איפריקיה

אִפרִיקִיָה (בערבית: إفريقية; בבֶּרבֶּרית: ⵉⴼⵔⵉⵇⵢⴰ; באנגלית: Ifriqiya) הייתה בימי הביניים ישות גאוגרפית והיסטורית, שכללה את חלקהּ הצפוני-מזרחי של אלג'יריה (אנ'), את תוניסיה ואת טריפוליטניה (מערב לוב). האזור, שנכבש בסוף המאה ה-7 בידי הערבים, נכלל בפרובינקיה אפריקה של האימפריה הרומית, ומכאן שמו. איפריקיה נודעה גם בשם "המגרב [המערב] הקרוב" (المغرب الأدنى). בירתה ההיסטורית של איפריקיה הייתה קירואן, ובמאה ה-13 נקבעה בתוניס. איפריקיה גבלה בדרומהּ בימות חול ובביצות המלח אל-ג'ריד (אנ'). גבולהּ במערב לא היה קבוע והגיע לפרקים עד לבג'איה שבאזור הקביליה. בצפונהּ ובמזרחהּ משתרע הים התיכון.

במחצית השנייה של המאה ה-7 כבשו האומיים את אזור איפריקיה מידי הביזנטים. במאות ה-8–9 שלטו בו האע'לבים בחסות הח'ליפות העבאסית, ובסביבות שנת 800 עברה איפריקיה לשלטון הפאטמים. הזיריים (زيريون) (אנ') היו שליטי איפריקיה במאות ה-10–12 והחפציים (الحفصيون) (אנ') שלטו בה מהמאה ה-13 עד המאה ה-16. מאז המאה ה-16 ועד המאה ה-18 הייתה איפריקיה לחלק מהאימפריה העות'מאנית כאיילט תוניס (Eyālet-i Tunus, إيالة تونس). הים לא היווה גבול גמור. האע'לבים כבשו במאה ה-9 את סיציליה שבה הוקמה אמירות אסלאמית. בשנים 1135–1160 הייתה איפריקיה בשליטת הנורמנים ובתקופה זו נקראה בשם "ממלכת אפריקה" (אנ').