אוניות המערכה מסדרת פלורידה

אוניות המערכה מסדרת פלורידה

פלורידה בשנת 1921
תיאור כללי
סוג אונייה	אוניית מערכה
צי	צי ארצות הברית
סדרה קודמת	אוניות המערכה מסדרת דלאוור
סדרה עוקבת	אוניות המערכה מסדרת ויומינג
אוניות בסדרה	פלורידה (BB-30), יוטה (BB-31)
ציוני דרך עיקריים
מספנה	מספנת הצי בברוקלין
הוזמנה	1908
תחילת הבנייה	1909
הושקה	1909–1910
תקופת הפעילות	1911–1941 (כ־30 שנה)
אחריתה	1 נגרטה, 1 טבעה
נתונים כלליים
הֶדְחֶק	סטנדרטי: 21,825 טון, מקסימלי: 23,033 טון
אורך	159 מטר
רוחב	26.9 מטר
שוקע	9.2 מטר
מהירות	21 קשרים
גודל הצוות	1001
טווח שיוט	10,697 ק"מ
הנעה	4 טורבינות קיטור המופעלות על ידי 12 דוודים בהספק של 28,000 כוחות סוס
צורת הנעה	4 מדחפים
שריון	גוף האונייה – 9–11 אינץ' (229–279 מ"מ) סיפון – 1.5 אינץ' (38 מ"מ) ברבטות – 4–10 אינץ' (102–254 מ"מ) צריחי התותחים – 12 אינץ' (305 מ"מ) מגדל הניווט – 11.5 אינץ' (292 מ"מ)
חימוש	10 תותחי 12 אינץ' (305 מ"מ)/45 קליבר 16 תותחי 5 אינץ' (127 מ"מ)/51 קליבר 4 תותחי 6 פאונד 57 מ"מ (2.24 אינץ') 2 תותחי 1 פאונד 37 מ"מ (1.46 אינץ') 2 צינורות טורפדו בקוטר 21 אינץ' (533 מ"מ)

אוניות המערכה מסדרת פלורידה של צי ארצות הברית כללו שתי אוניות: פלורידה ויוטה. הן הושקו ב-1910 וב-1909 בהתאמה ונכנסו לשירות ב-1911, הן היו מעט גדולות יותר מהעיצוב הקודם של סדרת דלאוור, אך חוץ מזה היו דומות מאוד. זו הייתה סדרת אוניות המערכה הראשונה בארצות הברית שבה כל הספינות קיבלו מנועי טורבינת קיטור. בסדרת דלאוור הקודמת, דקוטה הצפונית קיבלה הנעה של טורבינת קיטור כניסוי בעוד דלאוור שמרה על מנועי קיטור תלת דרגתיים.

שתי האוניות היו מעורבות בקרב השני על וראקרוס ב-1914, תוך פריסת כוחות הנחתים שלהן כחלק מהמבצע. לאחר כניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה ב-1917, נפרסו שתי האוניות לאירופה. פלורידה שובצה בצי הגדול הבריטי ובסיסה בסקפה פלו; בדצמבר 1918 היא ליוותה את הנשיא וודרו וילסון לצרפת למשא ומתן לשלום. יוטה הוטלה לתפקיד ליווי שיירות; היא התבססה באירלנד והוטל עליה להגן על שיירות כשהן מתקרבות ליבשת אירופה.

שתי האוניות נשמרו תחת הסכם הצי של וושינגטון משנת 1922, עברו מודרניזציה משמעותית, עם בליטות נגד טורפדו ודוודי נפט שהותקנו ושיפורים אחרים שבוצעו, אך פורזו במסגרת הסכם הצי של לונדון מ-1930. פלורידה נגרטה, יוטה הוסבה תחילה לספינת מטרה מבוקרת רדיו, ולאחר מכן למאמן ירי נ"מ. היא שירתה בתפקיד האחרון עד שהוטבעה על ידי היפנים במהלך המתקפה על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941. גוף האונייה שלה, שמעולם לא נמשה, נותר על קרקעית הנמל כאנדרטת מלחמה.

תכנון

סדרת פלורידה הייתה השלישית מתוך 10 סדרות נפרדות שנבנו בין 1906 ל-1919, בסך הכל הוזמנו 22 אוניות מערכה. הדרדנוטים החדשים של מערך הקרב האמריקני תוכננו מתוך ניסיון עם הפרה-דרדנוטים והתבוננות בעיצובים זרים, מכיוון שעדיין לא נכנסה דרדנוט אמריקאית לשירות בזמן שתוכננו אוניות הסדרה; כולן היו בשלב כלשהו של הבנייה או בתכנון. עיצוב אוניות הראשה האמריקאיות הושפע מאוד גם ממשחקי מלחמה שנערכו במכללת המלחמה של הצי. קפטן ויליאם סימס הוביל תנועת רפורמה שהקצתה את עיצוב ספינות המלחמה למועצה הכללית.

אוניות אלו היו שיפור ביחס לסדרת דלאוור הקודמת. חדרי המכונות שלהן היו גדולים יותר כדי להחזיק ארבע טורבינות קיטור של קרטיס או פארסונס. הרוחב הגדול יותר שלהן העניק להן גובה מטאצנטרי גדול יותר, שהיה חסר במיוחד באוניות הסדרה דלאוור, מה ששיפר את יכולת הציפה והפחית את הלחץ בגוף. האוניות הרכיבו תותחי 5 אינץ' (127 מ"מ) 51 קליבר כסוללות משניות בקזמטים שהתהדרו בהגנה מוגברת של שריון. הסדרה שמרה על המגדלי ניווט הגדולים והסגורים במלואם שאומצו עבור סדרת דלאוור הקודמת, כתוצאה ממחקרים אמריקאים על קרב צושימה ב-1905. התכנון הפחית את הפגיעות של צוות הפיקוד. בסך הכל, אוניות אלו היו מוגנות הרבה יותר מאשר מקבילותיהן הבריטיות, אם כי הן שונו רבות במהלך התקופה שבין המלחמות.

מאפיינים כלליים

אוניות הסדרה היו באורך של 510 רגל (160 מטר) בקו המים ואורך כולל של 521 רגל 6 אינץ' (158.95 מטר). היה להן רוחב של 88 רגל 3 אינץ' (26.90 מטר) ושוקע של 28 רגל 6 אינץ' (8.69 מטר). הדחק האוניות היה 21,825 טונות ארוכות (22,175 טונות) בתפוסה סטנדרטית ו-23,033 טונות ארוכות (23,403 טונות) במעמס מלא. מדובר בגידול של כ 2,500 טונות על פני הסדרה הקודמת דלאוור. האוניות גם סידרו מחדש חלק מהמבנה העילי שלהן, כולל תרני הסריג והארובות. באוניות הסדרה שירת צוות של 1,001 קצינים ומלחים. הרוחב הרחב יותר הגדיל את הגובה המטאצנטרי של כלי השיט, מה שאיפשר לאוניות הסדרה להכיל את התותחים הבינוניים הגדולים שלהם בלי השפעה ממשית במשקל החלק העליון.

על פלורידה הותקן לצורך ניסוי גשר גדול יותר מזה שהיה אז סטנדרטי, כדי לאכלס גם את צוות האונייה וגם אנשי בקרת אש תחת שריון, בעוד יוטה קיבלה מגדל בקרת אש משוריין בכבדות על גבי גשר בגודל סטנדרטי. הראשון הוכיח את עצמו כמוצלח במיוחד, עד כדי כך שכאשר הוצע מגדל בקרת אש משוריין גדול יותר וגשר סטנדרטי עבור סדרת נבדה, הוא נדחה לטובת גשר מרווח יותר כמו זה של פלורידה.

שתי האוניות עברו מודרניזציה בשנים 1925–1927; בין השיפורים היו תוספת של בליטות נגד טורפדו, שנועדו להגביר את ההתנגדות לנזקים תת-מימיים - זה הרחיב את האוניות ל-106 רגל (32 מטר). מהאוניות הוסרו גם תורני הסריג האחוריים והוחלפו בתורן מוט. מעוט לשיגור מטוסים הותקן על צריח התותח מספר 3.

הנעה

האוניות הונעו על ידי טורבינות קיטור של פארסונס עם ארבעה צילינדרים; קיטור סופק על ידי 12 דוודים המונעים בפחם של Babcock & Wilcox. המנועים דורגו ב-28,000 כוחות סוס (20,880 קילוואט) והעניקו מהירות מרבית של 21 קשרים (39 קמ"ש). במהלך הניסויים, פלורידה הגיעה למהירות מרבית של 22.08 קשרים (40.89 קמ"ש) מ-40,511 כוחות סוס (30,209 קילוואט); ואילו הטורבינות של יוטה ייצרו רק 27,028 כוחות סוס (20,155 קילוואט) אך עדיין הניעו את האונייה במהירות מרבית של 21.04 קשרים (38.97 קמ"ש). עם זאת, סידורי המנועים וחדרי הדוודים נותרו זהים לאלו של סדרת דלאוור, כאשר חדר המנועים ממוקם בין הצריחים הראשיים האחוריים וקווי הקיטור עברו מתחת לצריח האחורי העליון. לאוניות היה טווח שיוט של 5,776 מיילים ימיים (10,700 ק"מ) במהירות שיוט של 10 קשרים (19 קמ"ש).

חדרי המנועים באוניות הוארכו כדי להכיל את טורבינות הקיטור הגדולות יותר של פארסונס, ולכן היה צריך לבטל את חדר הדוודים האחורי. לכן המרווח בין הארובות היה קרוב יותר מאשר בסדרת דלאוור. שאר חדרי הדוודים הורחבו ב-4 רגל (1.2 מטר); כדי לעשות זאת ולשמור על הגנה נאותה מתחת למים ומחסן פחם, האוניות נבנו 3 רגל (0.91 מטר) רחבות יותר מסדרת דלאוור. במהלך השיפוץ של פלורידה ויוטה בשנים 1925–1927, הוחלפו הדוודים הפחמיים שלהם בארבעה דוודים מונעי נפט של White-Forster. הפחתת מספר הדוודים אפשרה את החלפת הארובות התאומות שלהן בארובה אחת גדולה יותר.

חימוש

מבט על הצד השמאלי של אוניית מערכה מסדרת פלורידה, עם עשרה תותחים ראשיים 12 אינץ'/45 קליבר Mark 5 מסודרים בדיוק כמו באוניות מסדרת דלאוור

תותחים ראשיים

האוניות נועדו במקור להיות חמושות בשמונה תותחי 14 אינץ' (356 מ"מ) /45 קליבר שהיו אז בפיתוח בצריחי ירי-על מקדימה ומאחורה. מכיוון שהתותח הזה לא נכנס לשירות עד 1914, הסדר של עשרה תותחי 12 אינץ' (305 מ"מ) /45 קליבר Mark 5 בחמישה צריחי תותחים תאומים נשמר מסדרת דלאוור. בתי התותח היו מסוג Mark 8, והם אפשרו הנמכה עד -5 מעלות והגבהה ל-15 מעלות. לתותחים היה קצב אש של 2 עד 3 פגזים לדקה. הם ירו פגזים חודרי שריון או סופר-נפיצים במשקל 870 פאונד (395 ק"ג), אם כי הסוג הנפיץ היה מיושן ב-1915 והוצא מכלל הייצור. המטען ההודף היה במשקל 310 פאונד (141 ק"ג) בשקיות משי, וסיפק מהירות לוע של 2,700 רגל לשנייה (823 מטר לשנייה). התותחים היו צפויים לירות 175 פגזים לפני שתידרש החלפת הקנים. שתי האוניות נשאו 100 פגזים לכל תותח, או 1,000 פגזים בסך הכל. בהגבהה של 15 מעלות, התותחים יכלו לפגוע במטרות עד לטווח של 20,000 יארד (18,288 מטר).

לרוע המזל, פריסת הצריח של הדלאוור נשמרה גם היא, עם האתגרים שלה. שני צריחים, מספרים 1 ו-2, הורכבו מקדימה בזוג ירי-על, בעוד ששלושת האחרים הורכבו מאחורי המבנה הראשי, כולם על קו האמצע. הצריח האחורי ביותר, מספר 5, הונח על הסיפון הראשי, פונה לאחור, הצריח הבא, מספר 4, הוצב על הסיפון הראשי פונה קדימה, אבל יכול היה לירות רק לשני צדדי הרוחב, הוא לא יכול היה לירות ישר קדימה או אחורה. הצריח המרכזי, מספר 3, שהוצב בעמדת ירי-על הפונה לאחור, לא יכול היה לירות אחורה כאשר הצריח שמתחתיו היה מכוון קדימה. זה הותיר רק את הצריח האחורי ביותר, עם זוג התותחים שלו בקוטר 12 אינץ', כדי לכסות את הרבע האחורי של האונייה. כמו כן, מכיוון שחדר המכונות היה ממוקם בין הצריח האחורי העליון לבין אלו שמאחוריו, עברו קווי קיטור מחדרי הדוודים באמצע האונייה, סביב מחסני התחמושת לצריח מספר 3, לחדר המכונות. לקווים אלו, כך התברר מאוחר יותר, היה פוטנציאל לחמם את אבקת השרפה במחסני התחמושת ולפגוע בבליסטיות שלה. פגם עיצובי זה היה נפוץ גם במספר דרדנוטים בריטיות, אך נחשב לבלתי נמנע על ידי מעצבי הצי על בסיס מבניים.

כלי נשק אחרים

סוללה קדמית ימנית של תותחי 5 אינץ'/51 קליבר ביוטה

C&R הציע תותחים משניים בקוטר 6 אינץ' (152 מילימטרים) עבור אוניות הסדרה, מוגנים על ידי שריון בעובי 6.5 אינץ' (165 מ"מ) בקזמטים. זה היה השינוי היחיד מתוכנית ההגנה שהועברה מסדרת דלאוור. עם זאת, תותח חדש בקוטר 5 אינץ'/51 קליבר אומץ במקום זאת לאחר חששות לגבי הגנה לא מספקת מפני רסיסים של התותחים המשניים בקזמטים וספיחת עשן שהובילו לעלייה בשריון. שישה עשר מתותחים אלו הוכנסו לקזמטים בודדים. התותחים האלו ירו פגזים חודרי שריון במשקל 50 פאונד (23 ק"ג) במהירות לוע של 3,150 רגל לשנייה (960 מטר לשנייה) וקצב של 8 עד 9 פגזים לדקה. התותחים יכלו להנמיך עד -10 מעלות ולהגביה ל-15 מעלות. התותחים הופעלו ידנית, והיה להם טווח ירי של כ-150 מעלות לשני הכיוונים.

פלורידה ויוטה קיבלו שני תותחי נ"מ 3 אינץ' (76 מ"מ) /23 קליבר בשנת 1917. זה הוגדל לשמונה תותחים בין 1926 ל-1928. תותחים אלו ירו פגזים במשקל 16.5 פאונד (7 ק"ג) במהירות לוע של 1,650 רגל לשנייה (503 מטר לשנייה) לטווח מרבי של 8,800 יארד (8,047 מטר) ותקרה של 18,000 רגל (5,486 מטר) בהגבהה 75 מעלות ובקצב של בין שמונה לתשעה פגזים לדקה.

האוניות היו חמושות גם בשני צינורות טורפדו בקוטר 21 אינץ' (533 מילימטרים) שקועים. הצינורות הורכבו אחד על כל צד רוחב. הטורפדות היו באורך 16.4 רגל (5 מטר) ונשאו ראש נפץ במשקל 200 פאונד (91 ק"ג). היה להם טווח של 4,000 יארד (3,658 מטר) במהירות של 26 קשרים (48 קמ"ש).

שריון

פריסת השריון הייתה במידה רבה זהה לאוניות המערכה הקודמות מסדרת דלאוור. עובי חגורת השריון נע בין 9–11 אינץ' (229–279 מ"מ) באזורים החשובים יותר של האונייה. התותחים בקזמטים שהותקנו בגוף האונייה קיבלו הגנת שריון בעובי 8–10 אינץ' (203–254 מ"מ). לאחר המודרניזציה הועברו חלק מתותחי הקזמטים למבנה העילי; תותחים אלו היו מוגנים עם שריון בעובי 5 אינץ' (127 מ"מ) בלבד. הברבטות ששכנו את צריחי התותחים הראשיים היו משוריינות בעובי 4–10 אינץ' (102–254 מ"מ); החלקים הצדדיים הפגיעים יותר לירי פגזים היו עבים יותר, בעוד שהחלקים הקדמיים והאחוריים של הברבטות, שהיו עם פחות סיכויים להיפגע, קיבלו שריון דק יותר כדי לחסוך במשקל. צריחי התותחים עצמם היו משוריינים בעובי 12 אינץ' (305 מ"מ). מגדל הניווט היה מוגן עם שריון בעובי 11.5 אינץ' (292 מ"מ). עובי הסיפון המשוריין הצטמצם מעט, מ-2 ל-1.5 אינץ' (51 ל-38 מ"מ).

בנייה

פלורידה במהלך ההתאמה האחרונה שלה במספנת הצי של ברוקלין

פלורידה הונחה במספנת הצי בברוקלין בניו יורק ב-9 במרץ 1909. היא הושקה ב-12 במאי 1910, ולאחר מכן החלו עבודות האבזור. היא הושלמה ב-15 בספטמבר 1911 והוכנסה לצי ארצות הברית. יוטה הונחה בקמדן, ניו ג'רזי, בתאגיד לבניית ספינות של ניו יורק, 6 ימים לאחר מכן ב-15 במרץ. העבודה התקדמה מהר יותר ביוטה מאשר על אוניית האחות שלה, והיא הושקה כארבעה וחצי חודשים קודם לכן, ב-23 בדצמבר 1909. האבזור שלה נמשך עד 31 באוגוסט 1911, אז נכנסה לשירות בצי.

היסטוריית שירות

נתוני בנייה

שם האונייה	מס' הגוף	המספנה	הונחה	הושקה	כניסתה לשירות	הוצאה משירות	גורל
פלורידה	BB-30	מספנת הצי של ברוקלין, ניו יורק	8 במרץ 1909	12 במאי 1910	15 בספטמבר 1911	16 בפברואר 1931	נגרטה בפילדלפיה, 1931
יוטה	BB-31	תאגיד בניית ספינות של ניו יורק, קמדן	9 במרץ 1909	23 בדצמבר 1909	31 באוגוסט 1911	5 בספטמבר 1944	טבעה בהתקפה אווירית, 7 בדצמבר 1941

USS פלורידה

פלורידה מעוטרת בדגלים במהלך סקירת הצי בניו יורק, 1911

פלורידה השתתפה בקרב השני על וראקרוס ב-1914. היא ואחותה יוטה היו שתי האוניות הראשונות במקום; שתי האוניות הנחיתו כ-1,000 מלחים ונחתים בפיקודו של הקפטן של פלורידה ב-21 באפריל. הלחימה נמשכה 3 ימים; הכוחות מפלורידה ויוטה ספגו בסך הכל 94 נפגעים.

לאחר כניסת ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה באפריל 1917, נשלחה פלורידה לאירופה; היא עזבה את ארצות הברית בדצמבר 1917. לאחר שהגיעה לים הצפוני, היא שובצה לצי הגדול הבריטי. האונייה, חלק מפלגת אוניות המערכה התשיעית של הצי האמריקני, בפיקודו של אדמירל משנה יו רודמן, הגיעה ב-7 בדצמבר והוקצתה לשייטת אוניות המערכה השישית של הצי הגדול. לאחר אימונים עם הצי הבריטי, הוטלה על שייטת אוניות המערכה השישית תפקיד הגנה על שיירות בנתיב לסקנדינביה. לאחר תום המלחמה, בדצמבר 1918, ליוותה האונייה את הנשיא וודרו וילסון במסעו לאירופה כדי להשתתף בוועידת השלום בוורסאי. מאוחר יותר בדצמבר, פלורידה חזרה לארצות הברית כדי להשתתף בסקירת הצי לרגל הניצחון בנמל ניו יורק.

לאחר המלחמה, פלורידה חזרה לצי האטלנטי של הצי האמריקאי; היא פעלה לאורך החוף המזרחי של ארצות הברית ולעבר מרכז אמריקה. ביולי 1920, הוקצה לה מספר גוף הספינה "BB-30". בדצמבר 1920 היא נשאה את שר החוץ האמריקני, ביינברידג' קולבי, למסע דיפלומטי ברחבי האיים הקריביים ודרום אמריקה. פלורידה הייתה אוניית המערכה האמריקאית הוותיקה ביותר שנשמרה על פי תנאי הסכם הצי של וושינגטון משנת 1922. היא עברה שיפוץ ומודרניזציה נרחבת במהלך אמצע שנות ה-20. לאחר שיצאה מהמספנה, היא הוקצתה כאוניית הדגל של כוח הבקרה, הצי האמריקאי. האונייה ערכה סדרה של הפלגות אימונים למשך שארית העשור. על פי הסכם הצי של לונדון משנת 1930, האונייה הייתה אמורה להיגרט. היא הושבתה בפברואר 1931 ונגררה למספנת הצי של פילדלפיה, שם פורקה לגרוטאות.

USS יוטה

יוטה בים משרתת כספינת מטרה מבוקרת רדיו ב-1936

המשימה הראשונה של יוטה הייתה עם הצי האטלנטי של הצי האמריקאי. במהלך שנת 1913 היא יצאה להפלגת רצון טוב לים התיכון. יוטה הייתה מעורבת גם בקרב השני על וראקרוס, לצד אחותה פלורידה. האונייה גם ניצבה בחזית במלחמת העולם הראשונה, למרות שהיא לא צורפה לצי הגדול הבריטי. החל מספטמבר 1918, יוטה התבססה בבאנטרי ביי, אירלנד. כאן היא ניהלה תפקידי ליווי שיירות על ההתקרבות לאירופה.

השירות שלאחר המלחמה ראה את יוטה שוב בצי האטלנטי; במהלך השנים 1921–1922, היא הוצבה באירופה. יוטה נשמרה גם במסגרת הסכם הצי של וושינגטון. בשנים 1924–1925 הפליגה האונייה בשייט ברצון טוב לדרום אמריקה. לאחר שובה לארצות הברית, היא נלקחה למבדוק יבש לצורך שיפוץ משמעותי. לאחר שהצטרפה מחדש לצי הפעיל, היא שובצה לצי הסיור האמריקאי. בשלהי 1928, היא יצאה לדרום האוקיינוס האטלנטי, שם אספה את הנשיא הנבחר הרברט הובר, שחזר מביקור במספר מדינות בדרום אמריקה.

על פי הסכם הצי של לונדון, הספינה הייתה אמורה להיות מסולקת משירות הקו הקדמי. בשנת 1931 הסירו את תותחי הסוללה העיקריים שלה והיא הוסבה לספינת מטרה מבוקרת רדיו. היא סומנה מחדש כ-AG-16 ושירתה בתפקיד זה עד 1941. בשנת 1935 היא שופצה שוב, וזכתה לתותחי נ"מ 1.1 אינץ' (28 מ"מ) /75 קליבר בצריח מרובע לניסויים ופיתוח של סוג הנשק החדש. היא המשיכה בתפקידה כספינת מטרה, ובשנת 1941 הותקנו כמה תותחים נוספים נגד מטוסים כדי להגביר את יכולתה לאמן תותחים. מאוחר יותר באותה שנה היא הועברה לצי האוקיינוס השקט והתבססה בפרל הארבור. היא נכחה במהלך המתקפה היפנית על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941, נפגעה משתי טורפדות, התהפכה וטבעה. כמה שנים מאוחר יותר, גוף האונייה יושר חלקית ונגרר קרוב יותר לאי פורד במאמץ חילוץ כושל, שבו נותרו שרידי האונייה כיום.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אוניות המערכה מסדרת פלורידה בוויקישיתוף