לדלג לתוכן

טרקוטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פסל של הנומן בהודו עשוי טרקוטה. הגוון האדמדם נוצר בשל הימצאות תחמוצת ברזל בחומר המוצא.

טֵרקוטה או טֵרה קוטה (באיטלקית: Terra Cotta – "אדמה אפויה") הוא שם ייחודי שניתן לסוג מסוים של חימר גס, גמיש ונקבובי, וכן לכלים, לפסלים ולאלמנטים של בנייה (אריחים, לבנים ורעפים)[1] שעשויים מחומר זה ועברו שרפה. באופן מסורתי המונח מתייחס למוצרים ללא זיגוג,[2] אך לאורך הזמן הופיעו גם פריטים עם זיגוג. לטרקוטה המקורית, אחרי שרפה, יש צבע חום-כתום, בשל תחמוצות ברזל הנמצאות בחימר המוצא. לכן המילה טרקוטה מציינת גם את הצבע החום-כתום האופייני.[3] יש גם חימר בעל מרקם דומה, המכיל כמות ברזל נמוכה יותר, ומקבל גוון בהיר יותר לאחר השרפה – מלבן עד צהוב. שוני זה נוצל בתקופות קדומות לקבלת גוונים שונים של מוצרי טרקוטה על ידי ערבוב סוגי חימר בעלי ריכוזים שונים של ברזל.

טרקוטה משמשת את האדם משחר ההיסטוריה. הדוגמה העתיקה ביותר היא צלמית נשית מדולני וייסטוניצ'ה, אשר תוארכה ל-26,000 שנה לפני זמננו. ממצא טרקוטה מהתקופה הנאוליתית, יוצא דופן באיכותו האומנותית, התגלה ברומניה וזכה לשם "האיש החושב מצירנבדה".

גם בחפירות העיר הקדומה מואנג'ודארו, שהוקמה במאה ה-26 לפנה"ס, נמצאו צלמיות נשיות עשויות טרקוטה. בחפירות במסופוטמיה נמצאה לוחית טרקוטה, המכונה "תבליט ברני", ועליה דמות אלה מכונפת המתוארכת לאלף השני לפנה"ס. האוסף המרשים ביותר של פסלי טרקוטה הוא צבא הטרקוטה שנוצר בסין בשנים 210–209 לפנה"ס. בתקופה ההלניסטית, סביב הים התיכון, במצרים, ביוון ובאטרוסקיה נעשה בטרקוטה שימוש נרחב – לפסלים דתיים, באדריכלות וגם לחפצים יום-יומיים כדוגמת כלים.

בראשית הנצרותן מילאה הטרקוטה תפקיד חשוב בעיטור מצבות וסרקופגים. עם נפילת האימפריה הרומית, בסביבות שנת 450 לספירה, חלה ירידה תלולה בשימוש בטרקוטה, וזו חזרה לשימוש נרחב רק בראשית תקופת הרנסאנס, בסביבות שנת 1,400, בהקשרים דתיים כגון בפסלים, בתבליטים ובקישוטי מזבחות.[4] לטרקוטה יתרון בפיסול עקב זמינותה, נוחות בפיסול לעומת ברונזה או שיש ומשקלה הנמוך יחסית. עם זאת כאשר הפסל עתיד לעמוד ברשות הרבים, עלולים להופיע סדקים ביצירת הטרקוטה בשל החשיפה הממושכת לשינויים בתנאי הסביבה. הפסל בן פירנצה, לוקה דלה רוביה, היה הראשון שציפה את יצירות הטרקוטה שלו בזיגוג (גלזורה) עשוי בדיל, אנטימון ומינרלים נוספים, כדי להוסיף לעמידותן כנגד פגעי הזמן.[5] ככל הידוע, היצירה הראשונה שצופתה בזיגוג צבעוני הייתה "תחיית המתים", הניצבת בצד הצפוני של הקתדרלה בפירנצה (בוצעה ב-1442–1445).[6] בני משפחת דלה רוביה, אשר עבדו בסדנה של לוקה, המשיכו בטכניקה זו. הזיגוג שדרג את הטרקוטה לשלב ביניים לקראת יצירות קרמיקה. בשל קלות השימוש עברו הפסָלים להשתמש בטרקוטה צבועה ליצירת פרוטומות של אנשים מפורסמים, במקום בברונזה ושיש.

לקראת סוף המאה ה-19 חזרו אדריכלים להשתמש בטרקוטה ללא זיגוג לציפוי בניינים. הדוגמה הבולטת ביותר היא הציפוי החיצוני של מוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. בארצות הברית בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 השתמשו האדריכלים בעיקר בטרקוטה מזוגגת וצבעונית. תודות להתפתחויות הטכנולוגיות של אותן שנים זכו בניינים בניו יורק לציפויי טרקוטה בצבעים בולטים ומתכתיים, עם עיטורי אר דקו האופייניים לאותה תקופה. השימוש בחומר זה נבע מכמה שיקולים: חסין אש, קל משקל, זמין וחסכוני, בעל אפקט אסתטי מרשים. בעזרתו ניתן היה לחקות חומרים יקרים יותר – גרניט, שיש ואבן.[7] אחרי מלחמת העולם השנייה עברו האדריכלים להשתמש בקרמיקה, בזכוכית ובמתכת לציפוי מבנים.[8]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא טרקוטה בוויקישיתוף

ויקימילון ערך מילוני בנושא טרקוטה, בוויקימילון

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ צוות האקדמיה, על המילה טרקוטה, באתר האקדמיה ללשון העברית
  2. ↑ צוות המילון, Terracotta definition and meaning, Collins English Dictionary
  3. ↑ צוות האתר, Terra cotta / #e2725b Hex Color Code, RGB and Paints, Encycolorpedia
  4. ↑ צוות האתר, Terracotta Sculpture (c.26,000 BCE - 1900), visual-arts-cork
  5. ↑ עורכי בריטניקה, Luca-della-Robbia, אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  6. ↑ הפסל לוקה דלה רוביה מפירנצה, באתר /iw.sourcknowledge.com
  7. ↑ Susan Tunick, Art Deco Terra Cotta, Art Deco Society of New York, ‏2017
  8. ↑ Thomas C. Jester (ed.), Twentieth-Century Building Materials, Washington DC.: McGraw-Hill Companies, 1995