המתקפה על פרל הארבור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב פרל הארבור
אוניית המערכה אריזונה בוערת לאחר המתקפה היפנית על פרל הארבור
עימות:

מלחמת העולם השנייה, החזית הפסיפית

תאריך:

7 בדצמבר 1941

קרב לפני:

אין, הקרב הראשון בזירה זו

מקום:

פרל הארבור שבהוואי

תוצאה:

ניצחון יפני

הצדדים הלוחמים
Flag of Japan.svg האימפריה היפנית Flag of the United States.svg ארצות הברית
מפקדים

צ'ואיצ'י נגומו

האסבנד קימל,
ואלטר שורט

כוחות

6 נושאות מטוסים, 2 אוניות מערכה
3 סיירות, 9 משחתות, 8 מכליות
23 צוללות, 5 צוללות ננסיות, 441 מטוסים

8 אוניות מערכה, 8 סיירות,
29 משחתות, 9 צוללות,
כ-50 ספינות קטנות יותר וכ-390 מטוסים

אבידות

29 מטוסים, 5 צוללות ננסיות, 10 צוללות
(אחת נפלה בשבי), 58 טייסים ואנשי צוות אוויר

2,402 חיילים ו-57 אזרחים נהרגו, 1,247 חיילים ו-35 אזרחים נפצעו , 5 אוניות מערכה טובעו ו-3 ניזוקו,
3 סיירות ניזוקו, 2 משחתות טובעו ואחת ניזוקה,
ספינה קטנה יותר טובעה ו-3 ניזוקו, 188 מטוסים הושמדו ו-155 ניזוקו.

המתקפה על פרל הארבור הייתה מתקפת פתע יפנית על הבסיס האמריקאי בפרל הארבור שבהוואי, בבוקר יום ראשון, 7 בדצמבר 1941[1], במהלך מלחמת העולם השנייה. בתקופה זו נמצא בפרל הארבור בסיסו המרכזי של חיל הים של ארצות הברית באוקיינוס השקט. את המתקפה ביצעו מטוסים של הצי הקיסרי היפני שהמריאו מנושאות מטוסים. בשעה 7:55 בבוקר נתן מיטסו פושידה, הטייס היפני המוביל, את האות למתקפה כשקרא בקשר "טורה, טורה, טורה". ההתקפה על פרל הארבור נצרבה בתודעה האמריקאית כאירוע של "קלון" לאומי, שייזכר לדיראון עולם, והיא נחשבת לכישלון המודיעיני הגדול ביותר בתולדות ארצות הברית, עד מתקפת הטרור על מגדלי התאומים בניו יורק. המתקפה על פרל הארבור גרמה לכניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה ובדיעבד לתבוסתה של יפן.

בתקיפת פתע זו איבדה ארצות הברית תריסר ספינות מלחמה, 188 מטוסים ו-2,402 חיילים ואזרחים, אולם נושאות המטוסים וצי הצוללות לא נפגעו מכיוון שלא עגנו בבסיס באותה עת.

רקע: מדיניות ההתפשטות של יפן[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הסיבות שהביאו את יפן לצאת למתקפת פתע בעלת משמעויות מרחיקות לכת מבחינה צבאית ומדינית נגד ארצות הברית בפרל הארבור, ניתן למצוא עוד בשלהי המאה ה-19, לאחר התקופה הידועה ביפן כתקופת הרסטורציה של מייג'י, שהביאה לפתיחת השערים לעולם וגרמה לתהליך תיעוש מהיר שעברה יפן, בדרך להפיכתה למעצמה אזורית ועולמית.

תהליך זה לווה בתוך יפן בהתפתחות של מגמות לאומניות קיצוניות ומיליטריסטיות שהטיפו להתפשטות יפנית לצורך השוואת כוחה עם מעצמות המערב וכדי להבטיח את האינטרסים שלה בסין ובדרום מזרח אסיה. לאחר הרסטורציה של מייג'י עברה יפן תקופה של צמיחה כלכלית מהירה ושל התפשטות צבאית, כדי להשיג שוויון כוחות מול ארצות הברית והמעצמות האירופיות. לשם כך שאפה יפן להשתלט על שטחים, אוכלוסיות ומשאבים טבעיים שהיו נחוצים לה, בשל מחסור במשאבים כאלה באיי יפן. הצבא מילא באותן שנים תפקיד מפתח בפוליטיקה היפנית. רציחות, ניסיונות הפיכה ולחצים פנימיים הפכו לטקטיקה של גורמים קיצוניים בצבא ובחברה היפנית. שני גנרלים, טוג'ו וקויסו, אף הפכו לראשי ממשלה. יפן הפכה במהירות למדינה מיליטריסטית, שבנתה צי חזק ומודרני, השלישי בגודלו בעולם באותה עת.

את הסימנים הראשונים לאימפריאליזם היפני אפשר היה לגלות כבר עם סיום מלחמתה בסין, ב-1895, שהביאה לסיפוח האי פורמוזה (טאיוואן) לאימפריה היפנית. יפן אותתה כבר אז על שאיפותיה הטריטוריאליות בסין עצמה, שאיפות שאז עדיין לא נחשבו למעשיות. אולם לאחר מלחמת רוסיה-יפן, ב-1905, היא זכתה סוף סוף לדריסת רגל בסין: במנצ'וריה, באזור קוואנטונג, השתלטה על מסילת הברזל של מנצ'וריה והעלתה תביעות לבעלות על דרום האי סחלין.

ב-1910 סיפחה יפן את קוריאה, תוך שהיא מתעלמת לחלוטין מהבטחה שנתנה ב-1904 להעניק לקוריאה עצמאות ולהבטיח את שלמותה הטריטוריאלית. באמצע מלחמת העולם הראשונה, ב-1915, ניצלה יפן את המצב כדי להציב בפני סין רשימה של 21 תביעות, שלימדו למעשה על כוונותיה האמיתיות להשתלט על מדינת הענק.

ב-1918 שלחה יפן כוח של כ-7,000 חיילים לסיביר, כדי לסייע לצבא הלבן במלחמת האזרחים ברוסיה כנגד הצבא האדום, וניסתה בתוך כך לספח אליה את סיביר, ניסיון שנכשל.

בשנים 1921 - 1922 השתתפה יפן בוועידת וושינגטון והייתה שותפה להסכמים שהושגו שם. אחד מהם היה ברית של תשע מדינות שנועדה לאפשר לסין לכונן משטר יציב. יפן התחייבה לעיקרון של מדיניות אי התערבות בסין ולכיבוד ריבונותה ועצמאותה של סין. לאחר הקמת ממשלת טנקה ביפן, בשנת 1927, היא אף נקטה במדיניות חיובית כלפי המאמצים לכונן בסין משטר עצמאי יציב. אולם מדיניות זאת קרסה ב-1931 עם פלישת יפן למנצ'וריה והקמת ממשלת הבובות מנצ'וקוו, מהלך שהיה הפרה בוטה של ההבטחות שיפן עצמה נתנה. יפן אומנם הודיעה כי אין לה תביעות טריטוריאליות נוספות בסין אולם הצהרה זו לא עמדה במבחן המציאות, שכן זמן קצר לאחר מכן התקדמו הכוחות היפנים בתוך סין דרומה ומערבה, והשתלטו על שטחים נרחבים.

כשחבר הלאומים אימץ דו"ח אנטי-יפני של ועדת לייטון, שבחנה את המצב במנצ'וריה, נטש נציג יפן את הדיונים והודיע על כוונת ארצו לפרוש מהארגון. יפן המשיכה כל העת במדיניות דו-משמעית. ב-21 בפברואר 1934 העביר שר החוץ היפני לעמיתו האמריקני הודעה שבה אמר כי אין שום בעיה שאינה ניתנת לפתרון באמצעים ידידותיים ביחסים שבין שתי המדינות. עם זאת, ב-17 באפריל אותה שנה הבהירה יפן את עמדתה כי ממשלת סין חייבת למלא אחר שורת תכתיבים שהציבה לה, ובמקביל הודיעה על כוונתה לפרוש בסוף 1936 מאמנה בינלאומית שנחתמה ב-1922 בוושינגטון, ושהטילה מגבלות על נוכחותה הימית באזור.

באותו שלב החלה יפן להכין את צבאה לאפשרות של פלישה לסין. היא גם ניהלה שיחות עם גרמניה הנאצית שהסתיימו בהקמת הברית נגד הקומינטרן, ב-25 בנובמבר 1936, שאליה הצטרפה גם איטליה ב-1937, דבר שסימל את הקמת ברית מדינות הציר ואת הפלישה היפנית לסין ביולי 1937 ופרוץ מלחמת סין-יפן השנייה.

הפלישה היפנית לסין התאפיינה בשימוש בשיטות של רצח ואונס המוני, שהגיעו לשיאם בטבח ננקינג ב-13 בדצמבר 1937. האירועים הקשים לא הפריעו לראש ממשלת יפן, הנסיך קונויי (Konoye) להצהיר כי הפלישה היפנית לסין נועדה להבטיח את השלום באזור. שר החוץ היפני הוסיף הערה צינית משלו: "יפן אינה רואה בעם הסיני אויב".

במהלך שנת 1941 התגברה המתיחות הארוכה בין יפן הקיסרית וארצות הברית. ביולי 1941, כתגובה להמשך מגמות הכיבוש היפני בסין ובהודו-סין, הטילו ארצות הברית ובריטניה שורת סנקציות כלכליות על יפן, בהן אמברגו על ייצוא נפט, סגירת תעלת פנמה לספינות יפניות, והקפאת נכסים יפניים. צעדיה של ארצות הברית רק חיזקו את עמדתה של יפן כי היא חייבת להשתלט על המושבות העשירות בחומרי גלם על מנת להשתחרר מהתלות במערב וכי יש להילחם בארצות הברית, שהיא המכשול העיקרי להקמת האימפריה היפנית.

הכנות היפנים לתקיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילום מתוך מטוס יפני מתחילת המתקפה: ספינת המלחמה וסט וירג'יניה סופגת טורפדו; 2 מטוסי תקיפה יפניים נראים בתמונה, האחד מימין לפיצוץ והשני בימין התמונה

את הרעיון לתקוף את הצי האמריקני בפרל הארבור הגה האדמירל איסורוקו יממוטו, מפקד הצי הקיסרי היפני. יממוטו היה המוח המתכנן של המתקפה והוא החל את ההכנות אליה בתחילת 1941. יממוטו, שהשתלם תקופה מסוימת בארצות הברית, הגיע למסקנה כי כדי להשלים את השתלטותה על סין ועל דרום מזרח אסיה, צריכה יפן תקופה של שנה לפחות, שבה הצי האמריקני החזק באוקיינוס השקט יהיה מנוטרל. לפיכך, המתקפה המתוכננת על פרל הארבור הייתה בעיניו מתקפת מנע שנועדה לצורך זה. לאחר עימותים שהיו לו עם מפקדת הצי היפני, כולל איום שלו בהתפטרות, הוא קיבל בסופו של דבר אישור להקים כוח משימה ייעודי של נושאות מטוסים, ומינה את מינורו גנדה להכין את תוכנית המתקפה, שהתבססה כולה על עקרון ההפתעה באמצעות כוח אווירי של מפציצי טורפדו ומטוסי קרב הפצצה שימריא מצי של נושאות מטוסים. לקראת אפריל 1941 קיבלה התוכנית שם קוד "מבצע Z".

בקיץ 1941 התאמנו טייסי מפציצי הטורפדו היפנים באי קיושו. קפטן גנדה בחר בעיר קגושימה כאזור אימונים משום שהגאוגרפיה, הטופוגרפיה והתשתית שלה סיפקו לטייסיו את אותם אתגרים שציפו להם בפרל הארבור. האימונים כללו טיסה בגובה של 1,500 מטרים מאחורי צלע ההר וצלילה לעבר המבנים והבתים בעיר, עד לגובה של 7 מטרים בלבד, לצורך הטלת הטורפדו במים, במרחק של כ-270 מטרים מהמטרה.

תוכניות לתקיפה בתמיכת מקדמות צבאיות נוספות החלה בינואר 1941 וההכנות למשימה היו בעיצומן באמצע השנה, כאשר נקבע כי התוכנית היא כדאית לאחר כמה קרבות של הצי הקיסרי. התקיפה הסתמכה על טילי טורפדו, אך כלי הנשק של אז דרשו מים עמוקים כאשר נשלחו מהאוויר. במהלך קיץ 1941 פיתחה יפן וייצרה טילי טורפדו שהיו מסוגלים לפעול במים הרדודים של פרל הארבור. המאמץ הוביל לפיתוחו של טורפדו מסוג 95 שגרם לרוב הנזק לספינות האמריקניות.

ב-26 בנובמבר עזב תחת דממת אלחוט צי של שש נושאות מטוסים בפיקוד סגן האדמירל היפני נגומו צ'ואיצ'י את מפרץ היטוקאפו שבאי איטורופ, כשפניו לפרל הארבור. נושאות המטוסים היפניות שהשתתפו בתקיפה היו אקאגי, היריו, קאגה, שוקאקו, סוריו וזואיקאקו. את כוח המשימה ליוו שתי אוניות קרב מהירות, שתי סיירות כבדות, שש משחתות וצוללות רבות. בסך הכול היו 441 מטוסים, כולל מטוסי קרב, מפציצי טורפדו, מפציצי צלילה ומפציצי קרב.

התקיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדר הספינות בנמל
מחסני התחמושת הקדמיים של (USS Arizona (BB-39 מתפוצצים לאחר פגיעת פצצה יפנית
שברי הספינה יוטה

בבוקר 7 בדצמבר 1941 הפציצו מטוסי הצי היפני את כל בסיסי חיל האוויר של צבא ארצות הברית על האי ואת כל ספינות המלחמה האמריקניות שעגנו במקום. כמעט כל המטוסים שהיו על הקרקע הושמדו, ורק מטוסי קרב בודדים הצליחו להמריא כדי ליירט את המטוסים התוקפים. חמש אוניות מערכה, שולת מוקשים אחת ושלוש משחתות טבעו, וחמש אוניות נוספות ניזוקו; 188 מטוסים הושמדו, ו-2,402 חיילים אמריקאיים נהרגו. אוניית המערכה USS Arizona התפוצצה וטבעה ובה יותר מ-1,100 מלחים - כחצי מכלל ההרוגים בתקיפה.

היריות הראשונות והחללים הראשונים במתקפה על פרל הארבור התרחשו כאשר USS Ward תקפה והטביעה צוללת יפנית ננסית. היפנים תכננו להפעיל חמש צוללות ננסיות בפרל הארבור כדי לפגוע בספינות הצי האמריקאי באמצעות טורפדו, לאחר תחילת ההפצצה האווירית. אף אחת מהצוללות לא חזרה בשלום, ורק ארבע מתוך חמש הצוללות נמצאו.

על נושאות המטוסים היפניות היו בסך הכול 441 מטוסים, מאלו אבדו 29 במהלך הקרב.

המטוסים תקפו בשני גלים, בשעה 7:53 ובשעה 8:55. האדמירל נגומו החליט לוותר על הגל השלישי והעדיף להסיג את כוחותיו, דבר שאחר כך התברר כטעות קשה מבחינת היפנים.

הגורמים למחדל האמריקני[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • המודיעין האמריקני לא הצליח לגלות את התוכנית היפנית. היפנים הסוו את תוכניתם בצורה מושלמת באמצעות שליחת מסרים מעורפלים שהביכו את האמריקנים, וניהול "שיחות שלום" באותו הזמן בין השגריר היפני לשר החוץ האמריקני.
  • כל אחת מזרועות הצבא האמריקני האמינה שהשנייה עושה את הצעדים הדרושים. הצי סמך על הצבא ולהפך, לא הייתה מערכת בקרה כוללת. קשה להאשים את אדמירלי האוקיינוס השקט שלא נקטו אמצעים. ראש הצי באוקיינוס נקט שורה של מהלכים לקדם מתקפה אפשרית, אך ציפה, כמו כולם, שהיא לא תהיה על פרל הארבור אלא בדרום.

תוצאות התקיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חילוץ ניצולים. ברקע - אוניית המערכה West Virginia עולה באש

למחרת המתקפה היפנית, ב-8 בדצמבר 1941, הודיעו ארצות הברית ובריטניה על הכרזת מלחמה רשמית על יפן, והקונפליקט העולמי של מלחמת העולם השנייה התרחב על פני כל שטחו של האוקיינוס השקט. שלושה ימים אחר-כך, ב-11 בדצמבר, הכריזו גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית מלחמה על ארצות הברית, והאחרונה נכנסה למלחמת העולם השנייה לצד בעלות הברית.

מתקפת הפתע היפנית על פרל הארבור שיתקה את כוחה של ארצות הברית באזור, חיסלה לזמן מה את יכולתה לשלוט במרחב הימי ואפשרה ליפנים לשלוט במרחבי האוקיינוס השקט. מתקפת פרל הארבור שימשה מבוא להתקדמות היפנית. הצבא היפני כבש את גואם, וייק, הונג קונג, סיאם, הפיליפינים, מלאיה ובורמה. שתי ספינות הדגל הבריטיות, אה"מ פרינס אוף ויילס ואה"מ ריפאלס, הוטבעו, ואפשרו את כיבוש סינגפור. כל זאת עד פברואר 1942.

עם זאת, הניצחון היפני היה זמני ומוגבל, שכן היפנים לא הצליחו לנצל את התקפתם לגירוש האמריקאים מזירת האוקיינוס השקט. כישלון זה הביא להתמוטטותם כעבור ארבע שנים. היפנים לא הצליחו להשיג שליטה מלאה במרחב הימי שלהם. כניסת ארצות הברית למלחמה גרמה ליפנים למתוח יתר על המידה את גבולות יכולת השליטה על יחידותיהם, ולא אפשרה להם לרכז מאמץ במקום אחד.

המתקפה היפנית על פרל הארבור זירזה את הצטרפותה של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה בחזיתות באירופה, בצפון אפריקה ובמזרח הרחוק מול יפן לצידן של בעלות הברית.

היפנים זיהו את בסיס פרל הארבור כנכס החיוני של ארצות הברית אך הם התעלמו או לא הכירו בחשיבותן של נושאות המטוסים כעמוד השדרה של הצי האמריקאי. כמו כן הם לא העריכו נכונה את התגובה של העם האמריקאי למפלת פרל הארבור ולא ציפו להתגייסות מסיבית של ארצות הברית למלחמה נגד יפן. האדמירל יממוטו, שהכיר היטב את המנטליות האמריקנית מתקופת לימודיו בארצות הברית הזהיר בעצמו כי התקפה על פרל הארבור, אם לא תסתיים בריסוק מלא של הצי האמריקאי באוקיינוס השקט, תביא לתוצאות הפוכות ו"תעורר את הענק האמריקאי מרבצו".

תחזיותיו של יממוטו התגשמו במלואן. הציבור האמריקאי, שהיה מפולג לגבי מידת המעורבות של ארצות הברית במלחמה באירופה, התאושש מהר מאוד מהלם המתקפה בפרל הארבור והתאחד כולו סביב הקריאה לנקום ביפן, בהיטלר ובפשיזם. קריאת הקרב של לוחמי ארצות הברית מאז אותו יום הייתה "זכרו את פרל הארבור" (Remember Pearl Harbor).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


המערכה באוקיינוס השקט

המתקפה על פרל הארבור - קרב האי וייק - הפשיטה על איי מרשל וגילברט - הפשיטה של דוליטל - קרב ים האלמוגים - קרב מידוויי - מבצע RY - המערכה באיי שלמה - הקרב על האיים האלאוטיים - המערכה באיי גילברט ומרשל - המערכה על איי מריאנה ופלאו - המערכה על איי וולקנו וריוקיו