אלברטו ג'קומטי

אלברטו ג'קומטי
Alberto Giacometti

אלברטו ג'קומטי
לידה	10 באוקטובר 1901 בורגונובו, שווייץ
פטירה	11 בינואר 1966 (בגיל 64) כור, שווייץ
מקום קבורה	בורגונובו
מדינה	שווייץ, צרפת
יצירות ידועות	Grande Femme II, L'Homme qui marche I, Grande tête mince, The Nose
תחום יצירה	פיסול
זרם באמנות	סוריאליזם
הושפע על ידי	אנטואן בורדל
השכלה	אקדמיה גראנד שומיאר
תקופת פעילות	1913–1966 (כ־53 שנים)
השקפה דתית	reformed
בת זוג	Annette Giacometti (מ-1949)

אלברטו ג'קומטי ביאנלה של ונציה 1962

אלברטו ג'קומטי (באיטלקית: Alberto Giacometti;‏ 10 באוקטובר 1901 – 11 בינואר 1966) היה צייר ופסל שווייצרי.

קורות חייו

אלברטו ג'קומטי נולד בבורגונובו בוואל ברגאליה שבשווייץ, ליד הגבול עם איטליה. אביו היה צייר שעודד את התעניינותם של בניו, אלברטו ודייגו ג'קומטי, בפיסול.

לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים עבר ג'קומטי לז'נבה, והחל ללמוד בבית הספר הגבוה לאמנויות. בשנת 1922 עבר לפריז כדי ללמוד באקדמיה גראנד שומיאר במונפרנאס בהנחיית הפסל אנטואן בורדל. שם התנסה ג'קומטי ביצירה קוביסטית. עם זאת, הוא נמשך יותר לתנועה הסוריאליסטית, ולאחר שאחיו דייגו ג'קומטי הצטרף אליו כעוזרו בשנת 1927, החל אלברטו להציג את פסליו הסוריאליסטיים הראשונים ב-"Salon des Tuileries". לא עבר זמן רב עד שרכש לו מקום בקרב הפסלים הסוריאליסטים המובילים של התקופה.

החיים בלב הקהילה האמנותית של מונפרנאס הובילו אותו להתחבר עם הציירים ז'ואן מירו, מקס ארנסט, ויקטור בראונר ופבלו פיקאסו, ועם הסופרים סמואל בקט, ז'אן-פול סארטר, פול אלוארד ואנדרה ברטון, שכתבו וציירו עבור המגזין שלו "Le surréalisme au service de la révolution". בשנים 1935–1940 התרכז ג'קומטי בפיסול הראש האנושי, תוך שהוא מתמקד במבט של האישיות המפוסלת. אחר כך החל ליצור דמויות בטכניקה חדשה וייחודית בה הפכו פסליו למתוחים, עם גפיים מוארכות.

במהלך מלחמת העולם השנייה חי ג'קומטי בבטחה בז'נבה, שם הכיר את אנט ארם. בשנת 1946 שבו הוא ואנט לפריז ונישאו שם בשנת 1949. הנישואים הטיבו עמו, שכן לאחריהם באה התקופה הפורייה ביותר של ג'קומטי. החיים עם אשתו אפשרו לו להיות במגע מתמיד עם גוף אנושי אחר, נשי. דוגמנים ודוגמניות התקשו לעבוד איתו, אך אנט סייעה לו רבות, כשהיא יושבת ומדגמנת עבורו במשך שעות עד שהשיג את שרצה.

הוא הציג את עבודותיו בפריז ב-Galerie Maeght, ובניו יורק ב-Pierre Matisse Gallery, כשאת ההקדמה לקטלוג התערוכה כתב ידידו ז'אן-פול סארטר. בראשית שנות החמישים הפך השימוש בארד לאפשרי מבחינה כלכלית, וג'קומטי החל לצקת פסלי ארד. ג'קומטי הפרפקציוניסט היה אובססיבי בשאיפתו ליצור את פסליו כפי שדמיין אותם דרך ההשקפה הייחודית שלו על המציאות. אולם לתדהמתו, בגלל שאיפתו לשלמות, כל פסליו יצאו בסופו של דבר קטנים למדי – רבים מהם לא גדולים יותר מחפיסת סיגריות ודקים כמסמרים. ידיד של ג'קומטי אמר פעם שאם ג'קומטי יחליט לפסל אותך, הוא יגרום לראשך להראות כמו להב סכין. עם זאת, לאחר נישואיו הוא הצליח להגדיל את פסליו, אך ככל שנעשו גבוהים יותר, כך נעשו גם דקים יותר. ג'קומטי אמר שזו הדרך שבה הוא רצה להביע את התחושה אותה חש כשהביט באישה עירומה.

בשנת 1954 קיבל הזמנה לעצב מדליון בדמותו של אנרי מאטיס, והוא יצר אין-ספור איורים של הצייר בחודשים האחרונים של חייו. בשנת 1962 זכה בפרס הראשון בביאנלה של ונציה, וזכה להכרה בינלאומית. אך גם ההכרה הבינלאומית והדרישה המסחרית לעבודותיו לא גרמו לו לוותר על עקרונות יצירתו. הוא עיצב שוב ושוב את המודלים שלו, לעיתים הרס אותם או הניח אותם בצד לשנים רבות, ורק אז חזר אליהם. ג'קומטי היה אחד מקומץ האומנים המודרניים שהיו מוכשרים באותה מידה בפיסול, בציור, באיור ובהדפס.

בקטלוג "Giacometti – The Complete Graphics and 15 Drawings" בהוצאת Tudor 1970, כתב הרברט לסט על ההדפסים של ג'קומטי, השפעתם, ופירט את מספר העותקים שנעשו מכל הדפס. כמה מההדפסים החשובים יותר שלו שוכפלו בהיקף מצומצם של שלושים עותקים בלבד, ונחשבו לנדירים כבר בשנת 1970.

בשנותיו המאוחרות הוצגו יצירותיו במספר תערוכות ברחבי אירופה. הוא רכב על גלי ההצלחה שלו, ובשנת 1965, למרות בריאותו הרופפת באותו זמן, יצא לארצות הברית לתערוכה מעבודותיו במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. יצירתו האחרונה הייתה הטקסט לספר "Paris sans fin", סדרה של 150 ליתוגרפיות הכוללות זיכרונות מכל המקומות בהם חי.

ג'קומטי נפטר ממחלת לב וברונכיט כרונית בבית החולים בעיר כור שבשווייץ. גופתו הוחזרה לעיר הולדתו בורגונובו, שם נקבר ליד הוריו.

במאי 2023 הוצגו 130 עבודות של ג'קומטי בביתן הלנה רובינשטיין המשופץ בתל אביב.

בתרבות

בשנת 2017 יצא הסרט "הדיוקן האחרון", המספר את סיפור ידידותו של ג'קומטי (בגילומו של השחקן ג'פרי ראש) עם הביוגרף ג'יימס לורד (ארמי האמר).

יצירותיו

שטר של 100 פרנק שווייצרים עם דמותו של ג'קומטי

פסלים נבחרים:

• אשת כפית – (1926)
• ראש מביט – (1928)
• ליטוף (למרות הידיים) – (1932)
• אישה שגרונה משוסף – (1932)
• הארמון בארבע לפנות בוקר – (1932)
• אף – (1947)
• איש הולך – (1947)
• המרכבה – (1950)
• הכלב – (1951)
• אישה גדולה IV ‏ – (1960)
• דמות גבוהה II ודמות גבוהה III – ‏(1960)

ציורים ואיורים נבחרים:

• דיוקן עצמי – (1921)
• הזוג – (1926)
• אימו של האמן – (1937)
• תפוח על המדף – (1937)
• Stehende Figur – ‏ (1947)
• הרחוב – (1952)
• נוף בסטמפה – (1952)
• דייגו בחולצה משובצת – (1954)
• Rue d'Alésia – ‏(1954)
• אנט בסטודיו – (1954)

לקריאה נוספת

• ז'אן ז'נה, הסטודיו של אלברטו ג'קומטי, (מצרפתית: אביבה ברק), בתוך: דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ד', 2014
• רות מרקוס, מין ומגדר בפסלי הזוגות של ג'אקומטי, הוצאת רסלינג, 2016

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אלברטו ג'קומטי בוויקישיתוף

• אלברטו ג'קומטי אתר של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק
• הרצאה באתר של ועידת TED המתייחסת ליצירה הארמון בארבע לפנות בוקר
• אלברטו ג'קומטי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אלברטו ג'קומטי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• אלברטו ג'קומטי (1901-1966), דף שער בספרייה הלאומית
• אלברטו ג'קומטי, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
• אלברטו ג'קומטי, באתר Discogs (באנגלית)