איסמו נוגוצ'י

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
איסמו נוגוצ'י
イサム・ノグチ
Isamu Noguchi.jpg
איסמו נוגוצ'י, 1941.
תאריך לידה 17 בנובמבר 1904
מקום לידה לוס אנגלס, קליפורניה
תאריך פטירה 30 בדצמבר 1988 (בגיל 84)
מקום פטירה ניו יורק סיטי, ניו יורק
לאום אמריקני
תחום יצירה פיסול, אדריכלות נוף, עיצוב רהיטים
זרם באמנות ביומורפיזם
יצירות ידועות הקובייה האדומה (ניו יורק סיטי), השמש השחורה (סיאטל), שער השמיים (הונולולו), נורות אקארי, שולחן הקפה CL901 (עבור חברת הרמן מילר)
"ח'מר", 1968, גן האמנות ע"ש בילי רוז, מוזיאון ישראל, ירושלים
"הבכי", 1959

איסמו נוגוצ'יאנגלית: Isamu Noguchi; ‏17 בנובמבר 1904 - 30 בדצמבר 1988) היה אמן, פסל, מעצב ואדריכל נוף יפני-אמריקאי דגול, שהקריירה האמנותית שלו הקיפה שישה עשורים, משנות העשרים עד שנות השמונים של המאה ה-20. הוא ידוע בפסליו ובעבודותיו הציבוריות. בנוסף, הוא עיצב גם תפאורות למגוון הפקות של מרתה גרהם, ומספר מנורות ורהיטים שיוצרו ביצור המוני, וחלקם עדיין מיוצרים ונמכרים כיום.

ב-1947 החל בשיתוף פעולה עם חברת הרמן מילר (Herman Miller), כשהצטרף לג'ורג' נלסון, פאול לזלו וצ'ארלס אימס, כדי להפיק קטלוג המכיל מה שלעתים נחשב לגוף הריהוט המודרני, המשפיע ביותר שאי פעם הופק, הכולל את שולחן נוגוצ'י (CL901) הסמלי, שעדיין מיוצר כיום.

נוגוצ'י נחשב לאחד הפסלים הידועים והמשפיעים במאה ה-20. יצירותיו מתאפיינות בשילוב בין תפיסות אמנותיות מן המזרח לאלו של אמנות המערב. עבודותיו מוצגות ברחבי העולם. בשנת 1985 הוקם מוזיאון נוגוצ'י המוקדש ליצירתו בלונג איילנד שבמדינת ניו יורק. בישראל עיצב נוגוצ'י את גן האמנות ע"ש בילי רוז במוזיאון ישראל בירושלים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חייו המוקדמים (1922-1904)[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסמו נוגוצ'י נולד בלוס אנג'לס, כבן הבלתי חוקי של יונגורו נוגוצ'י, משורר יפני שזכה לשבחים בארצות הברית, וליאוני גילמור, כתבת אמריקנית שערכה הרבה מעבודתו של יונגורו.

יונגורו סיים את מערכת היחסים עם גילמור מוקדם יותר באותה שנה, ותכנן להינשא לכתבת הוושינגטון פוסט, אתל ארמס. לאחר שהציע נישואין לארמס, עזב יונגורו ליפן באוגוסט, התיישב בטוקיו וחיכה להגעתה; אירוסיהם התבטלו לאחר כמה חודשים, כשלארמס נודע על ליאוני ועל בנה.

ב-1906, יונגורו הזמין את ליאוני לבוא לטוקיו עם בנה. בתחילה היא סרבה, אך בגלל התגברות הסטנטימנטים האנטי-יפניים בעקבות מלחמת רוסיה-יפן, השתכנעה לבסוף להיענות לבקשתו של יונגורו. ליאוני ובנה המריאו מסן פרנסיסקו במרץ 1907, ליוקוהמה על מנת לפגוש את יונגורו. עם הגעתם, הם העניקו לבנם את השם איסמו (勇, "אומץ לב"). עוד לפני שליאוני ובנה הגיעו ליפן, נישא יונוגורו לאישה יפנית, ועקב כך לא היה נוכח רוב הזמן בתקופת ילדותו והתבגרותו של בנו. לאחר שנפרדו שוב מיונגורו, לאוני ואיסמו עברו דירה מספר פעמים ברחבי יפן.

ב-1912, כשחיו בצ'יגסקי, נולדה אחותו החורגת של איסמו, חלוצת תנועת המחול המודרני האמריקני אליס גילמור, לאב לא ידוע. בשלב זה החליטה ליאוני לבנות לשלושתם בית, והעניקה לאיסמו בן ה-8 את האפשרות "לפקח" על בנייתו. כדי לטפח את כשרונו האמנותי של בנה, היא מינתה אותו לאחראי על גינתם והפכה אותו לשוליה של נגר מקומי. בדצמבר 1917 עברו השלושה להתגורר בקרב קהילת דוברי אנגלית ביוקוהמה.

ב-1918, נשלח נוגוצ'י חזרה לארצות הברית, כדי ללמוד ברולינג פראירי (Rolling Prairie) שבאינדיאנה. לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר, הוא עזב עם דוקטור אדוארד רומלי ועבר ללה-פורט, שם הוא התאכסן אצל סמואל מק, כומר של הכנסייה החדשה. נוגוצ'י החל ללמוד בתיכון לה-פורט, וסיים את לימודיו ב-1922. בתקופה זו של חייו, הוא היה ידוע בשם "סם גילמור".

ראשית הקריירה האמנותית (1927-1922)[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר סיום התיכון, הביע נוגוצ'י בפני רומלי את רצונו להיות אמן; הגם שהעדיף שנוגוצ'י יהיה דוקטור, כיבד רומלי את בקשתו של נוגוצ'י ושלח אותו לקונטיקט לעבוד כעוזר של חברו גאטסון בורגלם. בורגלום, הידוע בתור היוצר של הר ראשמור, עבד באותו הזמן על פסל קבוצתי הנקרא מלחמות אמריקה, פסל המכיל ארבעים ושתיים דמויות ושני פסלי פרשים, עבור העיר ניוארק שבניו ג'רזי. כאחד מעוזריו של בורגלם, רכש נוגוצ'י הכשרה מסוימת כפסל; כחלק ממשימותיו היה עליו לארגן את הסוסים ולדגמן בשביל הפסל את דמותו של גנרל שרמן. אף על פי כן, הוא רכש מספר מיומנויות ביציקה מעוזריו האיטלקיים של בורגלם, ולאחר מכן אף עיצב בעצמו פסל של אברהם לינקולן. בסוף תקופת התמחותו של נוגוצ'י, הודיע לו בורגלם שהוא לעולם לא יוכל להיות פסל, והמריץ אותו לשקול מחדש את הצעתו הקודמת של רומלי.

למרות קביעתו של בורגלם, הפך נוגוצ'י לאחד הפסלים הידועים והמשפיעים במאה ה-20.

ב-1924, כשעדיין היה רשום באוניברסיטת קולומביה, נוגוצ'י שמע לעצת אמו ולקח שיעורי ערב בבית הספר לאומנות לאונרדו דה וינצ'י. ראש בית הספר, אונוריו רואוטולו, הורשם מידית מעבודתו של נוגוצ'י. רק שלושה חודשים לאחר כך, נוגוצ'י ערך את התערוכה הראשונה שלו, בחירה של עבודות טיח וטרקוטה. עד מהרה נשר נוגוצ'י מאוניברסיטת קולומביה על מנת להמשיך כפסל במשרה מלאה, ושינה את שמו מגילמור (שם המשפחה שהשתמש בו שנים) לנוגוצ'י.

לאחר שעבר לסטודיו משלו התפרנס נוגוצ'י על ידי מכירת פורטרטים וזכה בפרס לוגן לאמנות. במהלך הזמן הזה, נוגוצ'י ביקר לעתים תכופות בתערוכות אמנות אוונגרדיות בגלריות של מודרניסטים כגון אלפרד סטיגליץ וג.ב ניומן, והתעניין במיוחד בתצוגותיו של הפסל, הרומני במקור, קונסטנטין ברנקושי.

בסוף 1926 הגיש נוגוצ'י בקשה לקבלת מלגת גוגנהיים. במכתב הבקשה שלו ביקש ללמוד חיתוך אבן ועץ ולהשיג "הבנה יותר טובה של דמות האדם" בפריז במשך שנה, בהמשך להשקיע שנה במסע ברחבי אסיה, להציג את עבודתו ואז לחזור לניו יורק. המלגה הוענקה לו, למרות שהיה קטן בשלוש שנים מדרישת הגיל המינימלי.

מסעותיו המוקדמים (1927-1937)[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוגוצ'י הגיע לפריז ב-1927 וזמן קצר לאחר מכן פגש את הסופר האמריקאי רוברט מק'אלמון, אשר הביא אותו לסטודיו של קונסטנטין ברנקושי. למרות מחסום השפה בין שני האמנים (נוגוצ'י כמעט ולא ידע לדבר צרפתית, וברנקושי לא דיבר כלל אנגלית) נלקח נוגוצ'י להיות עוזרו של ברנקושי לשבעת החודשים הבאים. במהלך הזמן הזה צבר נוגוצ'י ניסיון בפיסול באבן, חומר גלם בו לא התנסה בעבר. בינתיים, נוגוצ'י מצא את עצמו בחברה טובה בצרפת, עם מכתבי המלצה ממיצ'יו איטו שעזר לו לפגוש אמנים כמו יוליוס פסקין ואלכסנדר קלדר, אשר חי בסטודיו של ארנו ברקר. הם נהפכו לחברים וברקר אף הכין פסל ברונזה של נוגוצ'י.

נוגוצ'י יצר רק פסל אחד - "חתך כדור" משיש - בשנתו הראשונה מחוץ לארצות הברית, אך במהלך שנתו השנייה הוא נשאר בפריז והמשיך להתאמן בעבודת אבן עם הפסל האיטלקי מטאו הרננדס, ויצר עוד כעשרים יצירות אבסטרקטיות מעץ, אבן ופח. יעדו הגדול הבא של נוגוצ'י היה הודו, שממנו הוא נסע מזרחה; הוא הגיע ללונדון כדי לקרוא על פיסול מזרחי, אך נדחתה לו ההרחבה של מלגת גוגנהיים לה הוא היה זקוק.

בפברואר 1929, הוא עזב לניו יורק. ברנקושי המליץ לנוגוצ'י לבקר בבית הקפה של רומני מארי שבגריניץ' וילג'. נוגוצ'י עשה זאת ושם פגש את באקמינסטר פולר, אתו שיתף פעולה במספר פרויקטים.

בשובו, היצירות האבסטרקטיות שיצר בפריז הוצגו בתערוכה הראשונה שלו, בה הוצגו רק עבודותיו, שהתקיימה בגלריית יוג'ין שיין. אחרי שאף אחת מעבודותיו לא נמכרה, נוגוצ'י נטש בבת אחת את האומנות האבסטרקטית עבור ציור פורטרטים, על מנת לסייע לעצמו כלכלית, ובמהרה מצא את עצמו נוגוצ'י מקבל עמלות מלקוחות עשירים ומפורסמים. תערוכה ב-1930 של מספר פורטרטים הכוללים את הפורטרטים של מרתה גרהם ושל באקמינסטר פולר, צברה ביקורות חיוביות, ואחרי פחות משנה של ציור דיוקנאות, נוגוצ'י הרוויח מספיק כסף כדי להמשיך את טיולו לאסיה.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוגוצ'י זכה בפרסים רבים ובהם:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא איסמו נוגוצ'י בוויקישיתוף
P culture.png ערך זה הוא קצרמר בנושא אמנות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.