איסבל בארטו
 | |
| דימוי משוער של איסבל בארטו | |
| לידה |
1567 לימה, פרו[1]  |
|---|---|
| פטירה |
3 בספטמבר 1612 (בגיל 45 בערך) Castrovirreyna Province, פרו |
| מדינה | ספרד (מלכות המשנה של פרו) |
| ידועה בשל | פיקוד על שייטת ספינות |
| בן זוג |
אלברו דה מנדניה (1586–1595) פרננדו דה קסטרו (1596–1612) |
  | |
איסבל בארֶטו דה קסטרו (Isabel Barreto de Castro; 1567 – 3 בספטמבר 1612) הייתה יורדת ים שירשה את מעמדו של בעלה כמושלת (Adelantada) איי שלמה ונודעה כאישה הראשונה בתולדות הספנות שפיקדה על שייטת ספינות.
קורות חייה ומעשיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
איסבל בארטו נולדה בלימה במלכות המשנה של פרו.[1] בגיל שמונה-עשרה הושׂאה לאלווארו דה מַנדֶניה, מגלה הארצות הספרדי, שעמד בראש המשלחת לאוקיינוס השקט וגילה ב-1568 את איי שלמה. בעזרת הנדוניה שלה אלווארו רכש וצייד שתי ספינות גליאון, ובכך הבטיח את תמיכתו של מלך ספרד במשלחת חדשה לגילוי ארצות בדרום האוקיינוס השקט. כעשור לאחר נישואיה, שלא התברכו בפרי בטן, הצטרפה בארטו למשלחת בפיקוד בעלה. המשלחת, שהפליגה מנמל קייאו ביוני 1595 בארבע ספינות, מנתה 378 גברים, רובם ספנים ואנשי צבא, ועימם נשים וילדים. למסע הצטרפו גם בני משפחתה של איסבל, בהם שלושת אחיה – לורנצו, לואי ודייגו, אחותה מריאנה והגיס לוֹֹפֶּה דה וֶגָה שמוּנה לקברניט הגליאון השני (האלמירנטה), "סנטה איסבל". מטרות המשלחת, מלבד גילוי ארצות חדשות וניכוס אוצרותיהן, היו התיישבות ספרדית וניצור הילידים.
ב-21 ביולי 1595 נחת מנדניה באי פאטו היווא, אחד הדרומיים בקבוצת האיים שלהם קרא בשם "איי מרקיז מנדוסה" לכבוד פטרונו, גרסיה הורטאדו דה מנדוסה (אנ'), המשנה למלך השולט על פרו והמרקיז של קנייטה (Cañete). הספינות המשיכו לאיים נוספים. ב-7 בספטמבר אבד הקשר עם הגליאון השני (האלמירנטה). הספינה נעלמה לבלי שוב. מנדניה הגיע ב-8 בספטמבר לננדו (Nendö), הגדול בקבוצת איי סנטה קרוס (אנ'), שם נקבע בסיסהּ של המשלחת, שם נערך ניסיון ההתיישבות ושם נחרץ גורלה. היחסים עם הילידים, שהיו בתחילה תקינים, נעכרו. כלכלת הקיום הדלה באיים לא היה בה כדי לספק את אנשי המשלחת. הפרות הסדר של החיילים הספרדים, שנכזבו ממציאת אוצרות, וההוצאה להורג של מפקדם הביאו את המשלחת עד משבר. מנדניה, כרבים מאנשיו, חלה במלריה ומת ב-18 באוקטובר. בצוואתו מינה את אשתו למושלת (Adelantada) האיים שגילה. את גיסו, לורנצו בארטו, מינה למפקד הימי של המשלחת. הסמכות למנות לו מחליף כרצונו הוענקה לאלווארו דה מנדניה בכתב המינוי שלו מטעם פליפה השני, מלך ספרד. לורנצו מת בתוך זמן קצר, ולאיסבל בארטו נמסר גם הפיקוד הימי.
אחרי ניסיונות שלא צלחו לאתר את האי סן קריסטובל (אנ'), שמנדניה נחת בו במסעו הראשון ב-1568, וכן למצוא את הגליאון שנעלם, ואחרי מותם של 47 אנשים בתוך חודש אחד, הוחלט לזנוח את תוכנית ההתיישבות ולהפליג לפיליפינים בתקווה לשוב לאֵזור בכוחות מחודשים. המסע הימי בפיקודה של איסבל בארטו החל ב-18 בנובמבר 1595. הנווט הראשי פדרו פרננדש דה קיירוש, לעדותו, המליץ לוותר על שתי הספינות הקטנות, הפריגטה והגאליוט, ולרכז את הספנים הבריאים בספינת הדגל, אך המלצתו נפלה על אוזניים ערלות. ב-11 בפברואר 1596, אחרי שנים-עשר שבועות של הפלגה רצופת אסונות, הגיעו למנילה שורדי המשלחת, כרבע ממספר הנפשות שיצאו לדרך, בספינת הדגל "סן חרונימו". במהלך ההפלגה מננדו נעלמה הפריגטה שנשאה את שרידיו של מנדניה. הגאליוט, שנעלמה אף היא, הצליחה להגיע לקצה הדרומי של מינדנאו ימים ספורים אחרי כן. במשך ההפלגה, עשו המחלות והמחסור במזון, בעיקר במים לשתייה, שַׁמות בנוסעים.
דונה איסבל בארטו התקבלה בכבוד רב במנילה, בירת איי הודו המזרחית הספרדיים, ובתוך חודשים ספורים נישאה לפרננדו דה קסטרו, דודנו של מושל הפיליפינים. בדצמבר 1596 הפליגה בספינתה "סן חרונימו" ובלוויית קיירוש, חצתה את האוקיינוס השקט מזרחה בנתיב הגליאון של מנילה לאקפולקו שבמקסיקו ומשם שבה לפרו. בשנים שלאחר מכן המשיכה לתבוע, ללא הצלחה, הכרה במעמדה כמושלת איי שלמה יחד עם בעלה, שמכוח נישואיו לה נעשה לפי חוק (Jure uxoris) שותף למעמדה ולקנייניה.
בארטו מתה ב-1612 בעיר המכרות קסטרוֹוִירֵינה (אנ') שבלב פרו, זמן קצר אחרי שבעלה מונה למושל המחוז. בצוואתה ביקשה להיקבר במנזר סנטה קלרה בלימה שבו דרה אחת מאחיותיה. לא נמצאו תיעוד או ציון לקברה.
איסבל בארטו על פי קיירוש[עריכת קוד מקור | עריכה]
קורות המשלחת, שבהמשך דרכהּ עמדה בראשהּ איסבל בארטו, ידועות מתוך דיווחיו של הנווט הראשי, הפורטוגזי פדרו פרננדש דה קיירוש. הכרוניקה שלו נועדה ככל הנראה לחזק את עתירותיו להרשאה ולתמיכה במשלחת שיזם לגילוי ארצות בדרום האוקיינוס השקט. קטעים מועטים מהכרוניקה שלו פורסמו עוד ב-1625 באסופות של סמיואל פרצ'ס.[2] כתבי הכרוניקה המורחבת נמצאו במחצית השנייה של המאה ה-19 בארכיון המלכותי במדריד והם נערכו ופורסמו בדפוס ב-1876.[3] תרגום לאנגלית ראה אור ב-1904 בהוצאת אגודת האקלוט בלונדון תחת הכותרת "מסעות פדרו פרננדס דה קירוס, 1595–1606".[4]
העדויות על התנהלותה של איסבל בארטו מצויות רק בנרטיב של קיירוש. בארטו תוארה בהן כ"בעלת אופי גברי, סמכותי ועיקש, הכופה את רצונה העריץ". היא הואשמה באכזריות ללא מידה. בעת הסכסוך עם הקולונל מנריקה, מפקד הכוח הצבאי של המשלחת, נשמעה אומרת לדה מנדניה כי "אם לא תהרוג אותו – אני אעשה זאת". אחרי שקיבלה את סמכויות ראש המשלחת במות בעלה, בארטו פקדה על הוצאה להורג של מלחים שלא נשמעו להוראותיה. במהלך ההפלגה סירבה לחלוק את המזון שעמד לרשותה עם הרעבים וכמו כן השתמשה במים המעטים כדי לכבס את בגדיה בעוד הנוסעים גוועים בצמא. על פי הנרטיב של קיירוש נהגה לצאת לסיפון "עדויה בפנינים לבנות ובתחרה ללא רבב". התנהלותה האנוכית והיהירה של בארטו מהווה, לפי קיירוש, אחד הגורמים לאסונה של המשלחת.
בקריאה של הכרוניקה שלו מתוך גישות ביקורתיות עכשוויות, בארטו מצטיירת כבעלת יכולת מנהיגות, שהצליחה, בתנאים בלתי אפשריים, לקיים משמעת ברזל בקרב צוות גברים קשוחים ונכונים למרוד. נחישותה ניכרת בהמשך חייה ומעשיה. היא לא הרפתה מתביעתה לאשש את הוראותיו של מנדניה בצוואתו ולהכיר בזכויות שירשה ממנו באיי הודו המזרחית הספרדיים. לפי המסופר אף נסעה לספרד להציג את תביעתה בפני המלך החדש פליפה השלישי.[5] המלך לא נעתר לאיסבל בארטו והזכות למסעות תגלית והתיישבות באוקיינוס השקט הוענקה לקיירוש שהתחרה בה.
זִכרהּ בסיפורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
קורות המשלחת תוארו ברומן של הסופר הבריטי רוברט גרייבס בספרו מ-1949 "איים של איוולת" (The Islands of Unwisdom). גרייבס, לדבריו, התבסס על הכרוניקה של קיירוש בתרגומהּ לאנגלית מ-1904 וכן על מקורהּ שבספרדית, אך הוסיף פרטי עלילה בדיוניים שאינם עושים חסד עם איסבל בארטו. הסופר האמריקאי ג'יימס מיצ'נר ייחד לה פרק בקובץ סיפורים שפרסם ב-1956, "נבלים בגן עדן" (Rascals in Paradise), וגם הוא כאחרים חזר על הנרטיב בכרוניקה של קיירוש.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Miriam Estensen, Terra Australis Incognita: The Spanish Quest for the Mysterious, Great South Land, Crows Nest NSW: Allen & Unwin, 2006, pp. 53-90
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- The voyages of Pedro Fernandez de Quiros, 1595–1606, (Translated by Sir Clements R. Markham), London: Hakluyt Society, 1904, Vol. I, Vol. II
- Francisco Mellén Blanco, "Barreto, Isabel", Diccionario biográfico español, Madrid: Real Academia de la Historia, 2018 (בספרדית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 כך על פי התעודות שבחן החוקר Francisco Mellén Blanco ואשר הוצגו בדף שהוקדש לה במילון הביוגרפיות הלאומיות של ספרד (מהדורת 2018); היו שגרסו שאיסבל בארטו הייתה ילידת פונטבדרה, בחבל גליסיה, שבספרד, אך לא נמצא לכך ביסוס
- ^ כרך 17, פרק 10, עמ' 216–245
- ^ Justo Zaragoza (ed.), Historia del descubrimiento de las regiones Austriales hecho por el general Pedro Fernández de Quirós, Madrid, 1876–1880
- ^ The Voyages of Pedro Fernandez de Quiros, 1595-1606, London: Hakluyt Society, 1904
- ^ מכאן אולי הסבֿרה שמתה ונקברה בספרד