טרקוטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פסל של הנומן בהודו עשוי טרקוטה. הגוון האדמדם נוצר בשל הימצאות תחמוצת ברזל בחומר המוצא..

טרקוטה או טרה קוטהאיטלקית: Terra Cotta – "אדמה אפויה") הוא שם ייחודי, שניתן לסוג מסוים של חימר גס, גמיש ונקבובי וכן לכלים, פסלים ואלמנטים של בנייה (אריחים, לבנים ורעפים),[1] עשויים מחומר זה, ועברו שריפה. באופן מסורתי, המונח מתייחס למוצרים ללא זיגוג,[2] אך לאורך הזמן הופיעו גם פריטים עם זיגוג. לטרקוטה המקורית, אחרי שריפה, יש צבע חום-כתום, בשל תחמוצות ברזל הנמצאות בחימר המוצא. לכן, המילה טרקוטה מציינת גם את הצבע החום-כתום האופייני.[3] יש גם חימר בעל מרקם דומה, המכיל כמות ברזל נמוכה יותר, ומקבל גוון בהיר יותר לאחר השריפה – מלבן עד צהוב. שוני זה נוצל בתקופות קדומות לקבלת גוונים שונים של מוצרי טרקוטה, על ידי ערבוב סוגי חימר בעלי ריכוזים שונים של ברזל.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

טרקוטה משמשת את האדם משחר ההיסטוריה. הדוגמה העתיקה ביותר היא צלמית נשית מדולני וייסטוניצ'ה, אשר תוארכה ל-26,000 שנה לפנה"ס. ממצא טרקוטה מהתקופה הנאוליתית, יוצא דופן באיכותו האומנותית, התגלה ברומניה וזכה לשם "האיש החושב מצירנבדה".

גם בחפירות העיר הקדומה מואנג'ודארו, שהוקמה כ-4,700 שנה לפני זמננו, נמצאו צלמיות נשיות עשויות טרקוטה. בחפירות במסופוטמיה נמצאה לוחית טרקוטה, המכונה "תבליט בורנאי" ועליה דמות אלה מכונפת המתוארכת לכ-2,000 שנה לפני זמננו. האוסף המרשים ביותר של פסלי טרקוטה הוא צבא הטרקוטה, שיוצר בסין בשנים 210–209 לפנה"ס. בתקופה ההלניסטית, סביב הים התיכון, במצרים, יוון ואטרוסקיה, היה שימוש נרחב בטרקוטה לפסלים דתיים, באדריכלות וגם לשימושים יום-יומיים, כדוגמת כלים. בראשית הנצרות, הטרקוטה מילאה תפקיד חשוב בעיטור מצבות וסרקופג'ים. עם נפילת האימפריה הרומית, בסביבות שנת 450 לספירה, חלה ירידה תלולה בשימוש בטרקוטה, וזו חזרה לשימוש נרחב רק בראשית תקופת הרנסאנס, בסביבות שנת 1400, בהקשרים דתיים כגון בפסלים, תבליטים וקישוטי מזבחות.[4] לטרקוטה יתרון בפיסול עקב זמינותה, נוחות בפיסול לעומת ברונזה או שיש ומשקלה הנמוך יחסית. עם זאת, כאשר הפסל עתיד לעמוד ברשות הרבים, עלולים להופיע סדקים ביצירת הטרקוטה, בשל החשיפה הממושכת לשינויים בתנאי הסביבה. הפַּסָּלים המפורסמים בני פירנצה, בני משפחת דלה רוביה (אנ') היו הראשונים שציפו את יצירות הטרקוטה בגלזורה, כדי להוסיף לעמידותן כנגד פגעי הזמן. בגלל קלות השימוש, הפסלים עברו להשתמש בטרקוטה צבועה ליצירת פרוטומות של אנשים מפורסמים, במקום בברונזה ושיש.

לקראת סוף המאה ה-19, אדריכלים חזרו להשתמש בטרקוטה ללא זיגוג לציפוי בניינים. הדוגמה הבולטת ביותר היא הציפוי החיצוני של מוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בארצות הברית, בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, האדריכלים השתמשו בעיקר בטרקוטה מזוגגת וצבעונית. תודות להתפתחויות הטכנולוגיות של אותם שנים, בניינים בניו יורק זכו לציפויי טרקוטה בצבעים בולטים ומתכתיים, בדוגמאות ארט דקו של אותה תקופה. השימוש בחומר זה נבע ממספר שיקולים: חסין אש, קל משקל, זמין וחסכוני, בעל אפקט אסתטי מרשים. בעזרתו ניתן היה לחקות חומרים יקרים יותר – גרניט, שיש ואבן.[5] אחרי מלחמת העולם השנייה, עברו להשתמש בקרמיקה, זכוכית ומתכת, לציפוי מבנים.[6]

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טרקוטה בוויקישיתוף

ויקימילון ערך מילוני בנושא טרקוטה בוויקימילון

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ צוות האקדמיה, על המילה טרקוטה, האקדמיה ללשון העברית
  2. ^ צוות המילון, Terracotta definition and meaning, Collins English Dictionary
  3. ^ צוות האתר, Terra cotta / #e2725b Hex Color Code, RGB and Paints, Encycolorpedia
  4. ^ צוות האתר, Terracotta Sculpture (c.26,000 BCE - 1900), visual-arts-cork
  5. ^ Susan Tunick, Art Deco Terra Cotta, Art Deco Society of New York, ‏2017
  6. ^ Thomas C. Jester (ed.), Twentieth-Century Building Materials, Washington DC.: McGraw-Hill Companies, 1995