא מסמל את הסמכות ההורית [...] הוא מאיים על האגו באותו אופן שבו הסופר-אגו מאיים על האגו".[8]

ב-1944 התקיים בסן דייגו ”סימפוזיון על אנטישמיות", שיזמו פסיכואנליטיקאים שעסקו במאבק בדעות קדומות. הרצאותיהם פורסמו כמה שנים לאחר מכן בקובץ אנטישמיות: מחלה חברתית שערך ארנסט זימל (Simmel, 1946a) הקובץ כלל מאמרים מאת תאורטיקנים חברתיים ופסיכואנליטיקאים כגון מקס הורקהיימר, אוטו פניכל, ארנסט זימל ואלזה פרנקל-ברונסוויק, והיה אמור להפוך לקלאסיקה מפאת מעמדם הרם של חברי הקהילייה הפסיכואנליטית, אך למעשה נשכח מהר למדי. מאמרו של פניכל (Fenichel, 1940) היה עיבוד של מאמר שפורסם כבר ב-1940 בכתב העת הפסיכואנליטי אמריקן אימגו (American Imago). הוא טען שהיהודים שנואים משום שבהיותם זרים הם מייצגים את הלא-מודע המודחק של האנטישמי. בעבור האנטישמי, היהודי מהווה תחליף מּותק לנטיות רצחניות המוצפנות בלא-מודע שלו. האנטישמי רואה ביהודי את כל שהוא מבקש שלא להכיר בעצמו, בייחוד את הדוחה, כמו תוקפנותו שלו. הצגת היהודי כמלא כוונות זדון תוקפניות אינה אלא דרך להצדיק צעדים תוקפניים נגדו (Fenichel, 1946) במאמרו שבקובץ הדגיש זימל שאף על פי שהיחידים האנטישמים אינם פסיכוטיים, יש לראות באנטישמיות תופעה הדומה לפסיכוזת המונים, כעין סכיזופרניה פרנואידית של נפש ההמון. על פי זימל, פסיכוזת ההמונים הזו ניזונה מכוחות ההשלכה וההכחשה, שנובעים מפיצול של האני, הנפוץ בעיקר בנפש ההמון. ואולם, אנטישמים אינם יודעים שהם חולים ואינם מחפשים אחר טיפול תרפויטי כלשהו (Simmel, 1946b).[9]

בהסתמך על עבודתו שלו ותרומת עמיתיו וקודמיו, הפיק פניכל את ספר הלימוד האנציקלופדי בשנת 1945: [10] "עבור אינספור סטודנטים ואנשי מקצוע, השם 'פניכל', הוא שם נרדף ל'תיאוריה הפסיכואנליטית של הנוירוזה'; וטקסט זה נחשב כמילה נרדפת לידע פסיכואנליטי אמין ומקיף".[11] אף על פי כן, העבודה הייתה גם שנויה במחלוקת, וערערה בין היתר על ממצאיה של מלאני קליין, הנאו-פרוידיאנים (neo-Freudians) וחלק ניכר מעבודותיו של פרנץ אלכסנדר, כמו גם הציגה את הנטייה המרקסיסטית של פניכל.[12]

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרולד בלום כינה את פניכל "האנציקלופד העגום של הפסיכודינמיקה הפרוידיאנית"; [13] אך דווקא ההיבט האנציקלופדי בעבודתו עורר את הביקורת על לאקאן עליו.[14] בהשוואה בין עבודתו של פניכל ל"ספירה של מכסי ביוב ראשיים", הוא טען להבחנה בין קטלוג של פרשנויות עבר לבין היכולת למצוא את הפרשנות בפועל בסיטואציה האנליטית.[15] הוא גם מתח ביקורת על השימוש של פניכל בשלבי התפתחות אורגניים בכתיבתו; [16] ואילו אחרים ראו את פניכל כמפשט יתר על המידה את התיאור של הנוירוזה באמצעות טקסונומיה פשוטה.[17]

אף על פי שפניכל עצמו הזהיר כבר בתחילת ספרו שהוא מציע רק דוגמאות ממחישות, ולא ניתוחי מקרה,[18] ייתכן שהוא תרם, בתום לב, לניסיון לשלוט בתהליך האנליטי במקום לעקוב אחריו וללמוד ממנו.[19]

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אוטו פניכל: פסיכואנליזה כגרעין של פסיכולוגיה דיאלקטית-מטריאליסטית עתידית (1934). בתוך: האימגו האמריקאי, כרך 24. (1967), עמ ' 290–311
  • אוטו פניכל: התיאוריה הפסיכואנליטית של הנוירוזה. 3 כרכים, 1945.
  • אוטו פניכל: 119 עלונים. נערך על ידי יוהנס רייכמאיר יוהנס ואלקה מוהלייטנר, 2 כרכים, פרנקפורט: סטרומפלד 1998.
  • אוטו פניכל ועמיתים. עורכים, אוסף מאמרים של אוטו פניכל (1987).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אוטו פניכל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Gedenktafel für Otto Fenichel, www.berlin.de, ‏2014-06-25 (בגרמנית)
  2. ^ https://www.encyclopedia.com/psychology/dictionaries-thesauruses-pictures-and-press-releases/los-angeles-psychoanalytic-society-and-institute
  3. ^ Otto Fenichel, The Psychoanalytic Theory of Neurosis (London 1946) p. 610–611.
  4. ^ Jean-Michel Quinodoz, Reading Freud (London 2005), p. 109.
  5. ^ Peter Gay, Freud: A Life for Our Times (London 1988) p. 521
  6. ^ Sigmund Freud, On Sexuality (London 1991) p. 390.
  7. ^ Jacques Lacan, Ecrits: A Selection (London 1997) p. 207.
  8. ^ Ralph R. Greenson, "On Gambling" in Jon Halliday and Peter Fuller eds., The Psychology of Gambling (London 1974), p. 210.
  9. ^ ז'וזה ברונר, הפסיכואנליזה כנשק: הנאציזם על הספה האמריקנית (עמ' 26-27), תיאוריה וביקורת, ‏2012
  10. ^ Gay, Freud, p. 336 n.
  11. ^ Russell Jacoby, The Repression of Psychoanalysis: Otto Fenichel and the Political Freudians (Chicago 1986). p. 24.
  12. ^ Otto Fenichel, The Psychoanalytic Theory of Neurosis (London 1946) p. 64, p. 588-9 and p. 507.
  13. ^ H. Bloom, The Anxiety of Influence (1973) p. 80
  14. ^ J. Lacan, Ecrits (1997) p. 51
  15. ^ Jacques Lacan, The Four Fundamental Concepts of Psycho-Analysis (London 1994) p. 11.
  16. ^ J. Lacan, Ecrits (1997) p. 51
  17. ^ Peter Fuller, "Introduction" in Halliday/Fuller, Gambling p. 28.
  18. ^ O. Fenichel, the Psychoanalytic Theory of Neurosis (1946) p. 8
  19. ^ Patrick Casement, On Learning from the Patient (London 1990) p. 220.