אליעזר מאיו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אליעזר מאיו, 1988

אליעזר מאיו (1 באוגוסט 1928 - 1 באוקטובר 1988) היה מתעמל, מאמן נבחרת ישראל בהתעמלות, מומחה להתעמלות ראווה, שופט בינלאומי בהתעמלות מכשירים, ממקימי בית ספר למאמנים במכון וינגייט ומחבר ספרים חשובים בהתעמלות.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אליעזר מאיו נולד בעיר רוסה שבבולגריה בשנת 1928.[1] כבר מנעוריו גילה כישרון ספורטיבי והתעמל ב"מכבי רוסה". בד בבד גילה עניין מוזיקלי והחל ללמוד נגינה על סקסופון ומפוחית פה אצל בן עירו יצחק (זיקו) גרציאני, אשר לימים נישא לאחותו דורה והפך לגיסו. לצד היותו מתעמל מוכשר, התגלו יכולותיו כמורה וכמאמן ועוד בהיותו נער אימן קבוצות ילדים ב"מכבי רוסה". שם פגש לראשונה את רעייתו לעתיד, ג'ני שיפרוט. לאחר ההכרזה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, עלתה יהדות בולגריה, רובה ככולה, לארץ וביניהם משפחות מאיו ושיפרוט. עם עלייתו לישראל בדצמבר 1948, התגייס לתזמורת צה"ל הראשונה. כשהשתחרר הופיע כנגן סקסופון ואמן מפוחית בתזמורת הג'אז שהקים גרציאני.

מאיו התקבל למחזור השלישי של הקורס למורים להתעמלות במכון וינגייט שהתקיים במחנה יונה. עם סיום לימודיו החל לעבוד בבית הספר היסודי "גבעת עלייה" ביפו. בשנים אלו גיבש את התובנות הדידקטיות והעקרונות הפדגוגיים שליוו אותו כל שנות הוראתו. מאז ועד יומו האחרון הקדיש במסירות את חייו להוראה ולתלמידיו. ב"גבעת עליה" החל להכין מופעי התעמלות ראווה. תחילה לאירועי בית הספר ובהדרגה לאירועים של אגודות "הפועל" ו"מכבי".

אליעזר מאיו היה הזוכה במדליית כסף באליפות ישראל בשנת 1950 והזוכה במדליית כסף בהתעמלות על מכשירים במשחקי המכביה השלישית שהתקיימו באותה שנה.[1] שימש המאמן הלאומי של נבחרת ישראל (19631972). לאחר מכן, היה שופט בינלאומי בהתעמלות (1963–1967), יו"ר הוועדה המקצועית להתעמלות ב"הפועל" ומנהל הקורסים השנתיים למאמני התעמלות. מאיו היה מיוזמי ומקימי בית הספר למאמנים ומדריכים במכון וינגייט (1965).

מאיו התמחה במפגני ראווה, מרובי משתתפים, של התעמלות צורנית. במפגנים אלה באו לביטוי כשרונו המוזיקלי ויכולותיו ככוריאוגרף וכצייר. רבים מהמפגנים לוו במוזיקה חיה של תזמורת צה"ל בניצוחו של גיסו, יצחק גרציאני. מבין המפגנים הרבים שהכין: מופעי הפתיחה של משחקי המכביההמכביה החמישית ב-1957 ועד המכביה האחת עשרה ב-1981), מפגני התעמלות המוניים באפריקה בהזמנת משרד החוץ (סווזילנד ב-1974 ומלאווי ב-1975), מפגני התעמלות הקשורים לצה"ל (מפגן הנח"ל ב-1957, שני מפגני השריון ב-1972 ו-1974, ומפגן 40 שנות צה"ל שהיה עבודתו האחרונה ב-1988). כמו כן הכין מופעים וניהל את טקסי הסיום במכון וינגייט לאורך כל שנות עבודתו ועוד עשרות מופעים עם נבחרת ישראל בהתעמלות, בצה"ל ובחו"ל.

מאיו פרסם חוברות הדרכה רבות וספרים אשר את כולם אייר במו ידיו. ספרו, "התעמלות ספורטיבית", שיצא לאור בשנת 1967, נמכר עד היום במכון וינגייט.

ב-1 באוקטובר 1988, חודשיים לאחר יום הולדתו ה-60, נפטר בפתאומיות. מאיו הובא לקבורה בבית העלמין בחולון מלווה במאות תלמידים, עמיתים וראשי ענפי הספורט בישראל.

הותיר אחריו את רעייתו ג'ני ושלושת ילדיהם.[1]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי מותו יצא לאור ספרו "התעמלות ראווה" (1990). הספר, שהיה בשלבי סיום, נתרם על ידי משפחתו למכון וינגייט.

במכללה לחינוך גופני ולספורט ע"ש זינמן במכון וינגייט, מוקירים את זכרו בתחרות דו-שנתית בהתעמלות על מכשירים הנושאת את שמו. כמו כן מוקדשים לזכרו, על ידי תלמידיו לשעבר, אירועי תנועה והתעמלות רבים ברחבי הארץ.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 מול מועלם, אליעזר מאיו ז"ל, מעריב, 4 באוקטובר 1988