אוניות המערכה מסדרת נבדה

אוניות המערכה מסדרת נבדה
	נבדה (מימין) ואוקלהומה (משמאל) מפליגות באוקיינוס האטלנטי בשנות ה-20
תיאור כללי
סוג אונייה	אוניית מערכה
צי	צי ארצות הברית
סדרה קודמת	אוניות המערכה מסדרת ניו יורק
סדרה עוקבת	אוניות המערכה מסדרת פנסילבניה
אוניות בסדרה	נבדה (BB-36), אוניית המערכה אוקלהומה
ציוני דרך עיקריים
מספנה	Fore River Shipyard
הוזמנה	1911
תחילת הבנייה	1912
הושקה	1914
תקופת הפעילות	1916–1946 (כ־30 שנה)
אחריתה	1 הוטבעה, 1 נשלחה לגריטה וטבעה בדרך
מלחמות וקרבות	מלחמת העולם השנייה
נתונים כלליים
הֶדְחֶק	27,500 טון
אורך	178 מטר
רוחב	29 מטר
שוקע	8.7 מטר
מהירות	20.5 קשרים
גודל הצוות	864 קצינים ומלחים
טווח שיוט	14,816 ק"מ במהירות 10 קשר
הנעה	12 דוודים המזינים 2 טורבינות קיטור בהספק 26,500 כוחות סוס
צורת הנעה	2 גלי הנע
שריון	חגורת שריון: 8–13.5 אינץ' (203–343 מ"מ) ; ברבטות: 13 אינץ' (330 מ"מ) ; צריחים: 18 אינץ' (457 מ"מ) ; מגדל הניווט: 16 אינץ' (406 מ"מ) ; שריון הסיפון: 5 אינץ' (127 מ"מ)
חימוש	10 תותחי 12 אינץ' (305 מ"מ) ; 21 תותחי 5 אינץ' (127 מ"מ) ; 2 תותחי 3 אינץ' (76 מ"מ) ; 2 צינורות טורפדו 21 אינץ' (533 מ"מ)

אוניות המערכה מסדרת נבדה כללה שתי אוניות מערכה דרדנוט - נבדה ואוקלהומה - שנבנו עבור צי ארצות הברית בשנות ה-1910. הן היו פיתוחים משמעותיים בתכנון אוניות מערכה, והיו הראשונות בעולם לאמץ שריון "הכל או כלום", צעד גדול קדימה בהגנת שריון מכיוון שהוא הדגיש הגנה מותאמת לעימותים ארוכי טווח לפני שקרב יוטלנד הוכיח את הצורך במערך כזה. הם גם הציגו לצי האמריקני צריחים בעלי שלושה תותחים ודוודי צינורות מים מונעי נפט. שתי אוניות הסדרה נבדה היו האבות של אוניות המערכה מסוג סטנדרטי, קבוצה שכללה את ארבעת הסדרות הבאות של אוניות מערכה דומות במידה רבה, שנועדו להיות הומוגניות מבחינה טקטית.

נבאדה ואוקלהומה נפרסו לאירלנד ב-1918 כדי ללוות שיירות במהלך מלחמת העולם הראשונה, אך לא ראו שום פעולה. לאחר המלחמה, הם הועברו לצי האוקיינוס השקט, שם בילו את רוב שנות ה-20 וה-30. במהלך תקופה זו, הם ערכו פעולות אימונים מקיפות ועשו מספר הפלגות למרחקים ארוכים, כולל לאוסטרליה וניו זילנד ב-1925 והמסע של אוקלהומה לאירופה ב-1936. שני הכלים עברו מודרניזציה נרחבת בין השנים 1927 ל-1930, לאחר שיפור החימוש שלהם, חיזוק תוכנית ההגנה והתקנת דוודים חדשים. הם עגנו ב-Battleship Row בפרל הארבור כשהיפנים תקפו ב-7 בדצמבר 1941; אוקלהומה טבעה בהתקפה בזמן שנבדה הצליחה לצאת לדרך לפני שנאלצה לקרקע את עצמה כדי להימנע מטביעה במים עמוקים יותר.

רק נבדה הייתה ניתנת להצלה, והיא תוקנה ועברה מודרניזציה עד אמצע 1943 כשהצטרפה למערכת האיים האלאוטיים. לאחר מכן תמכה בנחיתות בנורמנדי ביוני 1944 ובמבצע דרגון באוגוסט לפני שחזרה לאוקיינוס השקט בזמן לקרב איוו ג'ימה בפברואר 1945, ואחריו קרב אוקינאווה ממרץ עד יוני. כשהיא שחוקה עד סוף המלחמה, היא הוקצתה למבצע פרשת דרכים בסוף 1945 לשימוש בניסויים בנשק גרעיני באמצע 1946. היא שרדה את שני הפיצוצים בניסויים ובסופו של דבר הוטבעה עם נשק קונבנציונלי מול הוואי ב-1948. אוקלהומה, בינתיים, נמשתה במהלך 1943, פורקה חלקית ב-1944, ונמכרה לגריטת ספינות ב-1946. בזמן שנגררה לסן פרנסיסקו במאי 1947, היא נפרדה מהכלי שגרר אותה וטבעה.

התפתחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיצוב של סדרת נבדה התרחש בהקשר של התנגדות פוליטית עזה לצמיחה המתמשכת (ולפיכך העלייה במחיר) של בניית אוניות מערכה שהואצה עם התפתחות טיפוס הדרדנוט. בתחילת שנות ה-1900, הצי החליט על תוכנית של שתי אוניות מערכה חדשות בשנה, תוכנית שאושרה על ידי הנשיא תאודור רוזוולט, אך החל משנת 1904, הקונגרס החל לדחות את בקשות הצי, ולעיתים קרובות אישר רק אונייה אחת בשנה, ולעיתים, לא אישר כלל כלים חדשים. ויליאם הווארד טאפט, יורשו של רוזוולט, ניסה ללחוץ על הקונגרס לבנות עוד אוניות, אך נחל הצלחה מועטה, אם כי הוא אכן השיג זוג אוניות לשנת הכספים 1912, שתהפוך לסדרת נבדה. וודרו וילסון, שנבחר ב-1912, התנגד למה שהוא ראה כהוצאה ימית מוגזמת ומזכיר הצי שלו, ג'וזפוס דניאלס, חסם הצעות מהדירקטוריון הכללי לאוניות גדולות וחזקות יותר כחלק מהמאמץ לחזור לשתי אוניות בשנה. התייצבות העיצובים שהתקבלה יצרה את אוניית המערכה מסוג סטנדרטי, ששתי אוניות הסדרה נבדה היו הראשונות שבהן.

עיצוב ראשוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדירקטוריון הכללי לא היה מרוצה מהאימוץ של 5 ו-6 צריחי תותחים בעיצובים הקודמים, ולכן ביקש שהאונייה הבאה תהיה מצוידת בצריחים עם שלושה תותחים. צריחים בעלי שלושה תותחים יספקו סוללה ראשית של 12 תותחי 14 אינץ' (356 מ"מ), שניים יותר מהסדרה הקודמת ניו יורק, אבל עם ארבעה צריחים במקום חמישה. עבודות התכנון של האוניות שיאושרו לשנת הכספים 1912 החלו בשנת 1910, עם הסקיצה הראשונה שהוכנה על ידי ועדת הבנייה והתחזוקה (C&R) במאי שהתבססה על התכנונים הקודמים של סדרת ניו יורק. צריח העל מספר 4 האחורי הוסר, צריח מס' 3 באמצע האונייה הועתק לירי-על מעל מה שהיה צריח מס' 5 בסידור דומה לסיירות מערכה בריטיות מאותה התקופה. זה היה סידור מסובך שדרש מחסני תחמושת כדי להפריד בין המנועים לחדרי הדוודים; ההיסטוריון הימי נורמן פרידמן מצביע על כך שאולי הסידור אומץ כדי להפחית את ריכוז המשקל האחורי, מה שהיה גורם ללחץ גדול יותר על גוף האונייה ולפיכך דורש חיזוק משמעותי של מבנה הגוף. האונייה תישא גם ארבעה צינורות טורפדו וסוללה משנית של 17 תותחי 5 אינץ' (127 מ"מ), בעוד חגורת השריון הייתה אמורה להיות בעובי 11 אינץ' (279 מ"מ).

בשלב זה, הצי הגיע למסקנה שהקרבות הימיים ייערכו בטווחים ארוכים מאוד, ובעיקר עם פגזים חודרי שריון (AP) במקום פגזים סופר-נפיצים, מאחר שהאחרונים יובסו אפילו על ידי שריון בינוני, ובטווח ארוך, לא הייתה יכולת לכוון ספציפית לחלקים לא משוריינים של אוניות. ומכיוון שפגזי AP היו מחוררים בקלות לוח שריון בינוני, יש לשאת רק את ההגנה העבה ביותר האפשרית. התפתחות חשובה נוספת שנבעה מהנחת טווחי קרב ארוכים הייתה אימוץ שריון סיפון עבה. זה התחייב ממסלול הקליעים; ככל שהטווח גדל באופן משמעותי, זווית הפגיעה גדלה, וכך פגזים נוטים לפגוע בסיפון האופקי, לא בצדדים המשוריינים בכבדות, אפקט המכונה אש צוללת. התוצאה הייתה עיקרון ההגנה על השריון "הכל או כלום", ששמר את הגנת השריון רק לאזורים החיוניים של האונייה, לרבות מחסנים, מרחבי מכונות הנעה ומרחבי פיקוד. הסידור נעשה אטום למים כדי ליצור רפסודה משוריינת שהכילה מספיק יכולת ציפה כדי לשמור על האונייה על פני המים גם אם הקצוות הלא-משוריינים הוצפו לחלוטין. העיצוב של נבדה היה הראשון מכל הציים שהציג את הרעיון.

ביוני, המועצה שלחה מערכת דרישות ל-C&R ששילבה את סוללת 12 התותחים שכבר הייתה צפויה, מהירות מינימלית של 21 קשרים (39 קמ"ש), ופריסה של שריון המבוססת על הרעיון "הכל או כלום". המהנדסים ב-C&R ציינו שסיפון השריון יחזק במידה ניכרת את גוף האונייה, אך הצביעו על כך שחגורת השריון בעובי 11 אינץ' של התכנון המקורי לא תהיה מספיקה לחלוטין כדי להביס את התותחים העיקריים האחרונים בצי זרים. המועצה הציעה להוסיף מחיצה בעובי 1.5 אינץ' (38 מ"מ) מאחורי החגורה, שתכיל רסיסי פגזים. בסוף 1910, לפני שהתכנון הסופי התקבל, היה על הצי להגיש הערכות לתקופה של 1912 כדי להצביע בקונגרס ב-1911; הם השתמשו בנתונים המבוססים על סדרת ניו יורק, שהתקבלו בקונגרס, ובתורם הגבילו את גודל הספינות החדשות להדחק של כ-27,000 טונות ארוכות (27,000 טונות); זה היה נמוך מדי עבור ההצעות הקיימות של C&R, מה שהצריך עיצוב מחדש. בשלב זה, הדור הראשון של הדרדנוטים האמריקאיות החל להיכנס לשירות, כך שניתן היה לשלב חוויות מהפעלתם בעיצוב המחודש.

עיצוב מחדש ואישור[עריכת קוד מקור | עריכה]

השינוי הגדול הראשון היה סידור צמד הצריחים האחורי. מחסן התחמושת באמצע האונייה של אוניית המערכה דלאוור התקשה להישאר קריר, שכן הוא היה צמוד לחדר הדוודים וקווי הקיטור למערכת ההנעה עברו לצידו. מכיוון שהסיפון העבה יותר הגביר את חוזק גוף האונייה, ניתן היה לנטוש את ההסדר הראשוני שהוצע לנבדה לטובת זוג ירי-על ממוקמים קרוב. זה קיצר את אורך הגוף שדרש הגנת שריון, וכך הפחית את התפוסה. ניסיון עם מערכת ההנעה של דלאוור - שעירבבה דוודי פחם ונפט - סיפקה את השיפור הבא: דוודים שהונעו אך ורק בנפט. אלה יעניקו מספר יתרונות, לרבות היכולת לתדלק בים, הפחתה משמעותית בצוותים בחדרי הדוודים, יעילות דלק גבוהה יותר וחדרי דוודים קומפקטיים יותר, בין היתר. שוב, חדרי הדוודים הקטנים יותר קיצרו את אורך השריון הדרוש להגנה על החיוניים. C&R לא השתכנע, מכיוון שמחסני הפחם שימשו לחיזוק השריון הצדדי, אך המועצה אישרה את השינוי בנובמבר 1910. אפילו באותו זמן, המהנדסים ב-C&R המשיכו לשדל למען העיצוב המקורי שלהם המבוסס על סדרת ניו יורק, אבל המועצה סירבה להיענות להצעה. לאחר מכן, המועצה החליטה לחזור לטורבינות קיטור ולא למנועי קיטור תלת דרגתיים, מכיוון שהם האמינו שהיעילות הגדולה יותר של מזוט תאפשר לטורבינות זוללות הדלק להשיג את טווח השיוט הארוך הדרוש לפעילות באוקיינוס השקט.

C&R הגישה את הצעתה הבאה ב-13 בפברואר 1911; ההצעה עלתה בדרך כלל בקנה אחד עם רעיונות המועצה לפריסת השריון, אבל היא שמרה על שריון בינוני כדי להגן על התותחים המשניים ושילבה מנועי קיטור תלת דרגתיים (אם כי הם ציינו שחדרי המכונות יכולים להכיל טורבינות של קרטיס). הדירקטוריון דחה זאת, מה שהוביל את המתכננים להסיר את השריון הבינוני, תוך הפקת סדרת מחקרים במהירויות של 20 קשרים (37 קמ"ש), 20.5 קשרים (38 קמ"ש), ו-21 קשרים (39 קמ"ש) וסוללות עיקריות שנעו בין שמונה לשנים עשר תותחים. במהלך תקופה זו, ב-4 במרץ, אישר הקונגרס זוג אוניות, שיועדו BB-36 ו-BB-37 עבור שנת הכספים 1912. עם אישור האוניות כעת, המועצה בחרה ב-30 במרץ אחת מהווריאציות של עשרה תותחים, מהירות של 20.5 קשרים, עם חגורת שריון שהוגדלה ל-14 אינץ', אך כללה סדרה של צמצומים בקצה העליון והתחתון כדי לחסוך במשקל. משרד החימוש צין שלא ניתן לייצר את החגורה ברצועה אחת עם הקטעים המשופעים, כך שיהיה צורך להשתמש בחיבור בין הרצועה העליונה לתחתונה - חולשה תכנונית שהמהנדסים ניסו להימנע ממנה. הבעיה נפתרה ביולי, כאשר C&R הציעה להסיר את מחיצת הפיצול בעובי 1.5 אינץ' לטובת הגדלת החגורה ל-13.5 אינץ' (343 מ"מ) שהצטמצמה רק בקצה התחתון.

הנושא הבא שצריך להתייחס אליו היה הצריח המשולש שהיה נקודת התורפה של העיצוב, מכיוון שהחיסכון במשקל איפשר את החגורה הכבדה יותר והוא תיקן פגמים בעיצוב שהיו בסדרות המוקדמות יותר של 5 ו-6 צריחים. הצי האמריקני מעולם לא בנה צריח בעל שלושה תותחים, והיו חששות שפגיעה בודדת יכולה להשבית את כל שלושת התותחים, וששלושה חורים בחזית הצריח יחלישו את השריון יותר מדי. C&R הציע לערוך ניסויי ירי עם אוניית המערכה הישנה אינדיאנה, אך דבר לא יצא מההצעה. דניאלס אישרה את התכנון הסופי של נבדה ב-31 במרץ, ללא תכנון צריח הושלם, מה שהיה הימור משמעותי כי ייתכן שתכנון הצריח לא היה מוצלח. צריח ניסיוני הושלם באוגוסט 1912, מה שהוכיח את הרעיון, אם כי הוא דרש כמה שינויים כדי להפחית את הפרעות הפגזים. מכיוון שהתכנון הסופי אימץ סוללה בת עשרה תותחים, רק שניים מתוך ארבעת הצריחים יהיו משולשים, אחד מקדימה ואחד מאחורה, עם צריחים עם תותחים ירי-על מעליהם.

כשהתכנון כמעט הושלם, המועצה החלה להפיץ אותו עם קציני הצי להערות; קפטן ג'ון הוד, שעתיד להפוך בקרוב לחבר במועצת המנהלים, מתח ביקורת על מיקום הסוללה המשנית, שכן הניסיון עם הדרדנוטים המוקדמות הראה שסוללות הקזמטים אינן שמישות לחלוטין בכל מצב מלבד הים השקט ביותר. הדירקטוריון ציין שהטווח הגובר של הטורפדות גרם לכך שהתותחים הסטנדרטיים בקוטר 5 אינץ'/ 51 קליבר לא יכלו לירות לעבר משחתות ביעילות לפני שהם שיגרו את נשקם, כך ששמירה על הנשק בכלל לא עשויה להיות כדאית. אבל לא הייתה חלופה מתאימה, אז המועצה החליטה להשאיר את תותחי ה-5 אינץ' כפי שהיו. זו התבררה כהחלטה הנכונה, שכן פיתוח מערכות בקרת אש שיפר את יכולתם של התותחים לפגוע בטווחים ארוכים יותר.

תכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאפיינים כלליים ומכונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוניות הסדרה היו באורך של 575 רגל (175 מטר) בקו המים ואורך כולל של 583 רגל (178 מטר). היה להן רוחב של 95 רגל 2.5 אינץ' (29 מטר) ושוקע של 27 רגל 7.6 אינץ' (8 מטר) בתפוסה סטנדרטית ו-29 רגל 6 אינץ' (8.99 מטר) במעמס מלא. הדחק האוניות היה 27,500 טונות ארוכות (27,900 טונות) כמתוכנן ו-28,400 טונות ארוכות (28,900 טונות) במעמס מלא. לאניות היה חרטום ניגוח וסיפון חזית שנמשך לאורך מחצית האונייה. כפי שנבנו, לאוניות היה מבנה עילי מינימלי, המורכב ממגדל משוריין בכבדות ישירות מאחורי צריחי הסוללה הראשיים הקדמיים. הם הושלמו עם שני תרני סריג מצוידים בצמרות נקודתיות כדי לסייע בכיוון הסוללה הראשית, מאפיין נפוץ של אוניות ראשה אמריקאיות של התקופה. היה להם צוות של 55 קצינים ו-809 מלחים.

מכיוון שהמועצה ציפתה שטורבינות ישיגו יעילות רבה יותר, נבדה צוידה בזוג טורבינות קיטור של קרטיס עם הנעה ישירה, עם קיטור שסופק על ידי שנים עשר דוודי צינור מים מופעלים בנפט. נבדה הייתה אוניית הראשה הראשונה של ארצות הברית שהשתמשה בטורבינות שיוט עם הילוך הפחתה, שניתן היה להצמיד לטורבינות בלחץ גבוה כדי לשפר את צריכת הדלק במהירויות נמוכות. טורבינות עם גיר הותקנו ברוב אוניות המערכה האמריקאיות הבאות, למעט אלו עם הנעה טורבו-חשמלית. אוקלהומה, בינתיים, קיבלה שני מנועי קיטור תלת דרגתיים ושנים עשר דוודי Babcock & Wilcox המופעלים בנפט. המנועים ההדדיים של אוקלהומה היו מועדים לרטט מוגזם, מה שגרם לצי לשקול הסבה למנועי דיזל שתי פעימות ב-1925, אך המשקל הרב של מנועי הדיזל באותה תקופה הוביל לנטישת הרעיון. דוודי האוניות הועברו לארובה יחיד שנמצא באמצע האונייה.

המנועים של נבדה דורגו ב-26,500 כוחות סוס (19,800 קילוואט), בעוד שאלו של אוקלהומה היו צפויים להפיק 24,800 כוחות סוס (18,500 קילוואט). לשתי האוניות הייתה מהירות מרבית מתוכננת של 20.5 קשרים (38 קמ"ש), אם כי נבדה הגיעה למהירות של 20.9 קשרים (38.7 קמ"ש) מ-26,291 כוחות סוס (19,605 קילוואט) בניסויי מהירות לאחר השלמתה. טווח השיוט שתוכנן שלהם הייתה 8,000 מיילים ימיים (15,000 ק"מ) במהירות של 10 קשרים (19 קמ"ש). בתנאי שירות, לנבדה היה טווח שיוט של 5,195 מיילים ימיים (9,621 ק"מ) במהירות של 12 קשרים (22 קמ"ש), שצנח במידה ניכרת במהירות של 20 קשרים (37 קמ"ש) ל-1,980 מיילים ימיים (3,670 ק"מ). עם גוף שנוקה לאחרונה, הנתונים הללו השתפרו מעט, ל-6,494 מיילים ימיים (12,027 ק"מ) ו-2,475 מיילים ימיים (4,584 ק"מ), בהתאמה. לנבדה היה קוטר טקטי - המרחק שנדרש כדי להפוך את כיוון האונייה ל-180 מעלות - של 825 יארד (754 מטרים) במהירות של 15 קשרים (28 קמ"ש) ו-580 יארד (530 מטרים) במהירות של 19 קשרים (35 קמ"ש). הנתון היחיד שזמין עבור אוקלהומה הוא מעגל הסיבוב המהיר שלה: 625 יארד (572 מטרים) במהירות של 20 קשרים (37 קמ"ש).

חימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוניות הסדרה צוידו בסוללה ראשית של עשרה תותחי 14 אינץ'/ 45 קליבר Mark III שהותקנו בשני צריחים תאומים ושני צריחים משולשים. כדי לחסוך במשקל ולשמור על הצריחים קומפקטים ככל האפשר, בצריחים המשולשים נתמכו כל שלושת הקנים על ידי שני מיסבים, מה שחייב את כל שלושת התותחים להיות מוגבהים כיחידה. בשני הצריחים התאומים הותקנו מדי טווח משוריינים על גבי גגותיהם, עם חדר בקרת אש מרכזי במגדל הניווט.

התותחים ירו פגזים חודרי שריון במשקל 1,400 ליברות (635 קילוגרם) במהירות לוע של 2,600 רגל לשנייה (790 מטר לשנייה). ניסויים עם הצריח המשולש חשפו פיזור יתר שנגרם מהפרעות בין הפגזים בזמן המעוף, ולכן אומצה מערכת לירי כל תותח בנפרד, מופרדים בעשירית השנייה כל אחד. הצריחים אפשרו הגבהה ל-15 מעלות והנמכה עד -5 מעלות. בהגבהה המקסימלית, התותחים היו בעלי טווח של כ-21,140 יארד (19,330 מטר). שני מנופי פגזים שירתו את כל שלושת התותחים, שנטענו והופעלו באופן חשמלי.

להגנה מפני משחתות וסירות טורפדו, האוניות נשאו סוללה משנית של 21 תותחי 5 אינץ'/ 51 קליבר Mark VIII בצריחים בודדים. 12 מהתותחים היו בקזמטים בסיפון החזית, שישה משני צדדיו, ושישה נוספים היו בקזמטים לכיוון הירכתיים בגובה הסיפון הראשי, עם נשק נוסף ישירות בירכתיים. תותחים אלו התגלו כרטובים יתר על המידה בים סוער ולפיכך היו לעיתים קרובות בלתי שמישים, כפי שכבר הוכיח הניסיון עם כלי שיט קודמים. שני התותחים האחרונים היו בצריחים פתוחים משני צידי מגדל הניווט. התותחים היו בעלי מהירות לוע של 3,150 רגל לשנייה (960 מטר לשנייה) וירו פגזים במשקל 50 ליברות (23 קילוגרם).

כמקובל באוניות הראשה של התקופה, שתי האוניות היו חמושות בזוג צינורות טורפדו 21 אינץ' (533 מ"מ) שקועים מתחת לקו המים, אחד בכל צד רוחב. הם סופקו עם טורפדו בליס-לאוויט Mark VII; אלה נשאו ראש נפץ במשקל 321 פאונד (146 ק"ג) והיה להם טווח של 12,500 יארד (11,400 מטר) במהירות של 27 קשרים (50 קמ"ש). נבדה ואוקלהומה היו אוניות המערכה הראשונות שנשאו את הטורפדו Mark 7.

שריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוניות הסדרה היו מוגנות בשריון צד בעובי 13.5 אינץ' בחלק המרכזי שבו הוא הגן על האזורים חיוניים של האונייה, על המחסנים וחללי מכונות ההנעה. הוא היה בגובה 17 רגל 4.6 אינץ' (5 מטר), מתוכם 8 רגל 6 אינץ' (2.59 מטר) היה מתחת לקו המים. בקצה התחתון, החגורה צומצמה ל-8 אינץ' (203 מ"מ) כדי לחסוך במשקל, תוך הסתמכות על ההנחה שפגזים שירדו ועברו במים יואטו באופן משמעותי, ובכך יפחיתו את יכולתם לחדור לשריון כבד. משני קצות החגורה, שני הצדדים היו מחוברים על ידי מחיצה רוחבית בעובי 8–13 אינץ' (330 מ"מ). החרטום והירכתיים נותרו ללא שריון. לאוניות היה סיפון משוריין בעובי 3 אינץ' (76 מ"מ) שהורכב מפלדה לטיפול מיוחד (STS) בשלוש שכבות מעל הרפסודה המשוריינת המרכזית; עוד מאחור, העובי של הסיפון הוגדל ל-6.25 אינץ' (159 מ"מ), היכן שכיסה את צירי המדחף. סיפון השריון היה מחובר לחלק העליון של החגורה. סיפון אחד מתחת, שכבה נוספת של שריון בעובי 1.5 אינץ' (38 מ"מ נועד להכיל רסיסים מפגזים ופצצות שפוצצו על ידי הסיפון העליון. דפנות הסיפון השתפרו למטה והוגדלו מעט לעובי 2 אינץ' (51 מ"מ), והם חוברו לקצה התחתון של החגורה. הסיפון התחתון היה מורכב מפלדת ניקל.

צריחי הסוללה הראשיים של האוניות זכו להגנת שריון כבדה מאוד; חזיתות הצריחים המשולשים היו בעובי 18 אינץ' (457 מ"מ), עם דפנות בעובי 10 אינץ' (254 מ"מ) צדדים וגגות בעובי 5 אינץ'. לצריחים התאומים הייתה הגנה מעט יותר דקה, המורכבת מחזיתות בעובי 16 אינץ' (406 מ"מ) ודפנות בעובי 9 אינץ' (229 מ"מ). לשני סוגי הצריחים היו דפנות מאחור בעובי 9 אינץ' והם נחו על גבי ברבטות שהיו בעובי 13 אינץ'. במגדל הניווט היו דפנות בעובי 16 אינץ' וגגות בעובי 8 אינץ', האחרון מורכב מ-STS. הפליטות מהדוודים לארובות היו מוגנים על ידי מעטפת חרוטית בעובי 13 אינץ'.

שינויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוניות עברו שורה של שינויים במהלך הקריירה שלהן, במיוחד בכל הנוגע לסוללות המשניות שלהן, יחד עם תוספת של סוללת נ"מ שלישונית. השינוי הראשון שכזה, תוספת של זוג תותחי נ"מ 3 אינץ' (76 מ"מ) /50 קליבר, יוצרו בזמן שבניית האוניות הושלמה. בשנת 1918, הוסרו מנבדה שבעת התותחים האחוריים ביותר בקוטר 5 אינץ' יחד עם שני התותחים בצריחים פתוחים; לאוקלהומה הייתה אותה הפחתה בסוללה המשנית שלה, אם כי היא שמרה על תותח קו האמצע בירכתיים. אלה שימשו לחמש ספינות סוחר שהיו בעלות סבירות גבוהה יותר להיתקל בצוללות גרמניות במסע לאירופה. ב-1919, שתי האוניות קיבלו סיפוני טיסה למטוסים על צריחי העל שלהן, אך אלו התגלו כבעייתיים בשירות, שכן הם מנעו את ירי התותחים מבלי להרוס את הסיפונים והגבילו מאוד את יכולת ההגבהה וההנמכה של התותחים.

בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20, שתי האוניות עברו מודרניזציה משמעותית. שתיהן קיבלו שישה דוודי Bureau Express שהיו יעילים משמעותית משנים עשר הדוודים המקוריים. בנוסף, נבדה הונעה מחדש באמצעות הטורבינות שהותקנו בדקוטה הצפונית בשנת 1917 והוסרו לפני שהאחרונה נגרטה תחת תנאי הסכם הצי של וושינגטון. המהירות המתוכננת נותרה זהה, אך ההספק המתוכנן ירדו מעט ל-25,000 כוחות סוס (19,000 קילוואט) עבור נבדה. היא בכל זאת השיגה 31,214 כוחות סוס (23,276 קילוואט) בניסויים, שהעניקו לה מהירות מרבית של 20.22 קשרים (37.45 קמ"ש). גם קיבולת הדלק גדלה באופן משמעותי, ל-3,148 טונות ארוכות (3,199 טונות) בתפוסה סטנדרטית ו-6,274 טונות ארוכות (6,375 טונות) לתנאי מלחמה. זה הגדיל את טווח השיוט של האוניות ל-15,700 מיילים ימיים (29,100 ק"מ) במהירות של 10 קשרים ו-6,090 מיילים ימיים (11,280 ק"מ) במהירות של 15 קשרים (28 קמ"ש). סידור הדוודים מחדש חסך כמות ניכרת של משקל ששימשה להגדלת שריון הסיפון והוספת בליטות נגד טורפדו שהגדילו את רוחב האוניות ל-107 רגל 11 אינץ' (32.89 מטר). סיפון השריון הראשי של שתי האוניות הוגדל בעובי של 2 אינץ' (51 מ"מ), מה שהביא את הסך הכולל לעובי של 5 אינץ', אם כי בגלל שהוא היה מורכב משכבות, הוא לא היה יעיל כמו שכבה אחת באותו עובי.

החימוש של שתי האוניות שופר משמעותית. צריחי הסוללה הראשיים שונו כדי לאפשר הגבהה לשלושים מעלות, מה שהגדיל את הטווח המרבי שלהם ל-34,300 יארד (31,400 מטר). הקזמטים הנותרים עם תותחי 5 אינץ' צופו והתותחים הועברו לסיפון גבוה יותר בניסיון לשפר את יכולתם לשימוש בים סוער. שמונת תותחי הנ"מ בקוטר 3 אינץ' הוחלפו במספר שווה של תותחי 5 אינץ'/25 קליבר, גם בצריחים בודדים. בנוסף, הם קיבלו שמונה מקלעי בראונינג 0.5 אינץ' (12.7 מ"מ). בשתי האוניות הוסרו צינורות הטורפדו שלהם בשלב זה. תרני הסריג שלהם הוחלפו בתרני חצובה חזקים יותר, והותקנו להם זוג מעוטים, שאחד מהם הונח על הירכתיים, והשני הותקן על גבי צריח הירי האחורי שלה. השינויים הגדילו את הדחק האוניות ל-30,500 טונות ארוכות (31,000 טונות) בתפוסה סטנדרטית ומקסימום של 33,901 טונות ארוכות (34,445 טונות) במעמס מלא. צוותי האוניות גדלו ל-1,374. בשלב מסוים בשנת 1941, הותקן על נבדה מכ"ם חיפוש אווירי של SC.

בשנת 1942, במהלך תיקונים עבור הנזקים שנגרמו בהתקפה היפנית על פרל הארבור, נבדה שוב עברה שיפוץ מסיבי. תורן החצובה הראשי שלה הוסר, יחד עם מגדל הניווט המשוריין שלה, הראשון כדי לאפשר קשתות ירי עבור תותחי הנ"מ והשני כדי לחסוך במשקל לתוספות נוספות לסוללת הנ"מ. במקום המגדל והתורן, הותקן מבנה גשר גדול. ותותחי ה-5 אינץ'/51 קליבר ותותחי ה-5 אינץ'/25 קליבר הוסרו. הם הוחלפו בסוללה של 16 תותחי 5 אינץ' / 38 קליבר Mark 12 דו-תכליתיים בשמונה צריחי תותחים תאומים. ארבעה הורכבו בכל צד באמצע האונייה. התותחים ירו פגזים במשקל 55.18 ליברות (25.03 קילוגרם) לטווח מרבי של 17,392 יארד (15,903 מטרים) או גובה מרבי של 37,200 רגל (11,300 מטרים) בהגבהה של 45 מעלות. גם סוללת הנ"מ הקלה שלה הוחלפה לחלוטין; היא נשאה כעת 36 תותחי בופורס 40 מ"מ (1.6 אינץ') בתשעה צריחים מרובעים ו-38 תותחי אורליקון 20 מ"מ (0.79 אינץ') בצריחים בודדים. עד סוף המלחמה היא קיבלה צריח מרובע נוסף של תותחי בופורס 40 מ"מ, בעוד שתותחי ה-20 מ"מ אורגנו מחדש לחמישה צריחים יחידים ועשרים צריחים תאומים, בסך הכל 45 קני תותחים. בניגוד לרבות מאוניות המערכה האחרות שנבנו מחדש לאחר המתקפה, נבדה לא קיבלה מכ"ם בקרת אש עבור הסוללה הראשית שלה, אך הותקנו לה מנהל בקרת אש Mark 37 עבור הסוללה המשנית החדשה שלה.

אוניות הסדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתוני בנייה
שם האונייה	מס' הגוף	המספנה	הונחה	הושקה	כניסתה לשירות	גורל
נבדה	BB-36	בית לחם סטיל, מספנת נהר פור, קווינסי, מסצ'וסטס	4 בנובמבר 1912	11 ביולי 1914	11 במרץ 1916	הושבתה ב-12 באוגוסט 1948; הוטבעה כמטרה ב-31 ביולי 1948
אוקלהומה	BB-37	תאגיד בניית ספינות של ניו יורק, קמדן, ניו ג'רזי	26 באוקטובר 1912	23 במרץ 1914	2 במאי 1916	הושבתה ב-1 בספטמבר 1944; הגווה טבעה בעודה תחת גרירה, 17 במאי 1947

היסטוריית שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנכנסו לשירות ב-1916, שתי האוניות הוקצו לצי האטלנטי. הם היו עסוקים באימונים מול החוף המזרחי של ארצות הברית עד תחילת 1918, אז ארצות הברית נכנסה למלחמת העולם הראשונה לצד מדינות ההסכמה. שתי האוניות נשלחו לאירלנד באוגוסט 1918 כדי ללוות שיירות כוחות נגד ספינות מלחמה גרמניות שעשויות לנסות לפרוץ מהים הצפוני כדי ליירט אותן, אם כי לא התממשו התקפות כאלו. שתיהן נכחו בהגעתו של הנשיא וילסון לצרפת כדי להשתתף בוועידת ורסאי בתום הסכסוך. לאחר המלחמה, שני כלי השיט חזרו לצי האטלנטי, אם כי בשנת 1919, נבדה הועברה לצי האוקיינוס השקט; אוקלהומה הצטרפה אליה שם ב-1921.

לאורך שנות ה-20, שתי האוניות השתתפו בשגרה שנתית של אימונים עם שאר הצי, כולל אימוני ירי, אימונים טקטיים ובעיות ציים שנתיות בקנה מידה גדול, כשהאחרונים היוו את הבסיס לפעילות הצי האמריקני בזירת האוקיינוס השקט וניסיון שהוכיח שאוניות המערכה מהסוג הסטנדרטי היו איטיות מכדי לפעול עם נושאות מטוסים הובילו לפיתוח אוניות המערכה המהירות שנבנו בשנות ה-30. הן היו מעורבות גם בהפלגות ברחבי אמריקה ובחו"ל, כמו ביקור ברצון טוב באוסטרליה ובניו זילנד ב-1925. בין 1927 ל-1930, שתי האוניות עברו מודרניזציה רבה. השגרה הסטנדרטית בזמן השלום נמשכה עד שנות ה-30. ב-1936 יצאה אוקלהומה לשייט אימונים לאירופה; היא הייתה שם כשפרצה מלחמת האזרחים בספרד באותה שנה, והיא נסעה לספרד כדי לפנות אמריקאים במדינה.

כשהמתיחות עם יפן החלה לעלות בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20 על ניהול מלחמת סין–יפן השנייה, החלה ארצות הברית להתכונן לסיכוי הסביר יותר ויותר למלחמה. בשנת 1940, צי האוקיינוס השקט הועבר מנמל הבית שלו, סן פדרו, קליפורניה, לפרל הארבור בהוואי במאמץ להרתיע תוקפנות נוספת. שתי הספינות עגנו ב-Battleship Row לאורך האי פורד בדצמבר 1941.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקר 7 בדצמבר 1941 פתחו נושאות המטוסים היפניות של הצי האווירי הראשון במתקפת פתע על הצי האמריקאי בפרל הארבור. אוקלהומה נפגעה משלוש טורפדות בתחילת ההתקפה והחלה במהירות להתהפך לפני שחטפה שש פגיעות טורפדו נוספות. כשהתהפכה, המבנה העילי שלה מנע ממנה להתהפך לגמרי והיא נחה בצד השמאלי שלה. הצוות שלה ספג אבדות כבדות בטביעה, עם 20 קצינים ו-395 מלחים שנהרגו. נבדה נפגעה מטורפדו בודד בחרטומה בתחילת ההתקפה, אך היא בכל זאת יצאה לדרך, אוניית המערכה היחידה שעשתה זאת במהלך ההתקפה. היא נפגעה משש לעשר פצצות בזמן שעברה בנמל והחשש שהיא עלולה לטבוע בערוץ מחוץ לפרל הארבור, ובכך לחסום את הנמל, הוביל את מפקדה להחליט לחוף את כלי השיט. היא ספגה אבדות קלות יחסית, עם 50 הרוגים ו-109 פצועים. נבדה הוצפה מחדש בפברואר 1942 ומיד עגנה במבדוק יבש לצורך תיקונים ומודרניזציה, בעוד שאוקלהומה ניזוקה יותר מדי מכדי להחזירה לשירות; היא זכתה לתיקון ב-1943 ופורקה חלקית ב-1944 לפני שנמכרה לגרוטאות ב-1946. בזמן שנגררה מפרל הארבור לסן פרנסיסקו ב-17 במאי 1947, היא החליקה מכבלי הגרירה שלה וטבעה.

לאחר החזרה לשירות ב-1943, נבדה שימשה בעיקר לתמיכה בפעולות אמפיביות. היא השתתפה במערכת האיים האלאוטיים באפריל ומאי, לפני שחזרה לארצות הברית לשינויים נוספים לקראת תפקידה כספינת הפגזה לנחיתות בנורמנדי. היא יצאה לבריטניה באפריל 1944 כדי להצטרף לצי התקיפה, שערך את הנחיתה ב-6 ביוני; נבדה נשארה מחוץ לחופים במשך אחד עשר הימים הבאים כדי להפגיז עמדות גרמניות בזמן שחיילי בעלות הברית נלחמו בפנים הארץ, ונסוגה רק פעם אחת כדי לחדש תחמושת. היא וכמה אוניות נוספות מכוח ההפגזה נשלחו להפגיז נמלים אחרים בצרפת הכבושה, כולל שרבור לפני שהוטלו מחדש לכוח שהופקד על תמיכה במבצע דרגון, הנחיתה בדרום צרפת שנערכה ב-15 באוגוסט. במהלך הנחיתות, היא הפגיזה את שרידי אוניית המערכה הצרפתית סטרסבור, שהוטבעה ב-1942, וכעת הייתה לא יותר מגוף צף, וצפתה פגיעות שגרמו נזק נוסף לכלי השיט.

לאחר מכן חזרה נבדה לארצות הברית כדי לסדר מחדש את הקנים השחוקים שלה לפני שחזרה לצי האוקיינוס השקט. היא הגיעה לבסיס הקדמי באוליטי בינואר 1945 והחלה בהכנות למבצע הגדול הבא, הנחיתה באיוו ג'ימה בחודש שלאחר מכן. היא הצטרפה לכמה אוניות מערכה אחרות להפגזה אינטנסיבית של האי במשך שלושה ימים לפני שהנחתים עלו לחוף ב-19 בפברואר. האונייה פעלה מחוץ לאי וסיפקה תמיכה באש עד 7 במרץ, כאשר עזבה כדי להתכונן לפלישה לאוקינאווה. ההפצצה הראשונית החלה ב-24 במרץ ונמשכה עד הנחיתה ב-1 באפריל, ונבדה נשארה מחוץ לאי עד ל-14 באפריל, אז נסוגה לצורך שיפוץ. האונייה חזרה לסיורים בים סין המזרחי ביולי, אם כי לא ראתה שום פעולה נוספת לפני תום המלחמה ב-15 באוגוסט.

שחוקה לאחר כמעט שלושים שנות שירות עד סוף 1945, היא הייתה מיועדת לסילוק בניסויים בנשק גרעיני בנובמבר 1945. היא הוקצתה לצי ספינות המטרה שישמשו למבצע פרשת דרכים בינואר 1946 והיא הגיעה לאטול ביקיני במאי. צי המטרה כללה מספר אוניות מערכה אחרות, כולל אוניית המערכה היפנית שנלכדה נגאטו. נבדה שימשה כנקודת הכוונה לניסוי הראשון, פצצה שהוטלה באוויר ב-1 ביולי, מכיוון שהצי ראה שהיא הגמישה ביותר מבין אוניות המערכה. הפצצה פספסה את המטרה וגרמה נזק מינימלי. ניסוי נוסף, פיצוץ תת-מימי, נערך ב-24 ביולי, שגם הוא לא הצליח להטביע את האונייה. היא נלקחה לפרל הארבור כדי להיבדק ולבסוף הוטבעה מול הוואי בניסויי נשק קונבנציונליים ב-1948.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא אוניות המערכה מסדרת נבדה בוויקישיתוף