ממלכת סיציליה הנורמנית
ממלכת סיציליה הנורמנית הייתה ישות מדינית ששלטה על האי סיציליה ועל דרום חצי האי האפניני הידוע בשם איטליה. הממלכה הנורמנית נוסדה על ידי רוג'רו השני, מלך סיציליה בשנת 1130 ועברה לשלטון האימפריה הרומית הקדושה בשנת 1194, המדינה הנורמנית הייתה השלב הראשון בהיסטוריה של ממלכת סיציליה שהתקיימה, בגלגולים שונים, עד לשנת 1861 בה התאחדה עם ממלכת איטליה.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – נורמנים
.JPG)
הנורמנים אשר שמם נגזר מכינוי ל"אנשי הצפון", היו פולשים סקנדינבים (במיוחד ויקינגים-דנים) שאימצו את הדת הנוצרית ואת השפה הצרפתית העתיקה, יצרו באמצעות שילוב מסורתם זהות תרבותית חדשה הנפרדת משכניהם הצרפתים ובני ארצות מוצאם הסקנדינבים. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-9 לספירה החלו בכיבוש החלק הצפוני של צרפת הידוע בשם נורמנדי, ממנו התפשטו לכל חלקי אירופה. הכיבוש העיקרי והחשוב ביותר היה כיבוש אנגליה, אשר החל בקרב הייסטינגס ב-1066. ממלכה נוספת הוקמה בדרום איטליה ונסיכות על חופי הלבנט, והיוותה חלק מממלכת ירושלים הצלבנית.
הכיבוש הנורמני של דרום איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קבוצות לוחמים ובתי אב נורמנים הגיעו אל איטליה עוד במהלך המאה העשירית והחל מהמאה ה-11 היו לכוח צבאי בעל חשיבות ומשקל ששירת את השליטים הלומברדים והנציבים הביזנטיים שנלחמו על שליטה בחצי האי האפניני. הנורמנים שניהלו פוליטיקה ששאפה לעצמאות באגרסיביות שנשענה על תרבות צבאית, שמרו על קשר רצוף עם מרכזי הכוח העיקריים בצרפת ובעזרת זרם הולך וגובר של לוחמים נורמנים תפסו נחלות ומובלעות אוטונומיות שבתהליך של כחמישים שנה ומלחמות בלתי פוסקות, התאחדו לכלל ישות בעלת עצמאות דה פקטו.
התגבשות דוכסות אפוליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1030 הפך הלוחם הנורמני ריינולף דרנגו לרוזן הראשון של אוורסה שנתנה לו כגמול על שרותו עבור דוכס נאפולי. לוחם נורמני אחר טנקרד דה הוטויל הגיע לאיטליה לקריאתו של ריינולף דרנגו יצר לעצמו בשנת 1042 נחלה ביחד עם בניו ויליאם יד הברזל ודרוגו דה הוטויל כרוזנים ולאחר מכן השליטים של דוכסות אפוליה והפכו בשנת 1043 את העיר מלפי לבירה של ישות מדינית פיאודלית שכללה 12 נחלות של אדונים נורמנים תחת החסות והתמיכה של גואימר השלישי נסיך סלרנו. בשנת 1047 התחתן דרוגו עם בתו של נסיך אפוליה ובאותה שנה זכה דרוגו לתואר המנהיג האיטלקי והשליט הנורמני של אפוליה וקלבריה (לטינית: dux et magister Italiae comesque Normannorum totius Apuliae et Calabriae) מידי היינריך השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה וזכה בהכרה בלגיטימיות של השושלת הנורמנית.
ביום 18 ביוני 1053 התנגשו הצבאות של השבטים הנורמנים תחת אונפרואה דה הוטויל רוזן אפוליה וקלבריה, מול צבאות מדינת האפיפיור ונסיכים איטלקיים בקרב סיביטטה, בתום יום הקרב הוכו הכוחות האיטלקיים והאפיפיור לאו התשיעי נפל בשבי, הניצחון המכריע הביא את הנורמנים לעמדת יתרון במאבק על השלטון בדרום איטליה. בשנת 1057 ירש רובר גיסקאר דה הוטויל את תואר רוזן אפוליה וקלבריה, הוא ערך מחדש את מערכת הבריתות והקשרים של הנורמנים באיטליה וזכה לכינויים "השועל" ו"הערמומי" ובזכות מהלכים פוליטיים נועזים ובהם חתונה עם סקילגיטה (Sikelgaita), נסיכה לומברדית ואחותו של שליט סלרנו, זכה לתואר דוכס מהאפיפיור ניקולאוס השני במקום בו לא הועילו מהלכיו הפוליטיים-מדיניים לא היסס גיסקאר להשתמש- ללא רסן - בכוח זרוע וזכה להרחיב את תחומי שלטונו והשפעתו.
במקביל פעל הענף השני של הנורמנים משפחת דרנגו לביסוס שלטונם מבסיס כוחם ברוזנות אוורסה, הם דחקו את יריביהם הלומברדים מאחיזתם בעיר גטאה בשנת 1064 ולאחר מכן כבשו את קפואה בשנת 1098 לאחר מצור של 40 יום בו לחמו לצד הנורמנים חיילים מוסלמים שכירים.
כיבוש סיציליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האי סיציליה היה תחת שלטון מוסלמי קודם לכיבושו על ידי הנורמנים. האי שעיקר תושביו היו נוצרים יוונים-אורתודוקסים נשלטו על ידי השושלת האע'לבים לאחר מכן תחת שלטון השושלת הפאטמית שהחזיקו באי עד לשנת 948, אז עברה סיציליה לשלטון השושלת הקלבידית שהפכו את האי למרכז כוח כלכלי ומרכז סחר מרכזי באגן הים התיכון, בשני העשורים הראשונים של המאה ה-11 עבר האי סדרה של משברים שלטוניים שהביאו להתפוררות השלטון המרכזי. אל תוך המערבולת נכנסו השליטים הנורמנים מבית הוטויל שקיבלו מהאפיפיור את התואר (אז ריק מתוכן) דוכס סיציליה, בשנת 1061 פשט צבא נורמני תחת פיקודם של רובר גיסקאר ואחיו הצעיר רוג'רו בוסו על האי. הנורמנים חצו את מצר מסינה הפתיעו את חיל המצב וכבשו את העיר מסינה ללא התנגדות ובכך יצרו ראש גשר נורמני על האי. רובר בא בברית עם אחד האמירים הניצים בסיציליה ויצא אל לב האי בדרכו הוא תקף מבצרים, כבש את פטרנו והופיע מול המבצר העיקרי במרכז סיציליה קסטרוג'ובאני. חיל המצב ניסה לקדם את פני הרעה בקרב מחוץ לחומות המבצר, אך הוכה ונאלץ לסגת אל בין חומות המבצר, המצור נמשך עד לחודשי החורף, והצבא הנורמני נאלץ לסגת ולחזור לאפוליה, אך קודם לכן בנו הנורמנים את מבצר סן מרקו ד'אלונזו - המבצר הנורמני הראשון בסיציליה.
הצבא הנורמני חזר בשנת 1064 לפשיטה כושלת על פלרמו, ושוב בשנת 1071, הפעם נכבשה העיר, אך המצודה רק בינואר 1072 לאחר מצור עקשני. רובר לא המתין לכיבוש כל האי וחילק את השלל עם רוג'רו שאמור היה לכבוש את שאר האי ולתפוס את חלקו. בשנת 1077 כבש רוג'רו את טרפאני, בשנת 1079 נכבשה טאורמינה ואז קטניה. בשנת 1085 יצא רוג'רו למסע הכיבוש הסופי של סיציליה, הוא הוביל מתקפה משולבת מהים והיבשה על העיר סירקוזה, לאחר קרב ימי בנמל הושמה העיר במצור שנמשך עד למרץ 1086 ובפברואר 1091 הושלם כיבוש סיציליה עם נפילת נוטו לידי הנורמנים. באותה שנה נחת כוח פלישה נורמני במלטה ולאחר כיבוש העיר מדינה הפכו לשליטי האי דה-יורה, אך הותירו את מושכות השלטון למעשה בידי הפקידים המוסלמים, שלטון שנמשך עד 1127, אז סולקו המוסלמים מעמדות הכוח והאי הפך לחלק בלתי נפרד מממלכת סיציליה.
כיבוש אמאלפי סלרנו ונאפולי[עריכת קוד מקור | עריכה]
במקביל לכיבוש סיציליה המשיך רובר גיסקאר את הלחץ על הערים העצמאיות והחשובות בדרום איטליה - סלרנו ואמאלפי, הראשונה להתמסר לשלטון הנורמני הייתה אמאלפי שנכנעה ללא קרב ובמהלך משא ומתן ככל הנראה בין שליטי העיר לסקילגיטה, הנסיכה הלומברדית ואשתו של גיסקאר, גורלה של סלרנו נחרץ משהפסיקה סקילגיטה להשתדל לטובת אחיה שליט סלרנו.
בקיץ של 1076 החליט רובר גיסקאר לכבוש את סלרנו, העיר נכנעה למצור הנורמני ביום 13 בדצמבר 1076 ונסיך העיר גיסולף השני נסוג למצודה בה נלחם עד למאי 1077 ונכנע תמורת שחרורו לחופשי ובתמורה ויתר על כל רכושו.
בשנת 1073 מת שליט אמאלפי הנסיך סרגיוס השלישי והותיר אחריו את בנו הקטין ג'ובאני השלישי שגורש מהעיר על ידי אזרחיה שביקשו מרוברט גיסקאר לבוא ולשלוט עליהם. למרות זאת התגלתה העיר כקשה לשליטה, עם מותו של גיסקאר מרדו התושבים. בשנת 1076 עלו על העיר צבאו נורמנים וביום 13 בדצמבר נפלה העיר לידי העיר לידהם, ומצודת העיר נכנעה לאחר מצור ממושך במאי 1077. אמאלפי התגלתה כעיר מרדנית וקשה להכנעה, תושביה סירבו לקבל את השלטון הנורמני ועם מותו של גיסקאר גרשו תושבי העיר את השליטים הנורמנים והזמינו את גיסולף נסיכה המודח של סלרנו בעידודו של הכס הקדוש כך נאלץ יורשו של גיסקאר, רוג'רו הראשון מלך סיציליה לחזור ולכבוש את אמאלפי מידי תושבי העיר בשנת 1089. משנת 1092 עד לשנת 1097 מרדה אמאלפי שוב, הפעם בעידוד האימפריה הביזנטית, והעלתה לכיסא השליט את מרינוס סבאט. המצור על העיר נכשל אך במהלכו פגשו הנורמנים צלבנים בדרכם למסע הצלב הראשון והצטרפו אליהם תחת פיקודו של בוהמון, בנו של גיסקאר שלימים הפך לבוהמון הראשון, נסיך אנטיוכיה ואתו אחיינו של בוהמון - נכדו של רובר גיסקאר- טַנְקְרֶד דה הוטויל מי שעתיד להיות טנקרד, נסיך הגליל. אמאלפי חזרה לידי הנורמנים בשנת 1101 כאשר תושביה מאסו בשלטונו מרינוס. העיר מרדה שוב בשנת 1130, ורק לאחר מצור משולב מהים ומהיבשה הצליח צבאו של רוג'רו השני, מלך סיציליה לכבוש את העיר.
הדוכסות של נאפולי תמרנה במערכת הפוליטית הנזילה של דרום איטליה והנחלות הנורמניות תוך שמירה על עצמאותה, אך החל משנת 1077, משגברו חילוקי הדעות בין האצילים הנורמנים הפכה נאפולי לכלי משחק בין הניצים, מצבה של הדוכסות החמיר עם הכתרתו של רוג'רו השני כמלך סיציליה ומאמציו לאחד את הנסיכויות הנורמניות לממלכה מאוחדת. בשנת 1134 תמכה נאפולי במרד של אצילים נורמנים ובראשם רוברט השני, רוזן קפואה וצבאו של רוג'רו הטיל מצור ממשוך על העיר שנמשך עד לאביב של שנת 1136, והביא את דוכס נאפולי לקשור עצמו בשבועת נאמנות פיאודלית לרוג'רו בתמורה למחילה מלכותית. באוקטובר 1137 נהרג דוכס נאפולי בעת מסע מלחמה לצד רוג'רו השני מול יריבו הנורמני רנולף השני, דוכס אפוליה והעיר שנותרה ללא שליט עברה - בסיכומו של דבר -לשליטת ממלכת סיציליה הנורמנית בשנת 1139.
המלחמה הביזנטית-נורמנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
המקביל למלחמתם בלומברדים ובצבא מדינת האפיפיור נלחמו הנורמנים באימפריה הביזנטית שהחזיקה בערי חוף מרכזיות בדרום איטליה ובהן בארי ומחוז קלבריה. בסדרת קרבות הצליח רובר גיסקאר לדחוק את הביזנטים מרוב שטחי קלבריה משימה שהושלמה עם כיבוש רג'ו די קלבריה. הביזנטים לא השלימו עם אובדן אחיזתם בחצי האי ובשנת 1060 שלח קונסטנטינוס העשירי, קיסר האימפריה הביזנטית צבא גדול שכבש את טאראנטו ברינדיזי ואוטרנטו ובינואר 1061 צר הצבא הביזנטי על אמאלפי - הבירה של הנורמנים, אך עד מאי התהפכו היוצרות והביזנטים נאלצו להסיר את המצור, הנורמנים המשיכו לנצל את המומנטום ובשנת 1063 כבש גודפרי מטאראנטו את אוטרנטו ואת טאראנטו בשנת 1064. בשנת 1066 נחת בברינדיזי צבא ביזנטי גדול שהצליח לדחוק את הנורמנים לאחור בטרם התעשתו הנורמנים ובמאמץ גדול הצליחו לכבוש את העיר בארי - המרכז הביזנטי בדרום איטליה באפריל 1071, אירוע זה סימן את היעלמות הנוכחות הביזנטית ממערב אירופה.
הפלישה הנורמנית הראשונה לבלקן[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאי 1081 יצא צבא נורמני בן 16,000 חיילים מברינדיזי, כבש את האי קורפו ואת העיר דורס השוכנת חוף הים האדריאטי במפרץ דורס ובסמוך לעיר הביס הצבא הנורמני צבא ביזנטי בפיקודו של אלכסיוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית ביום 18 באוקטובר. בתום הקרב שלטו הנורמנים על חלקים מיוון, שלטון שהחזיק זמן קצר בלבד, בשנת 1084 חזרו הנורמנים בפיקודו של גיסקאר תפסו מחדש את קורפו ואת האי קפלוניה שם נפטר גיסקאר ממחלה ביום 15 ביולי 1085. מות המנהיג הנורמני ותקיפה של צבא הרפובליקה של ונציה על פי בקשת הביזנטים הביא לנסיגה נורמנית מהבלקן.
הפלישה השנייה לבלקן[עריכת קוד מקור | עריכה]
החל משנת 1147 נכנס הצבא הנורמני בפיקודו של רוג'רו השני, מלך סיציליה לעימות חזיתי עם האימפריה הביזנטית בפיקודו של מנואל הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית וצי נורמני כבש - שוב - את קורפו ובזז את הערים קורינתוס ותבאי תוך שהוא מנצל את העובדה שהביזנטים עסוקים בקרבות מול הקומנים בבלקנים, ולאחר מכן במאבק הישרדות מול הצלבנים של מסע הצלב השני. בתום מסע הצלב, ולמרות האשמות על חלקו בכישלון המסע ובעיקר כישלון המסע הגרמני הזמין קיסר ביזנטיון עמנואל קומנינוס את קונראד השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה -שאליו היה קשור בקשרי משפחה בהיותו נשוי לגיסתו של קונרד- להתארח בקונסטנטינופול לאחר תום מסע הצלב. הקיסר הגרמני קיבל את ההצעה ושהה בבירה הביזנטית עד פברואר 1149. בתקופה זו נכרתה ידידות וברית רשמית בין השליטים שעיקר משקלה כוון נגד הממלכה הנורמנית של סיציליה. במהלך הפעולות הצבאיות המשותפות נכבש האי קורפו בחזרה מידי הנורמנים בשנת 1149.
רוג'רו השני מת בשנת 1154 והעביר את שרביט המלוכה על ממלכת סיציליה לידי גוליילמו הראשון, מלך סיציליה, חילופי השלטון גרמו לזעזועים וקרעים בממלכה הנורמנית שהועצמו על ידי נוכחותו של פרידריך הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה וצבאו באיטליה. בשנת 1155 פלשו הביזנטים אל איטליה בסיוע של צבא הרפובליקה של ונציה -יריביהם של הנורמנים בחצי האי ובתמיכה של צי בן 10 ספינות. הצבא הביזנטי התקדם במהירות תוך שהוא כובש ערים מרכזיות ובהן אנדריה, גיוינאצו, בארי וטראני ושם את ברינדיזי תחת מצור. גיום יצא לפגוש את הכוחות הביזנטיים ובקרב שהתפתח ביום 28 במאי 1156 הוכה הצבא הביזנטי על היבשה ועל הים. ביום 18 ביוני נחתם הסכם בנוונטו בין הנורמנים והאפיפיור אדריאנוס הרביעי לפיו הוכר גיום כמלך על ידי הכס הקדוש וגבולות הממלכה נקבעו. בשנת 1157 עברו הנורמנים להתקפה וכבשו את האי היווני הגדול אביה, שנה לאחר מכן, נחתם הסכם שלום בין הביזנטים לנורמנים.
הפלישה השלישית לבלקן[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1185 חזרו הנורמנים לתקוף את שרידי האימפריה הביזנטית המתפוררת. מותו של מנואל הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית הכניס את האימפריה לסחרור פוליטי וחוסר יציבות. הקיסר אנדרוניקוס הראשון קומננוס, קיסר האימפריה הביזנטית נאלץ להתמודד עם התקפות מבית ומחוץ לגבולות המדינה ובצר לו פנה למדיניות של טרור והוצאות להורג שהובילה את האימפריה אל סף מלחמת אזרחים. גוליילמו השני, מלך סיציליה ניצל הזדמנות זו ותקף את סלוניקי בעוד הצי הנורמני כובש - מחדש, את האיים קורפו, איתקה קפלוניה וזקינתוס, באוגוסט הגיעה ההתקפה הנורמנית לשיאה כאשר העיר סלוניקי נכבשה בהתקפה מהים והיבשה, נבזזה ורבים מתושביה נטבחו. אירוע טראומטי זה ואירוע קודם של טבח הלטינים בקונסטנטינופול בשנת 1182 [1] העמיקו את הקרע בין הכנסייה המזרחית והכנסייה הקתולית. הטבח בסלוניקי הביא להדחתו של אנדרוניקוס ועלייתו לשלטון של איסאאקיוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית שבקרב נואש על גדות נהר הסטרומה ביום 7 בנובמבר 1185 הצליח לנצח את הצבא הנורמני ולהביא לנסיגה נורמנית מסלוניקי, בשנת 1189 נחתם הסכם שלום בין הביזנטים לנורמנים שהחזיר לידי האימפריה הביזנטית את האיים שנכבשו.[2]
ממלכת סיציליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההיסטוריה של הכיבוש הנורמני של דרום איטליה הגיעה לשיא עם איחוד הנסיכויות והנחלות הנורמניות לכלל ממלכה אחת, מאוחדת, שהתגבשה סביב האי סיציליה. כיבוש האי על ידי רוג'רו הראשון, רוזן סיציליה ורובר גיסקאר וחלוקתו בין השניים היה השלב הראשון בהיסטוריה של הממלכה. עם מותו של גיסקאר תמך רוג'רו הראשון בבנו של השליט המת - רוג'רו בורסה, דוכס אפוליה, ובתמורה זכה לקבל את השליטה המוחלטת על כל שטחה של סיציליה. רוג'רו הראשון חיזק את אחיזתו באי כאשר הפך לראש הכנסייה של האי תחת חסות הכס הקדוש שראה בו כמי ששחרר ארץ נוצרית מכיבוש מוסלמי ומהשפעה של הכנסייה המזרחית-אורתודוקסית והעניק לרוג'רו את התואר נונציו. רוג'רו יצר דיוקסיות לטיניות בערים המרכזיות של סיציליה והכפיף אותן לכנסייה המרכזית שבפלרמו. המיעוטים שבסיציליה ובראשם המוסלמים זכו להגנת השלטון ולעצמאות בקיום הפולחן הדתי.
רוג'רו השני[עריכת קוד מקור | עריכה]
ממלכת סיציליה הנורמנית החלה לקרום עור וגידים עם עלייתו לשלטון של רוג'רו השני, תחילה כרוזן סיציליה בשנת 1105 לאחר מכן עם מותו של המנהיג הנורמני הבכיר גיום השני, דוכס אפוליה בשנת 1127 הפך רוג'רו השני לטוען ומתמודד על השלטון על כל הנסיכויות הנורמניות בדרום איטליה. עם מות מתנגדו העיקרי האפיפיור הונוריוס השני בשנת 1143 תמך רוג'רו השני בטוען לכס הקדוש האנטי-אפיפיור אנקלטוס השני מול יריבו האפיפיור אינוקנטיוס השני בתמורה להכתרתו כמלך סיציליה ביום 27 בספטמבר 1130. במקביל נאלץ רוג'רו השני להתמודד עם קואליציה של נסיכים איטלקיים, מדינת האפיפיור ומלכים אירופאיים שעמדו לימין האפיפיור וכנגד המדינה הנורמנית ואיתם גם הקיסר הביזנטי שראה בנורמנים איום על נכסי האימפריה באיטליה ובמזרח הים התיכון. בשנת 1136 אסף לותאר השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה צבא גדול פלש לדרום איטליה ומשם אל תוך סיציליה, סלרנו נכבשה והקיסר חזר לגרמניה מתוך הבנה כי גורלו של רוג'רו נחתם. רוג'רו השני ניצל רגע זה וחזר עם צבא קטן לכבוש את סיציליה ודרום איטליה. בשנת 1138 מת הטוען לכס הקדוש והתומך העיקרי של רוג'רו אנקליטוס השני ושנה לאחר מכן מת אויבו העיקרי של רוג'רו - ארנולף מאליף דוכס פוליה. ביולי 1139 פלש צבא האפיפיור לדרום איטליה ובקרב שנערך בסמוך לעיירה קאסינו נשבה האפיפיור ונאלץ לחתום על חוזה מיגנאנו בו הוא הכריז על רוג'רו השני כ"מלך סיציליה, דוכס אפוליה ורוזן קפואה" (לטינית: Rex Siciliae ducatus Apuliae et principatus Capuae) ובשנת 1144 נחתם חוזה נוסף בין רוג'רו השני לאפיפיור ובו נקבעו גבולות ממלכת סיציליה שבמשך 700 השנים הבאות לאחר מכן הגדירו את הממלכה.
רוג'רו השני הפך לאחר המלכים החשובים באירופה וממלכת סיציליה למרכז סחר עשיר ורב השפעה. הצי של ממלכת סיציליה הנורמנית שימש להגדלת טווח ההשפעה של הממלכה תחת פיקודו של ג'ורג'ו מאנטיוכיה שבשנת 1132 קיבל את התואר "אמיר האמירים" (לטינית: Ammiratus Ammiratorum) תואר שהתגלגל למילה האנגלית אדמירל. החל משנת 1146 החל הצי של סיציליה לפשוט על חופי צפון אפריקה, טריפולי נפלה לידי הנורמנים תחילה ולאחריה ענבה בשנת 1148.
ממלכת אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כיבושי רוג'רו השני באפריקה יצרו שורה של ראשי גשר נורמנים על חוף צפון אפריקה (איפריקיה) שזכה לשם ממלכת אפריקה, על פי מחקרו של ההיסטוריון הוברט הובן (אנ'), ה"ממלכה" לא הייתה יותר מאזור סְפר: "אין לדבר על הממלכה הנורמנית של אפריקה אלא על מערך של ערי חוף שהוחזקו על ידי הנורמנים לאורך חופי אפריקה".[3] השלטון הנורמני נסמך על חיילות מצב בערים העיקריות וגביית מיסים מהאוכלוסייה המקומית. שכבת האצולה והאדמיניסטרציה המקומית נותרה וניהלה את חיי היום יום תחת פיקוח נורמני. הקשרים הכלכליים החזקי בין סיציליה לחוף האפריקאי היו חזקים עוד קודם לכן וממלכת אפריקה הפכה אותם לכדאיים ורווחיים יותר והיקף המסחר גדל והקיף את כל איטליה. נחלות אלו לא נותרו זמן רב בידי הנורמנים, ובין השנים 1158 ו-1160 נכבשה ממלכת אפריקה מידי גוליילמו הראשון, מלך סיציליה על ידי ח'ליפות אל-מוואחידון.
יורשי רוג'רו השני[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם מותו של רוג'רו השני בשנת 1154 עלה בנו גוליילמו הראשון, מלך סיציליה על כס המלוכה ומיד נאלץ להתמודד עם פלישה מחודשת של צבא מאוחד של הכס הקדוש, האימפריה הביזנטית והקיסרות הרומית הקדושה, הדיפת פלישה זו הביאה לשקט קצר יחסי ולאורך כל שנות שלטונו שנמשך עד לשנת 1166. עם מותו עלה לכיסא המלוכה גוליילמו השני, מלך סיציליה בגיל 11, הוא היה שליט שמיעט לצאת מארמונו בפלרמו אך ניהל מדיניות חוץ נועזת שאיחדה את הכוחות הפוליטיים ומדיניים באיטליה ובהם מדינת האפיפיור והליגה הלומברדית כנגד האויב המשותף פרידריך הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. בשנת 1177 פעל גוליילמו השני לחזק את קשריו עם האימפריה הרומית הקדושה ובשנת 1184 סידר את האירוסים של דודתו קונסטנס מסיציליה (בתו של רוג'רו השני) להינריך השישי - גבר הצעיר ממנה בעשר שנים, הם התחתנו ביום 27 בינואר 1186. משנפטר גוליילמו השני ללא יורש בשנת 1189 נותרה קונסטנס כטוענת העיקרית לכתר הממלכה הנורמנית של סיציליה. בהיעדרה של קונסטנס על אדמת סיציליה נתפס השלטון על ידי טנקרד מלצ'ה, נכדו של רוג'רו השני, מלך סיציליה כמלך.[4] היינריך השישי, לא היה מוכן לוותר על הכיסא של ממלכת סיציליה, עמדת כוח זו עתידה הייתה להרחיב ולבסס את שלטון האימפריה הרומית בכל איטליה - פרויקט בו החל אביו פרידריך ברברוסה. ניגוד אינטרסים זה הוביל לסדרת עימותים בלתי נמנעת שהובילה בסיכומו של דבר לכיבוש סיציליה על ידי הקיסר וסתימת הגולל על השושלת הנורמנית של האי. בפברואר של 1194 נפטר טנקרד ועל כיסא סיציליה ישב גוליילמו השלישי, מלך סיציליה - ילד בן 4. צבאו של היינריך צעד ללא התנגדות לאורך איטליה, ותפס את פלרמו ביום 20 בנובמבר. בשנת 1197 נפטר היינריך השישי ממלריה, שלטונו כמלך סיציליה היה קצר וסוער, תושבי האי ובעיקר הערבים, תושבי דרום האי מרדו נגד השליט הזר - מרידה שדוכאה בכוח על ידי חייליו הגרמניים של הקיסר. מותו ב-28 בספטמבר העביר את השלטון על סיציליה חזרה לידי אשתו.
ב-17 במאי 1198 הכתירה קונסטנס את בנה הקטין פרידריך למלך סיציליה בטקס שנערך בפלרמו ומינתה את עצמה לעוצרת. בשמו של פרידריך היא כרתה את הקשרים בין הכתר הגרמני לכתר הסיצליאני ונמנעה במפגיע מלצאת בהצהרות בשם בנה בנוגע לכתר הגרמני. בהמשך היא נקטה במדיניות ייחודית ועצמאית לפיה היא בנתה חצר מלוכה שהתבססה על אצילים מקומיים, ומשנתבסס שלטונה באי היא פנתה לאפיפיור - יריב מושבע של הקיסרות ותוך נטישה של מגמות הבדלנות שאפיינו את המלוכה הנורמנית - והעבירה את פרדריך תחת חסותו של האפיפיור אינוקנטיוס השלישי. ביום 27 בנובמבר 1198 נפטרה קונסטנס, סיציליה הפכה לחלק מהאימפריה הרומית הקדושה ועתידה הייתה להפוך לבסיס השלטון של בית הוהנשטאופן.
חברה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשיא פריחתה של ממלכת סיציליה הנורמנית עמד מספר תושבי הממלכה על כ-2.5 מיליון נתינים ו-3 מערי הממלכה היו בעלות למעלה מ-20,000 תושבים.[6] במהלך השלטון הנורמני חיו קבוצות דתיות שונות בדו קיום שלא היה אופייני לתקופת ימי הביניים בראש הפירמידה עמדו שליטי הממלכה דוברי לטינית בני הדת הקתולית - הדת הרשמית של הממלכה ולצידם נוצרים יוונים-אורתודוקסים מוסלמים וקהילה יהודית קטנה. מנהגי הדת של הקבוצות הדתיות הלא-קתוליים לא הופרעו ובחיי היום-יום תרמו קהילות אלו באופן שווה לחיי הכלכלה והתרבות של האי והממלכה. נוצרים שחיו האזורים בהם היה רוב ערבי-מוסלמי נשאו שמות ערבים וידועים מקרים של נישואי תערובת[7] המוסלמים שחיו בממלכת סיציליה הנורמנית זכו למידה גדולה של אוטונומיה ונשמרו זכויותיהם לנהל מערכת דתית נפרדת וחיי יום-יום על פי חוקי השריעה, בפלרמו הורשו המואזינים לקרוא למאמינים לתפילה מעל המינרטים.[8] אך שוויון זכויות כפי שמובן בעת החדשה לא היה מקובל ולא היה הנורמה. פקידים בכירים ממוצא מוסלמי נטבלו לנצרות, והאוכלוסייה המוסלמית של האי ירדה בהיקפה במהלך ימי הביניים.[9]
כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המלכים הנורמנים השתמשו תחילה במטבע הטארי ששימש כהילך העובר לסוחר בסיציליה החל משנת 913. הטארי שקל גראם אחד ונטבע מסגסוגת של זהב. שערו של הדינר הערבי נקבע על 4 טארי והשער של סולידוס הביזנטי נקבע של 6 טארי. בשנת 1140 טבע רוג'רו השני מטבע זהב חדש שזכה לשם דוקט (ducalis או ducatum), המטבע שמרכזו היה שקוע (scyphate) ועל פניו הופיע ראשו של ישו והכתובת "Sit tibi, Christe, datus, quem tu regis iste ducatu" (בתרגום חופשי לעברית: ישו, דוכסות זו בה אתה מושל מוקדשת לך") מטבע הדוקט אומץ כאמצעי תשלום על ידי מעצמות הסחר העיקריות באגן הים התיכון - האימפריה הביזנטית והרפובליקה של וונציה והיה אמצעי התשלום הנפוץ ביותר באירופה לפני מלחמת העולם הראשונה.
האדמה הפורייה של דרום איטליה וסיציליה הביאו את השליטים הנורמנים לעודד מפעלי חקלאות גדולי ממדים, חקלאים ומתיישבים מצפון חצי האי האיטלקי הובאו להתיישב באזורים הפוריים שבשליטת הנורמנים התוצרת החקלאית סיפקה את צורכי הממלכה ושימשה ענף ייצוא מרכזי דרך ערי הנמל המרכזיות נאפולי ואמאלפי. גרעיני חיטה היו מוצר הייצוא המרכזי אך ממלכת סיציליה ייצאה גם אגוזים, עץ, שמן, בשר חזיר, גבינה, מוצרי עור גולמי ומעובד, וטקסטיל.[10] עם שינוי מרכז השלטון הנורמני לסיציליה עבר גם מרכז הכובד של המסחר לאי ומסינה הפכה לנמל המרכזי. הממלכה קימה קשרי מסחר ענפים עם ערי הקומונות האיטלקיות ובראשן פיזה וג'נובה, האימפריה הביזנטית ומזרחה עם מדינות הלבנט המוסלמי ובעיקר עם מצרים.
היסטוריונים של כלכלה חלוקים בדעותיהם לגבי מעמדה של סיציליה במפת הסחר הים-תיכוני, על פי דעה אחת הייתה סיציליה מרכז סחר אך בעלת חשיבות אוטונומית משנית ומיקומה הגאוגרפי נוצל על ידי הערי המסחר האיטלקיות מבלי שהממלכה יכלה להפיק ממנו רווח אסטרטגי. על פי תאוריה זו משנפתחו דרכי מסחר אחרות ונתיבי שיט נוחים ירדה סיציליה ממעמדה ונכנסה לתקופת מיתון כלכלי ממנו לא התאוששה. ההיסטוריון הצרפתי הנרי ברסק טוען בספרו העולם של הים התיכון (Un monde méditerranéen) כי בשלהי המלכה הנורמנית הואץ תהליך המיתון והגיע לשיאו בסוף ימי הביניים, אז הפכה סיציליה להינטרלנד חקלאי של ערי איטליה ותושבי האי הפכו למעמד פועלים מוקדם. [11] ההיסטוריון הבריטי שהתמחה בכלכלה סטפן אפשטיין (אנ') מתעד אף הוא את המיתון והירידה במעמד הכלכלי של סיציליה לאורך המחצית השנייה של ימי הביניים כתהליך כלכלי מתמשך ומעבר מרכז הכובד הכלכלי אל צפון מערב אירופה. [12]
התרבות הנורמנית-ערבית-ביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכיבוש הנורמני והתגבשות הממלכה של סיציליה הביאו את הלוחמים הנורמנים במגע עם התרבות הביזנטית-רומית שהשפעתה בדרום איטליה הייתה ניכרת ועם התרבות הערבית שנוכחותה בסיציליה הייתה בעלת משקל רב. סובלנותם של השליטים הנורמנים ובראשם רוג'רו השני ונכונותם לספוג ולבנות את מורשתם הים-תיכונית החדשה בהתבסס על התרבויות של הביזנטים אותם הם גירשו מדרום איטליה והערבים עליהם שלטו בסיציליה. רוג'רו השני ויורשיו העסיקו בשורות צבאם לוחמים מוסלמים ולמדו את טקטיקות הלחימה האופייניות להם ובראש וראשונה את השימוש בקשת ככלי נשק לטווחים ארוכים ובלחימת מצור. רוג'רו השני אסף אל חצרו אנשי רוח מוסלמים ובהם משוררים, ומדענים ודיבר איתם ערבית, דרך המגע וההיזון החוזר עם המלומדים הערבים רכש רוג'רו השני הערכה רבה לתרבות הערבית של צפון-אפריקה וספרד. על בסיס גישה זו השתמש רוג'רו בכישוריהם וכישרונם של ארכיטקטים ערבים בהקמת מבנים מפוארים ברחבי ממלכתו בסגנון ייחודי שזכה לשם נורמני-ערבי-ביזנטי. טכנולוגיות חקלאיות ותעשייתיות ששימשו את השליטים הערבים-מוסלמים של אמירות סיציליה במשך 200 שנות שלטון רצוף שימשו גם את השלטון הנורמני והביאו את הממלכה לצמיחה כלכלית שהציבה אותה בשורה אחת עם שאר הממלכות הנוצריות של מערב אירופה.
אומנות ומדע[עריכת קוד מקור | עריכה]
הממלכה הנורמנית של רוג'רו השני התאפיינה ברב-תרבותיות וסובלנות דתית. השפה המדוברת בחצר המלכות הסיציליאנית הייתה צרפתית אך צווים מלכותיים נכתבו בשפות שונות על פי הקהל אליהם הופנו - לטינית, יוונית, ערבית ועברית. והבגד ששימש את רוג'רו השני העת הכתרתו (והכתרת פרידריך, מלך סיציליה) נשא רקמה ובה כיתוב בערבית ובו תאריך תפירת הבגד שנת 528 להיג'רה. המלכים הנורמנים טבעו מטבעות ועליהם כתובות בערבית עם תאריכים על פי הלוח המוסלמי. המדיניות הסובלנית המשיכה גם בתקופת שלטונם של יורשי רוג'רו השני. בשנת 1184 בעת שלטונו של גיום השני, הגיע לסיציליה הגאוגרף אבן ג'ובייר (אנ') בדרכו ממסע עלייה לרגל לעיר מכה, והופתע מהיחס החם וקבלת הפנים לה זכה. בספרו הוא תיאר כיצד התושבים הנוצרים של סיציליה דוברים ערבית וכי רבים מהפקידים הבכירים של הממלכה הם מוסלמים.
בשנת 1154 ערך הקרטוגרף, גאוגרף ונוסע הערבי מוחמד אל-אדריסי מפה הידועה בשם "Tabula Rogeriana" וספר נלווה בשם "גאוגרפיה". לבקשת המלך רוג'רו השני ערך מפה של העולם אשר עותקים וגרסאות שלה שימשו במשך מאות שנים ימאים, כולל את כריסטופר קולומבוס.
-
בגד ההכתרה של רוג'רו השני. -
מטבע של רוג'רו השני עם כתובת בערבית. -
מפת אל-אדריסי משנת 1154. הדרום נמצא בחלקה העליון של המפה. -
פסל אריה מברונזה, עבודת אומנות נורמנית.
ארכיטקטורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
השליטים הנורמנים של דרום איטליה וממלכת סיציליה השקיעו משאבים לא מבוטלים במיזמי בנייה וכדרכם שילבו את מורשתם עם סגנון מקומי ובו סממנים ואלמנטים מהדריכלות הביזנטית והערבית, בן הכלאיים ידוע בשם הסגנון הערבי-נורמני. רוג'רו השני העלה את פעילות הבנייה הנורמנית לדרגת שלמות וריכז את מאמציו באי סיציליה והבירה פלרמו. כנסיית ג'ובאני הקדוש של הנזירים (San Giovanni degli Eremiti) נבנתה בפלרמו בין השנים 1143–1148 בסגנון הערבו-נורמני, על גג הכנסייה נבנו כיפות בצבע אדום בוהק האופייני לארכיטקטורה הערבית של האי.
הקפלה פלאטינה שבפלרמו, חלק מפאלאצו דיי נורמני, אף היא ממפעלי הבניה של רוג'רו השני ומשלבת מספר סגנונות בנייה. אומנות נורמנית מעטרת את דלתות הכנסייה, קשתות בסגנון ערבי מעטרות בכתובות בשפה הערבית תומכות בתקרה, הקירות מעוטרים בפסיפס בסגנון ביזנטי. עירוב סגנונות אלו יוצר שילובים מעניינים כגון מקבצים של כוכבים בעלי 8 קצוות האופייניים לאמנות המוסלמית-ערבית שיוצרים את סימן הצלב על התקרה.
קתדרלת מונריאלה (Duomo di Monreale), המוקדשת לעלייתה השמימה של מרים אם ישו, היא אחת הדוגמאות הבולטות לאדריכלות הנורמאנית בסיציליה, משלבת מאפיינים מכנסיות האורתודוקסיות שבמזרח ומכנסיות המערב. אולם התווך, שלו שתי ספינות משנה צרות, בנוי בדמות טיפוסית לבזיליקה איטלקית; ואילו בית המקהלה משולש האפסיסים מזכיר את הכנסיות בעלות שלושה האפסיסים בכנסיות המזרח. עדות נוספת להשפעה המזרחית ניתן למצוא בכך שחלק מהכתובות בכנסייה הן ביוונית.
-
ציור המתאר את הארכיטקטורה הנורמנית, הדפס משנת 1830. -
קפלה פלאטינה, הכנסייה המפוארת של רוג'רו השני בפלרמו. -
כנסיית ג'ובאני הקדוש של הנזירים (San Giovanni degli Eremiti) בפלרמו. -
קתדרלת מונריאלה.
.JPG)
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Joanna H. Drell, Kinship & Conquest: Family Strategies in the Principality of Salerno During the Norman Period, 1077-1194, Cornell University Press, 2002, ISBN 0801438780
- Gordon S. Brown, The Norman Conquest of Southern Italy and Sicily, McFarland, 2003, ISBN 0786414723
- François Neveux, Claire Ruelle, A brief history of the Normans: the conquests that changed the face of Europe, Robinson, 2008, ISBN 1845295234
- John Julius Norwich, The Normans in Sicily: The Normans in the South 1016-1130 and the Kingdom in the Sun 1130-1194, Penguin, 1992, ISBN 0140152121
- Graham A. Loud, The age of Robert Guiscard: southern Italy and the Norman conquest, Longman, 2000, ISBN 0582045282
- Hiroshi Takayama, The Administration of the Norman Kingdom of Sicily, Brill, 1993, ISBN 9004098658
- Karla Mallette, The Kingdom of Sicily, 1100-1250: a literary history, University of Pennsylvania Press, 2005, ISBN 0812238850
- Alexēs G. K. Savvidēs, Byzantino-Normannica: The Norman Capture of Italy (to A. D. 1081) and the First Two Invasions in Byzantium, Peeters Publishers, 2007, ISBN 9042919116
- Graham Loud, Alex Metcalfe (eds.), The Society of Norman Italy, Brill, 2002, ISBN 9004125418
- Alex Metcalfe, Muslims and Christians in Norman Sicily: Arabic-Speakers and the End of Islam. Routledge, 2002, ISBN 0700716858
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Crusades-Encyclopedia: Massacre of Latins in Constantinople, 1182
- ^ Paul Stephenson, "The Norman Invasion, 1185–1186", in: Byzantium's Balkan Frontier: A Political Study of the Northern Balkans, 900–1204, Cambridge University Press, 2000, pp. 284–288, ISBN 0-521-77017-3
- ^ Hubert Houben, Roger II of Sicily: A Ruler Between East and West, Cambridge University Press, 2002, p.83
- ^ Steven Runciman, The Sicilian Vespers: a history of the Mediterranean world in the later thirteenth century, Cambridge University Press, 1958, p. 10, ISBN 0521437741
- ^ Rita Bernini, "Inscription in four languages", in: Discover Islamic Art, Museum With No Frontiers, 2021
- ^ Kenneth M. Setton, A History of the Crusades, Volume V: The Impact of the Crusades on the Near East, University of Wisconsin Press, 1985, p. 313
- ^ Alex Metcalfe, Muslims and Christians in Norman Sicily: Arabic Speakers and the End of Islam, 2003
- ^ Donald Matthew, The Norman kingdom of Sicily, Cambridge University Press, 1992, pp. 4–6, 71–74, 86–92, 285, 286, 304, ISBN 0-521-26911-3
- ^ David Abulafia, Frederick II: A Medieval Emperor, Oxford University Press, 1992, p 40-44
- ^ Donald Matthew, The Norman kingdom of Sicily, Cambridge University Press, 1992. pp. 4–6, 71–74, 86–92, 285, 286, 304, ISBN 0-521-26911-3
- ^ Henri Bresc, Un monde méditerranéen: Économie et société en Sicile, 1300-1450, Rome: École française de Rome, 1986, ISBN 2-7283-0103-4
- ^ Stephen R. Epstein, An Island for Itself: Economic Development and Social Change in Late Medieval Sicily, 2003