איל טיימפו
 | |
| שער העיתון בתקופת עריכתם של חיים ויצחק כרמונה | |
| תדירות | יומי, ובהמשך פעמיים ושלוש לשבוע |
|---|---|
| מייסד | חיים כרמונה |
| עורך ראשי | חיים כרמונה, יצחק כרמונה, מירקאדו פרסקו, סמי אלקבץ ודוד פרסקו |
| תאריכי הופעה | 1872–1930 (כ־58 שנים) |
| שפה | לאדינו |
| מדינה | טורקיה |
  | |
איל טיימפו[1] (בלאדינו: El Tiempo; בתרגום לעברית: "הזמן") היה עיתון יהודי בלאדינו, שיצא לאור באיסטנבול שבטורקיה בין השנים 1872[2]–1930. היה זה העיתון הראשון בלאדינו שיצא בעיר, והחשוב בעיתונים היהודיים שיצאו לאור באימפריה העות'מאנית.
אודות ותוכן
[עריכת קוד מקור | עריכה]
איל טיימפו נוסד בשנת 1872 באיסטנבול שבטורקיה על ידי חיים כרמונה, בן למשפחה אמידה וחשובה. בשנים הראשונות שימש כרמונה כעורכו הראשון, לאחר פטירתו בשנת 1883, החליפו בנו, יצחק חי כרמונה, כעורך. בהמשך מונו לעורכיו מירקאדו פרסקו וסמי אלקבץ, ולאחר תקופה החליפם דוד פרסקו, ששימש כעורכו במשך שנים רבות, עד לשנת 1925[3].
תחילה יצא לאור כעיתון יומי, ולאחר מכן כעיתון דו שבועי בימים שני וחמישי, והכיל ארבעה עמודים. החל מחודש יולי 1882 יצא לאור שלוש פעמים בשבוע. החל משנת 1883, שימש העיתון כביטאון הוועד המנהל של הקהילה היהודית באיסטנבול, ונתמך כספית על ידו. החל מהפיכתו לביטאון הקהילה, הכיל שישה עמודים.
העיתון נתמך, בין היתר, גם על ידי חברת כל ישראל חברים, ובשל כך קידם את הוראת השפה הצרפתית בקרב קוראיו. בנוסף, ביקש לקדם את השפה הטורקית ביניהם, ולשם כך פרסם מספר פעמים בשבוע מדור בטורקית שנכתב באותיות עבריות. כן פורסמו בו סיפורים בדיוניים שתורגמו מצרפתית.
בשנותיו הראשונות הייתה השקפת עולמו של איל טיימפו אירופוצנטרית ברובה, ומעל דפיו פורסמו דיווחים על אירועים שהתרחשו בבירות אירופה, תוך מתן תשומת לב מועטה לאירועים שהתרחשו באימפריה העות'מאנית.
כעשור לאחר הקמתו, נפתח כמעט כל גיליון במאמר מערכת ארוך, שהשתרע על עמוד אחד עד שלושה. שאר העמודים הכילו ידיעות, כתבות, חדשות עקביות, מכתבי קוראים, מודעות ומדור ספרות. כן פורסמו בו ציטוטים מהעיתונות הצרפתית, הטורקית, האנגלית, הגרמנית, האיטלקית, היוונית והארמנית. בידור וסיפורי רכילות לא מצאו את דרכם אל העיתון, וכך גם תמונות או איורים.
למרות עידוד ההתמערבות שקידם העיתון, בשנות ה-90 של המאה ה-19 חלה ירידה בקידום השפה הצרפתית מצידו, והוא המשיך להתמקד בלאדינו.
עם כניסתו של דוד פרסקו לתפקיד העורך, שמו הפך לשם הנרדף של איל טיימפו, עד שברבות השנים נוצר רושם מוטעה כאילו הוא ייסד את העיתון. פרסקו הוביל קו התנגדות ברור נגד התנועה הציונית, תוך שהוא מוביל את העיתון להצלחה מסחררת בטורקיה.
מלבד הרעש שעורר סביב הובלת קו התנגדות לתנועה הציונית, בכל שנות קיומו, לא נטה העיתון לסנסציות או להמוניות, ושמר על רמה אינטלקטואלית וגישה אובייקטיבית. בעיקר לחם נגד פגיעה ביהודים וביהדות, תוך קידום ההשכלה ושיפור התנאים הרוחניים והגשמיים של יהודי האימפריה.
עם התפתחות התנועה הציונית ככוח פוליטי, יצא העיתון בהצהרת נאמנות לאימפריה העות'מאנית, וטען כי על יהודי האימפריה להישאר נאמנים לה. למרות תפוצתו הגדולה, התנגדותו לציונות הולידה לו מתנגדים רבים בקרב יהודי האימפריה בפרט, ואנשי התנועה הציונית בעולם בכלל. בשל כך עיתונים רבים מטורקיה ומארץ ישראל כתבו מאמרים נגדו[4].
לפני שנת 1910 פתחה התנועה הציונית במשא ומתן עם עורך העיתון, דוד פרסקו, כדי שזה האחרון יבטל את התנגדותו לתנועה ויפרסם מאמרים התומכים בה. לאחר משא ומתן והתנגדות מצדו של פרסקו, בשל רצונו להשאיר את העיתון חופשי, הגיעו שני הצדדים להסכמה, ופרסקו החל לקבל תשלום חודשי עבור שינוי גישתו כלפי התנועה. אולם הסכם זה החזיק מעמד רק כשמונה חודשים, היות שפרסקו לא עמד בהסכם, ופרסם הערות למאמר שפרסם נחום סוקולוב בעיתונו.
בשנות ה-20 של המאה ה-20 הגיעה תפוצת העיתון לכ-10,000 עותקים, רובם למנויים. בהתחשב בגודל אוכלוסיית הקהילה דוברת הלאדינו, והעובדה שבמקביל לו הופיעו עיתונים נוספים, נחשבת תפוצה זו לגדולה.
עם כותבי העיתון נמנו ד"ר יצחק די-בוטון, דוד אבישר והרב יעקב ברוך.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אבנר לוי, העיתון בלדינו "איל טיימפו" מאיסטנבול, 1882-1883
- Migdal, Joel S. Boundaries and Belonging States and Societies in the Struggle to Shape Identities and Local Practices. Cambridge, UK: Cambridge University Press, 2004. pp. 50-65
- חיפוש וקריאה מקוונת בדפי העיתון, באתר עיתונות יהודית היסטורית
- תמיר קרקסון, איל טיימפו, מדור עיתונות יהודית היסטורית, באתר הספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ לעיתים נכתב "אל טיימפו".
- ^ על פי משה דוד גאון, העיתון יצא לאור החל משנת 1871.
- ^ בחישוב פשוט, זמן עבודתו בעיתון מסתכם ב-43 שנים. אולם על פי משה דוד גאון, פרסקו שימש כעורך העיתון במשך 55 שנים, בעוד אבנר לוי מציין כי שימש כעורכו רק במשך 20 שנים.
- ^ ראו למשל: הצבי, פרסיקו ומלשינותו, 29 בנובמבר 1909; החרות, עיתונים חדשים נגד הציונות, 21 בדצמבר 1910, באתר עיתונות יהודית היסטורית.
