אילנה סלמה אורתר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אילנה סלמה אורתר (נולדה ב-1949) היא אוצרת ואמנית חזותית ישראלית, שמתגוררת בתל אביב, פרנקפורט ומרסיי. עבודתה עוסקת בהגירה, עקירה וגלות.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אילנה סלמה אורתר נולדה ב-1949 באלכסנדריה שבמצרים. עלתה לישראל עם הוריה בשנות ה-50. בעלת תארים ראשון ושני בתולדות האמנות מהאוניברסיטה העברית בירושלים, והשלימה דוקטורט באוניברסיטת רוהמפטון סריי באנגליה בנושא 'אמנות אזרחית ואדריכלות חירום'. אילנה סלמה אורתר עוסקת בעבודותיה בזיכרון פרטי וקולקטיבי שמושפע מהביוגרפיה שלה כילדה ב'מחנה היהודים' במרסיי בדרך לארץ. לימדה בין השנים 1996–2011 בבית הספר לתקשורת במכללה האקדמית ספיר, בבית הספר לקולנוע במכללה האקדמית תל חי ובמכון הטכנולוגי בחולון. בין השנים 2008–2011 הייתה ראש המחלקה לאמנות חזותית, ספרות ומוזיקה במכללה האקדמית צפת.

עבודתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אילנה סלמה אורתר היא ציירת אוטודידקטית, היא התחילה כאוצרת, מה שתרם למימד הביקורתי שבעבודותיה.[1] עבודותיה עוסקות במקומות נעדרים, אבדן זהות, הדרה ושכחה, וחושפות את נקודות העיוורון.[2]

עקבות אורבניים 1985–היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסדרת העבודות עקבות אורבניים יצרה אילנה סלמה אורתר עבודות על נייר ופוטוגרמות (תמונה הנוצרת על ידי חשיפת נייר או סרט לאור) של רישומי עיר מחוקים. הרישומים, המחיקה שלהם והשאריות שנשארו על הנייר הלבן יוצרים תחושה של תנועה וזמן, העבודות משקפות את תהליך ההריסה והבניה מחדש של עיר. על ידי הרישום והמחיקה נוצרת עיר שאינה תחומה במקום או בזמן אלא כמעין עיר אידיאלית ומופשטת. עבודות אלו הוצגו לאורך השנים בגלריות בעולם כשהן מתפתחות ומשתכללות. ב-1991 החלה האמנית להשתמש גם בחומצות ובחשיפות ארוכות לאור, דבר שיוצר צבע שונה והכנסתם של דימויים תעשייתיים.[3] העבודות הוצגו בין השאר בישראל (חיפה וירושלים) ניו יורק ופריז.

מעבדת זיכרון 1998–1999[עריכת קוד מקור | עריכה]

רצף מייצבים שהוצגו במוזיאון לאמנות מודרנית במרסיי (MAC)

באוקטובר 1998 הוזמנה אילנה סלמה אורתר ליצור פרויקט אורבני במרסיי במסגרת "ישראל בראי האמנים" לציון 50 שנה למדינת ישראל.

במייצבים אלו הציגה האמנית תוצאות של מחקר בזיכרון הביוגרפי הפרטי שלה וכן של מהגרים נוספים ששהו במחנה המעבר ארנס במרסיי.

המחנה הוקם ב-1945 על ידי האדריכל פרננד פויילן במטרה להסדיר את תנועת האוכלוסייה לאחר המלחמה. בשנות ה-50 שימש כמחנה מעבר ליהודים מארצות ערב ולניצולי שואה, לאחר מכן שוכנו שם עובדים מהגרים וקבוצות שוליים. המחנה נהרס ב-2005.[4] יחידת המגורים במחנה, הבאראק נבנה על ידי בקבוקים קטומי תחתית שהושחלו אחד בתוך השני ועל ידי זה נוצר מבנה עגול כמעין מנהרה.[5]

באחד מהמייצבים אטמה האמנית את הפתח בדיקט ויצרה מעין חלל סטרילי בו הוצגו סדרה של מסמכים וסימנים, עבודה אחת מסדרת העקבות האורבניים בחיפה, וכן דמויים של ארבע מבני קמרון, שבהם נוצרת מעין היסטוריה של מבנים אלו במאה ה-20. הביתנים ששימשו למגורים במחנה מופיעים בסדרת תצלומים בהם נראים המבנים מסודרים שורות שורות בנוף הררי, עצי אורן ועמודי חשמל. עוד מופיע קמרון האנגר שבנה אז'ן פרסינה בשדה התעופה 'אורלי' ותחריט של הנרי מור שמתאר לונדונים מגינים על עצמם מההפצצות ברכבת התחתית בימי הבליץ על לונדון. תצלום רביעי של הקמרון הוא צילום מבפנים של קמרון שמשמש לאחסון שמיכות בו נראים שני גברים עובדים, אחד בראש ערמת השמיכות והשני מושיט את ידו לקבל את החפצים. בנוסף במיצב זה מציבה האמנית גם תצלום חידתי של הבקבוקים שמהם ניבנו המבנים ונימצא במקום המחנה על ידי הילדים המהגרים המקומיים שגרים בסמוך לאתר, וגם שרטוט של מפת האתר.

במיצב נוסף משחזרת האמנית את המבנה במטרה להעביר את ההתנסות הפיזית במבנה, בשחזור יוצרת אילנה סלמה אורתר חלונות נמוכים המאפשרים הצצה וחוויה גופית של התכופפות.

במיצב 'קריעה' האמנית שורטת את הקיר בצורת המתאר העגול של המבנה וממלאת אותו בקצף פוליאוריתן שמתנפח אחר כך, זה משאיר סימן עכור כמו צלקת נראית ולא נראית.

האמנית מספרת על המיצב: "מקומות כאלה – בלי מים זורמים, עם מקלחות ושירותים הרחק מאזור המגורים, שמוצפים בחורף – מקומות כאלה מכריחים אותך לחיות בקבוצה זרה ובשפה זרה ומחוללים תהפוכות בתא המשפחתי. ראש המשפחה מנושל לא פעם מתפקידו המסורתי ונעשה תלוי בילדיו או בנציגי השלטון במחנה. העדר זה של אינטימיות, אובדן השליטה על הזמן והמרחב הפרטיים והבושה הנלוות לכך – כל אלה גורמים לפצע טראומטי המתאחה בצלקת נראית ואינה נראית".[4]

בעבודה שהציגה האמנית במוזיאון הרצליה ב-2005, בנתה האמנית דימוי של הבאראק, יחידת המגורים הבסיסית במחנה היהודים. המיצב חוסם את הכניסה למוזיאון צריך להיכנס אליו או לעקוף אותו, בסמוך אליו הציגה האמנית בקבוקים ששימשו לבניה של הבאראק במחנה. בתוך המבנה מוקרן הסרט 'אתם עדי' סרט תיעודי שנוצר על ידי סרטי גבע עבור הסוכנות היהודית וקרן היסוד ב-1963. הסרט נועד לשמש כסרט תעמולה, הסרט בצרפתית היה מיועד לעולים פוטנציאלים מארצות צפון אפריקה, ובאנגלית לתורמים מארצות הברית. האמנית תרגמה את הסרט אך הכתוביות בעברית מוצגות על קיר אחר בנפרד מהסרט והופכות לעבודה בפני עצמה. העבודה מבקשת להעלות מחשבות ממרחק של זמן ומקום על הציונות, הישראלים והיחסים הדיאלקטים בין בית, מחנה וזיכרון.[5]

תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1985 – גלריה גולדמן, חיפה.
  • 1987 – בית האמנים, ירושלים.
  • 1988–1996תערוכות-חקר עוקבות בנושא עקבות אורבניים ומפות קוגניטיביות (מיפוי מקומות שבהם נמחק הזיכרון):
  • 1995–2005 – תערוכות "אמנות אזרחית" (פרויקטים אורבניים רב תחומיים שעניינם אדריכלות חירון במרחב הציבורי)
  • 1998–2005 על עקירה, פליטות והגירה מבעד למחנה המעבר Le Camp du Grand Arénas (מחנה היהודים), מרסיי.
  • 1998–1999 רצף מיצבים במוזיאון לאמנות עכשווית, מרסיי (MAC):
  • 1998–1999 "הגירה: מות האב" "המחנה כאדריכלות חירום" "טיל החימר כעדות שהיה כאן דבר" "הרעף המהגר" "הנראה והבלתי נראה בזיכרון הישראלי והפלסטיני" "הישרדות" "קריעה".
  • 1999 – "תמסורת" (מיצב) Cittadellarte, קרן פיסטולנו, ביילה, איטליה.
  • 1999–2000 "קו-תפר כאתר הנצחה אלטרנטיבי, ליון-ירושלים", בית הספר הגבוה לאמנויות יפות, ליון.
  • 2000 – "זיכרון הגוף" (מיצב), הגלריה של קיבוץ נחשון.
  • 2000 – "שברים" (מיצב) המרכז היהודי-ערבי, בית הגפן, חיפה.
  • 2001 – חפירה ארכאולוגית במחנה ארנאס, מרסיי, וחשיפת תשתית של "באראק"
  • 2001 – "מערכת היציקה" (ציורים ומיצב) גלריה סטארט-ארט, תל אביב.
  • 2003 – תערוכת וידאו, מרכז לאמנות עכשווית, וילנה, ליטא (הקרנת הסרט 'מחנה היהודים').
  • 2005 – "מחנה היהודים: עקירה, פליטות והגירה", מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית.
  • 2013 – "קפסול", מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב.
  • 2018 – "גוף זר", גלריה הקיבוץ, תל אביב.

תערוכות קבוצתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1987 – "תל-חי 87, מפגש אמנות בת זמנינו", תל חי.
  • 1988 – "חיפה דיוקן פלוס", מוזיאון חיפה, בית האמנים, בית הגפן, חיפה.
  • 1994 – "הערים הסמויות מעין", בית יד לבנים, פתח תקווה.
  • 1997 – "כלות וחתני פרס שטרוק", אגודת הציירים והפסלים בישראל, חיפה והצפון.
  • 2007 – "מתארחים אצל קופפרמן", בית אוסף קופפרמן, קיבוץ לוחמי הגטאות.
  • 2007 – " פרסי משרד המדע, התרבות והספורט לאמנות ולעיצוב 2006, טקס הענקת פרסים ותערוכה", מוזיאון פתח תקווה לאמנות, פתח תקווה.
  • 2007 – "באופן זמני" המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית, חולון.
  • 2009 – " מבנים נכלמים, מבנים נחלמים", מוזיאון אשדוד לאמנות, אשדוד.

אוצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1988-1979 אוצרת הגלריה לאמנות, אוניברסיטת חיפה (מתמקדת בנושא מקום, זהות וזיכרון באמנות הישראלית):
  • 1979 – "מריאן (פנחס בורשטיין, 1977-1927) רטרוספקטיבה".
  • 1980 – "המיתוס של כנען: השפעות תרבות המזרח התיכון הקדום על האמנות הישראלית בת זמננו".
  • 1981 – "יצחק דנציגר: רישומים ופרויקטים".
  • 1982 – "יהודה מתעורר: מחווה לאברהם מלניקוב, חלוץ הפיסול הארצישראלי".

פרסים ומלגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פישר, יונה, "מחלפים: יונה פישר משוחח עם אילנה סלמה אורתר", בתוך "מחנה היהודים: עקירה, פליטות והגירה" (עורכת: אילנה סלמה אורתר),הרצליה: מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, 2005, עמ' 124–133.
  2. ^ "אילנה סלמה אורתר: קפסול" (קטלוג תערוכה), אוצרת: אירית הדר, תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 17 באוקטובר 2013 – 22 בפברואר 2014.
  3. ^ "עקבות אורבניים ומעבר להם" (קטלוג תערוכה), אוצרת: מאירה פרי-להמן, ירושלים: מוזיאון ישראל, 1994.
  4. ^ 1 2 סלמה אורתר, אילנה (עורכת), "מחנה היהודים: עקירה, פליטות והגירה", הרצליה: מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, 2005.
  5. ^ 1 2 גל, נסים, זכרון קטום, בצלאל: כתב-עת לתרבות חזותית וחומרית, ‏חורף 2005