אלברו דה מנדניה

אלברו דה מנדניה
Álvaro de Mendaña y Neira
לידה	1 באוקטובר 1542; Congosto, ספרד
פטירה	18 באוקטובר 1595 (בגיל 53); Nendo Island, איי שלמה
מדינה	ספרד
מקום קבורה	האוקיינוס השקט
ידוע בשל	מסעות תגלית באוקיינוס השקט
בן או בת זוג	איסבל בארטו

אלברו דה מנדניה (בספרדית: Álvaro de Mendaña y Neira; ‏1 באוקטובר 1542 - 18 באוקטובר 1595) היה מגלה ארצות ספרדי, הידוע בעיקר בזכות שני מסעות הגילוי שהוביל לאוקיינוס השקט בשנת 1567 ו-1595 בחיפוש אחר "טרה אוסטרליס".^[1]

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דה מנדניה נולד בקונגוסטו, בחבל לאון (León) שבצפון ספרד, היה אחיינו של לוֹפֶּה גרסיה דה קסטרו, מושל פרו.

חיפוש טרה אוסטרליס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריון ברט הילדר כתב על "רוחות נלהבות בפרו היוו השראה למסעות ספרדיים בדרום מערב האוקיינוס השקט בארבעים השנים 1565 - 1605."^[2] אחד האנשים שדחפו את המסעות האלה היה ללא ספק האסטרונום, המדען וחוקר הארצות הספרדי פדרו סרמיינטו דה גמבואה שהגיע לפרו בשנת 1557. סרמיינטו דה גמבואה פיתח עניין בסיפורי האינקה על זהב ועושר שנאספו מארצות במערב והציע לצאת למסע למציאת המקומות האלה באוקיינוס השקט. ההצעה הועלתה בפני המושל, לופה גרסיה דה קסטרו, ומצאה חן בעיניו כי תאמה את האמונה הספרדית הרווחת בדבר קיומה של ארץ עשירה בדרום. ההיסטוריונית מרים אסטנסן טוענת שדה קסטרו ראה בכך דרך לשמור על שלום וסדר במושבות הספרדיות. תושבים שונים באמריקה הספרדית רצו להצטרף למסע חקר כזה כדי שיוציאם מהחברה הקולוניאלית. הפיתוי להתעשרות עתידית הפכה את המשלחות הללו ליעד עבור אנשים שהיו לעיתים קרובות מהשכבות העניות ביותר של החברה.^[3]

עם זאת, סרמיינטו דה גמבואה התאכזב מרה שלא התמנה למפקד הכללי של המשלחת. במקום זאת, ניתן הפיקוד לאחיינו של המושל קסטרו, אלברו דה מנדניה דה נירה הצעיר והלא מנוסה יחסית. סרמיינטו היה אמור להיות "קוסמוגרף".^[4] סרמיינטו מונה למפקד ספינת הדגל והיה לפחות באותה רמת חשיבות כמו הנווט הראשי והנווט הרננדו גאלגו. בעוד שסרמיינטו ראה במטרת המסע האפשרות לצבור זהב ואוצרות אחרים, העדיפות של מנדניה הייתה דתית - המרת העמים החדשים לנצרות.^[5] מחלוקות עמוקות נוצרו בשרשרת הפיקוד הספרדי עוד לפני שיצאה המשלחת.

המסע הראשון בין השנים 1567–1569[עריכת קוד מקור | עריכה]

שתי הספינות, לוס רייס (200 טונות) (ספינת הדגל) וטודוס סנטוס (140 טון) (הספינה המשנית) יצאו מנמל קייאו בפרו ב־20 בנובמבר 1567, עם כ-150 מלחים, חיילים, כמרים ועבדים על הסיפון.

לאחר שגילו אי קטן באמצע חודש ינואר, הם ראו גם שטח יבשתי גדול יותר ב־7 בפברואר 1568. היה זה האי סנטה איזבל (אנ'), שם הם עגנו מספר ימים לאחר מכן. המשלחת גילתה את איי שלמה.^[6] הספרדים באו מיד במגע עם תושבי איי שלמה. בתחילה הקשר היה לבבי. עם זאת, הצורך של המשלחת הספרדית במזון טרי ובמים הוביל במהירות למתיחות וסכסוכים. תושבי איי שלמה חיו בכלכלת קיום שלא הצליחה לספק אספקה רציפה של מזון לספרדים. הוויכוח הגדול היה על החזירים - הספרדים היו זקוקים לבשר, אבל החזירים היו חיוניים לכלכלת התושבים המקומיים.^[7] הפער התרבותי היה עמוק. במקרה אחד מפורסם, הספרדים נחרדו כשהציעו להם תושבי האי לאכול בשר אנושי, ואילו תושבי האי נעלבו כאשר הספרדים סירבו.^[8]

לאחר בניית ספינה קטנה, נבדקו האיים שמסביבם - מלאיטה, גוודלקנל, מקירה (שנקראה סן קריסטובל) והאי צ'ויסול. עם זאת, ניסיונות השגת מזון הובילו לאי הבנות. אחריהם הגיעו לפיוס מדי פעם או למעשי שוד ונקמה אלימה.^[9] לבסוף, בישיבת מועצה של קברניטים, הנווטים, החיילים והמלחים ב־7 באוגוסט 1568, התקבלה ההחלטה לחזור לפרו. מנדניה רצה להפליג דרומה יותר, בעוד סרמיינטו דה גמבואה וכמה חיילים דחקו ללא הצלחה להקמת מושבה במקום.^[10]

שתי הספינות הפליגו צפונה ואז מזרחה, עברו את איי מרשל ואת האי ויק, לפני שהגיעו לחוף מקסיקו בסוף ינואר 1569. זו הייתה הפלגה ארוכה וקשה, עם מספר מקרי מוות כתוצאה ממחלת הצפדינה.

תוצאות ההפלגה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התוצאה העיקרית של המשלחת הייתה גילוי איי שלמה ותובלו. הנווטים צברו ניסיון שיט יקר עבור ספרד, במיוחד במעבר מפרו לדרום האוקיינוס השקט. תגליות אלה הובילו למסעות רצופים בחיפוש אחר טרה אוסטרליס, הן על ידי מנדניה עצמו והן על ידי פדרו פרננדש דה קיירוש.

באותה התקופה "ארץ הדרום" הגדולה עוד לא התגלתה על ידי האירופאים. האיים שהתגלו נקראו איי שלמה, וזאת בשל האמונה כי הם-הם ארץ אופיר הנזכרת במקרא שממנה הביא שלמה המלך את אוצרותיו. באיים אלה לא חשפו יותר מכמה סימנים לזהב. לא היו בהם שום תבלינים והאנשים לא המירו דתם לנצרות.

המסע 1595–1596[עריכת קוד מקור | עריכה]

משלחת גדולה ויקרה יותר תוכננה בראשית שנות ה-1590, לאחר שמנדניה בילה שנים רבות בעבודה לטובת מדריד ולימה. ארבע אוניות ו-378 אנשים, נשים וילדים הצטרפו אליה, הם היו אמורים להקים מושבה באיי שלמה.^[11] מנדניה שוב עמד בראש המשלחת, בליווי אשתו דונה איסבל בארטו, שלושת אחיה ואחותה. הנווט הראשי אמור היה להיות פורטוגזי צעיר בשירות ספרדי, פדרו פרננדש דה קיירוש. פדרו מרינו מנריקה נבחר לתפקיד מפקד החיילים, והוא גרם למחלוקות עוד לפני שהצי אפילו עזב.

ארבע הספינות – סן חרונימו (אוניית הדגל, ה"קפיטנה"), סנטה איסבל (אוניית האדמירל, ה"אלמירנטה"), הפריגטה הקטנה סנטה קטלינה והגאליוט סן פליפה – הפליגו מקייאו ב־9 באפריל 1595. מצב הרוח היה מרומם בחודש הראשון.^[12] מנדניה הכין מפות עבור קברניטיו שהראו רק את פרו ואת איי שלמה.^[13]

ב־21 ביולי 1595 הגיעו הספינות לאי פאטו היווא בקבוצת איי מרקיז בפולינזיה שם פגשו ארבע מאות איש בסירות קאנו. הספרדים העריצו את "צורתם החיננית" ואת גוון העור "הכמעט לבן", מערכת היחסים עם הילידים הידרדרה מאוחר יותר. כשעזבה המשלחת כשבועיים לאחר מכן, קיירוש העריך כי 200 מתושבי האי נהרגו.^[14]

למרות אמונתו של מנדניה כי איי שלמה נמצאים בקרבת מקום, רק ב-8 בספטמבר הם ראו שוב יבשה, הפעם את האי ננדו, אותו כינו "סנטה קרוז". אולם האי סנטה איזבל נעלם מעיניהם, ולמרות חיפושים עם שני כלי השייט הקטנים יותר, לא הצליח למצוא אותו.^[15] בהגיעם למפרץ גרוססה הם החל להקים את היישוב. היחסים עם תושבי האי המקומיים ומנהיגם התחילו בצורה טובה - הם קבלו אספקת מזון וסיוע בבניית מבנים. עם זאת, המורל בקרב הספרדים היה נמוך והמחלות (כנראה מלריה) היו נפוצות. מנריקה (מפקד המחנה) נרצח בהוראת מנדניה, וזמן קצר לאחר מכן, נהרג על ידי החיילים מלופ מנהיג הילידים. היחסים עם תושבי האי התדרדרו במהרה.

המשלחת סבלה מסכסוכים פנימיים ומספר מקרי מוות הלך וגדל, מה שגרם להתפרקות ההתנחלות. מנדניה עצמו נפטר ב־18 באוקטובר 1595, והשאיר את אשתו כיורשת ובתפקיד מושל. אחיה לורנצו היה הקפטן הכללי. ב־30 באוקטובר התקבלה ההחלטה לנטוש את היישוב. כשיצאו שלוש הספינות ב־18 בנובמבר 1595, מתו עוד ארבעים ושבעה אנשים במהלך חודש אחד.^[16]

בזכותו של הנווט הראשי, פדרו פרננדס דה קיירוש, הגיעה שארית המשלחת בבטחה לפיליפינים, ללא מפות מדויקות, וספינותיה עגנו הספינות במפרץ מנילה ב־11 בפברואר 1596. למעלה מחמישים איש מתו במסע שנמשך 12 שבועות מסנטה קרוז, בין השאר בגלל המחסור באספקת המזון, בעיקר מים. קיירוש סיפר שדונה איסבל סירבה לחלוק את מלאי המזון הפרטי שלה עם אחרים.^[17]

הפריגטה שנשאה את גופתו של מנדניה נעלמה במהלך ההפלגה, בעוד שהגאליוט סן פליפה הגיעה לקצה הדרומי של מינדנאו מספר ימים לאחר הגעתה של סן חרונימו לאי לוזון.

מתוך 378 אנשים שהפליגו מפרו, כ-100 שרדו, מתוכם עשרה נוספים מתו זמן קצר לאחר שהגיעו למנילה. דונה איסבל בארטו זכתה לכבוד במנילה, וקיירוש זכה לשבחים על שירותו ונוקה מכל אחריות להרג בסנטה קרוז. כעבור שלושה חודשים נישאה דונה איסבל לבן דודו של המושל. היא המשיכה לשאוף לחזור לאיי שלמה. היא נפטרה בשנת 1612.^[18]

חזרה לפרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביוני 1597, החל קיירוש בהכנות למסע חזרה לאיי שלמה, והוביל את המשט הספרדי הבא בשנת 1605. גם משלחת זו לא הצליחה למצוא את אוסטרליה, אך היא הובילה לגילוי איי פיטקרן וונואטו שנחקרו במהירות. קיירוש ביקר באיי שלמה בשנת 1606, אך לא הצליח להקים שם יישוב.

באיי שלמה לא ביקרו שוב אנשים אירופאיים עד 1767, כאשר פיליפ קרטרט (אנ') ראה את איי סנטה קרוז ומלאיטה.

סיפור המסע השני מסופר ב"איי האיוולת (אנ')", רומן היסטורי מאת רוברט גרייבס.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא אלברו דה מנדניה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ Herbermann, Charles, ed. (1913). "Alvaro de Mendaña de Neyra" . Catholic Encyclopedia. New York: Robert Appleton.
^ Hilder, B.(1980) The Voyage of Torres. p.2 Queensland University Press, St. Lucia, Queensland.
^ Estensen, M. (2006) Terra Australis Incognita; The Spanish Quest for the Mysterious Great South Land. P.15. Allen & Unwin, Australia
^ Estensen, M. (2006) p.17
^ Spate, O.H.K. (1979) The Spanish Lake. p.121, (Second Edition 2004) Australian National University.
^ "Alvaro de Mendaña de Neira, 1542?–1595". Princeton University Library. Retrieved February 8, 2013.
^ Spate, O.H.K. (1979) p.124
^ Hernando Gallego quoted in Estensen, M. (2006) p.27
^ Spate, O.H.K. (1979) p129
^ Estensen, M. (2006) p.44 -5
^ Estensen, M (2006) p.63
^ Spate, O.H.K. (1979) p.128
^ See Spate, O.H.K (1979)
^ Spate, O.H.K (1979) p.128
^ Allen, J. and R.C. Green, 'Mendana 1595 and the Fate of the Lost, 'Almiranta': an archaeological investigation', The Journal of Pacific History,(1972), pp 73-91
^ Estensen, M (2006) p.85
^ O.H.K (1979) p.131
^ Estensen, M. (2006) p.88-90

[1] Herbermann, Charles, ed. (1913). "Alvaro de Mendaña de Neyra" . Catholic Encyclopedia. New York: Robert Appleton.

[2] Hilder, B.(1980) The Voyage of Torres. p.2 Queensland University Press, St. Lucia, Queensland.

[3] Estensen, M. (2006) Terra Australis Incognita; The Spanish Quest for the Mysterious Great South Land. P.15. Allen & Unwin, Australia

[4] Estensen, M. (2006) p.17

[5] Spate, O.H.K. (1979) The Spanish Lake. p.121, (Second Edition 2004) Australian National University.

[6] "Alvaro de Mendaña de Neira, 1542?–1595". Princeton University Library. Retrieved February 8, 2013.

[7] Spate, O.H.K. (1979) p.124

[8] Hernando Gallego quoted in Estensen, M. (2006) p.27

[9] Spate, O.H.K. (1979) p129

[10] Estensen, M. (2006) p.44 -5

[11] Estensen, M (2006) p.63

[12] Spate, O.H.K. (1979) p.128

[13] See Spate, O.H.K (1979)

[14] Spate, O.H.K (1979) p.128

[15] Allen, J. and R.C. Green, 'Mendana 1595 and the Fate of the Lost, 'Almiranta': an archaeological investigation', The Journal of Pacific History,(1972), pp 73-91

[16] Estensen, M (2006) p.85

[17] O.H.K (1979) p.131

[18] Estensen, M. (2006) p.88-90

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]