אחדות הקדושים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הכנסייה בשמים ובארץ. פרסקו בקתדרלת סנטה מריה נובלה, סביבות 1365.

אחדות הקדושים (יוונית: ἁγίων κοινωνίαν, לטינית: communio sanctorum) היא, בנצרות, הקשר המחבר את נשמות כל הנטבלים לכנסייה האחת האמיתית בראשות ישו עצמו, שמהווה את גופו הרוחני. כל המצויים באחדות הקדושים חולקים יחד באוצרותיה העל-טבעיים של הכנסייה.

התאולוגיה העומדת מאחורי המושג מבוססת על מילות השליח פאולוס באיגרת אל האפסים פרק ד': "וְהוּא נָתַן אֶת־אֵלֶּה שְׁלִיחִים... לְהַשְׁלִים אֶת־הַקְּדשִׁים לְמַעֲשֵׂה הָעֲבוֹדָה לְבִנְיַן גּוּף הַמָּשִׁיחַ... לוֹ לַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר הוּא הָרֹאשׁ׃ אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ כָּל־הַגּוּף הַמֻּרְכָּב וּמְדֻבָּק בְּכָל־חִבּוּר הַשִּׁמּוּשׁ כְּמִדַּת הַכֹּחַ הַנָּתוּן לְכָל־אֵבָר וְאֵבָר יִרְבֶּה וְיִגְדַּל לְהַשְׁלָמַת בִּנְיָנוֹ בְּאַהֲבָה"; ובאיגרת הראשונה אל הקורינתים י"ב: "כִּי כַּאֲשֶׁר הַגּוּף אֶחָד וּבוֹ אֵבָרִים הַרְבֵּה וְכָל־אֵבָרֵי הַגּוּף אַף כִּי־רַבִּים הֵם כֻּלָּם גּוּף אֶחָד כֵּן גַּם הַמָּשִׁיחַ׃ כִּי בְּרוּחַ אֶחָד נִטְבַּלְנוּ כֻלָּנוּ לְגוּף אֶחָד אִם־יְהוּדִים וְאִם־יְוָנִים אִם־עֲבָדִים וְאִם־בְּנֵי חוֹרִין וְכֻלָּנוּ לְרוּחַ אֶחָד הָשְׁקִינוּ".

השותפות באחדות הקדושים מקנה חלק בטובין הרוחניים שהם מנת חלקה של הכנסייה, לפי האמונה הנוצרית: הגאולה בסוף הימים, ההתקבלות לגן העדן לאחר המוות, השפע המתקבל בטקס האוכריסטיה בכח קרבנו של ישו, הזכויות בפני אלוהים הנצברות על ידי הנוצרים הצדיקים וכן הלאה. הגוף המיסטי של כלל המאמינים מחולק לשלוש קבוצות עיקריות, בייחוד בתפישתה של הכנסייה הקתולית. במינוחה של זו, הראשונה היא 'הכנסייה הלוחמת' (Ecclesia militans), כל בני-התמותה המצויים בעולם הזה והמצויים במאבק נגד השטן והחטא במשך חייהם; השנייה היא 'הכנסייה המכפרת' (Ecclesia poenitens), נשמות המתים שמתמרקות מחטאיהן לאחר המוות – רעיון זה מבוטא בעיקר בנצרות הקתולית, בה קיים מושג כור המצרף, אם כי גם הנצרות האורתודוקסית מאמינה ביכולתם של המתים לשפר את מצבם בפני האל לאחר המוות ובצורך להתפלל עבורם. השלישית היא 'הכנסייה עטורת הנצחון' (Ecclesia triumphans), המכילה את נשמות הנוצרים בגן העדן שגברו דיים על פיתויי החטא בחייהם או התמרקו לאחר המוות. תפילותיהם ותחינותיהם של אלו בפני האל מסוגלות לעזור הן לנוצרים החיים והן לאלו המכפרים לאחר המוות בצבירת זכויות רוחניות בפני האל. כמו כן, מתוקף השותפות בין כלל המאמינים, הישגיהם של הצדיקים החיים אינם מוגבלים להם בלבד אלא נחלקים אף עם הנוצרים הממוצעים והחוטאים ומסייעים בעדם להתקדש. בהצהרת האמונה שהתקבלה בוועידת טרנטו ב-1563 סוכם עקרון זה במילים: "כל מעשה טוב וצודק שנעשה על ידי האחד שייך לכלל." החוטאים שותפים באשראי השמימי המתקבל על ידי קהל הקדושים. לעומת זאת, הנטבלים הכופרים, הפלגנים והמומרים נכרתים מעל הכנסייה האמיתית כל עוד לא חזרו בהם ומאבדים את חלקם באוצרותיה, אם כי עודם מוזכרים בתפילות הכלל על מנת שישובו מדרכם.

באמונה הנוצרית, אחדות הקדושים מהווה את המשכו היחיד של עם ישראל מן הברית הישנה כשהברית מתוך הקשר עם ישו ממלאת את הברית המגולמת בקיום התורה.[1]

המושג נטבע לראשונה ככל הנראה בסוף המאה הרביעית על ידי הבישוף ניקטס מרמסיאנה, אולי כחלק ממאבק במינים הוויגילנטיים שגינו את התפילות שביקשו מן הקדושים לעתור בפני האל. ניקטס הוסיף את המילים 'ובאחדות הקדושים' להצהרת האמונה שהוקראה בקהילתו, והצירוף עבר במהרה קנוניזציה. הוא נכלל כבר בנוסח השליחים הקדום ("אני מאמין ברוח הקודש, בכנסייה כוללת קדושה, באחדות הקדושים") והתקבל בכנסיות המזרח והמערב. אף בנצרות הפרוטסטנטית, הדוחה את האמונה ביכולתם של הקדושים המתים להתערב למען המתפלל ברקיע ובכך שהכנסייה צוברת אשראי רוחני הניתן לחלוקה, משומרת האמונה באחדות הקדושים כאוגדת את כל הנטבלים ומקיימת ביניהם קשר רוחני ההופכם לגוף אחד. הרעיון של אחדות הקדושים מצוין רבות בנצרות, בין היתר בחגים כמו יום כל הקדושים ויום כל הנשמות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לדוגמא Herman Amberg Preus, The Communion of Saints: A Study of the Origin and Development of Luther's Doctrine of the Church, Wipf and Stock Publishers, 2008. עמ' 24.