דוד פרסקו
 | |
| לידה |
12 באוקטובר 1853 איסטנבול, האימפריה העות'מאנית  |
|---|---|
| פטירה |
25 בנובמבר 1933 (בגיל 80) ניס, צרפת |
| מדינה | טורקיה |
| תקופת הפעילות | 1870–1933 (כ־63 שנים) |
| עיסוק | מתרגם, עיתונאי ועורך עיתוני לאדינו |
  | |
דוד פרסקו[1] (12 באוקטובר 1853 – 25 בנובמבר 1933) היה מתרגם, עיתונאי ואיש ציבור יהודי-טורקי, מהחשובים והבולטים במדינתו במאה ה-20, והבולט בעורכי העיתון איל טיימפו.
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולד בקושטא, בן למשפחה שגורשה מספרד. בצעירותו למד בישיבה מקומית.
בגיל 17 כתב את מאמרו הראשון לעיתונות, ומיד השתלב בסצנת העיתונות המקומית. בתקופה זו החל לפרסם מאמרים ב"ג'ורנל ישראלית" ו"איל טלגראפו", ומגיל 21 החל לערוך את כתב העת "איל נסיונאל". בהמשך ייסד וערך את כתבי העת הספרותיים "איל אינסטרוקטור", "איל סול", "איל אמיגו דילה פ'אמילייה" ו"לה בוז דה אוריינטי" שקידמו התמערבות ברוח חברת כל ישראל חברים ויצאו לאור באיסנטבול.
בשנת 1882 החל לערוך את העיתון "איל טיימפו" שיצא לאור בלאדינו. בתקופת כהונתו כעורך העיתון, הפך אותו פרסקו לעיתון היהודי הנפוץ ביותר בטורקיה, תוך ששמו הפך לשם הנרדף של העיתון, והוא עצמו לדמות הבולטת ביותר בעיתונות הלאדינו.
על השפעתו בתחום עיתונות הלאדינו ניתן ללמוד מדברי פרופסור ברוך מבורך שאמר כי פרסקו "יכול ורשאי להיחשב כמייסדה האמיתי של העיתונות היהודית ההיספניולית ארוכת החיים בטורקיה"[2].
בשנת 1925 הפסיק לשמש כעורך העיתון "איל טיימפו" לאחר שנים רבות[3], ועבר להתגורר בניס שבצרפת. בתקופה זו המשיך לכתוב מאמרים, הפעם לעיתון "לה בוז דה אוריינטי" שיצא לאור באיסטנבול, ושימש בו כ"עורך הכבוד".
כעיתונאי אידאולוג, לחם מעל דפי עיתונו בעד קידמה, השכלה ורפורמה בהנהגת הקהילה היהודית בטורקיה. הודות לשליטתו במספר שפות, תרגם רומנים וספרים מפורסמים מעברית ומצרפתית ללאדינו.
הלך לעולמו בביתו שבניס מתוך בדידות ועוני ב-25 בנובמבר 1933 (ו' בכסלו ה'תרצ"ד).
התנגדותו לציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בניגוד למרבית אישי הציבור והעיתונאים היהודים בטורקיה, פרסקו היה קנאי בלאומיותו הטורקית, והוביל קו התנגדות לתנועה הציונית בעיתונו "איל טיימפו". את התנגדותו נימק לרוב כדאגה לשלום יהודי האימפריה העות'מאנית, בשל ההתנגדות של זו האחרונה לתנועה הציוניות.
על פי ההיסטוריון משה דוד גאון, כשביקר בנימין זאב הרצל בקושטא, לא חשש פרסקו להתנגד לביקורו, והביע זאת בפומבי. עם זאת, מקור אחר מציין כי פרסקו דווקא היה זה שסידר להרצל את הפגישה עם עבדול חמיד השני, סולטאן טורקיה[4].
בסוף שנת 1909 הוציא לאור בקושטא חוברת שם "Le Sionisme" בצרפתית, וריכז בה את מאמריו האנטי ציוניים, שפרסם קודם לכן ב"איל טיימפו". החוברת זכתה לתפוצה רבה באלפי עותקים, והופצה אף בין פקידי ממשלה וצירי הפרלמנט הטורקי.
התנועה הציונית לא ראתה בעין טובה את ההתנגדות שהוביל פרסקו כנגדה בעיתון "איל טיימפו" שבעריכתו, ובחודש נובמבר 1908, הציעה לו התנועה תשלום חודשי קבוע, תמורת מספר תנאים שסוכמו איתו בנוכחות עדים[5]: על פרסקו להתחייב לפרסם בעיתונו מאמרים התומכים בהכנסת היהודים לארץ ישראל ולמדינות שבשליטת האימפריה העות'מאנית, ובעד השפה העברית. תחילה התנגד פרסקו, בשל רצונו להשאיר את העיתון חופשי, ואחד מהמשתתפים בדיונים מולו אף ציין כי "אי אפשר לחשוד אותו שהמכר ימכור עבור כסף". בעת המשא ומתן, הבהיר כי הוא רוחש אהדה לציונות, אך מתנגד לדרך שבה היא פועלת. דבריו עשו רושם, ולבסוף הגיעו שני הצדדים להסכמה. החל מרגע חתימת ההסכם, שמר פרסקו על התנאים, פרסם מאמרים שנמסרו לו על ידי התנועה הציונית, ונמנע מכתיבת מאמרים כנגד התנועה.
בחודש יולי של אותה השנה, החל פרסקו לחזור ולפרסם בהדרגה מאמרים כנגד התנועה הציונית, והתשלום שקיבל בוטל. כששאל פרסקו את אחד מחברי התנועה לפשר הפסקת התשלום, נענה כי אין ברצונה לתמוך בעיתון המתנגד לדרכה. לאחר כחודשיים של משא ומתן נוסף, חודשה התמיכה בסוף חודש ספטמבר בתנאים שלהלן: פרסקו יצהיר כי הוא אוהד את הציונות וכל מאמרי העיתון שבעריכתו יהיו בעד הציונות, וכן יתחייב לא לפרסם בעיתון מכתבים שיישלחו אליו על ידי אישים המתנגדים לציונות. מספר ימים לאחר ההסכם, פורסם בעיתון מאמר של נחום סוקולוב בעד התנועה הציונית, ופרסקו פרסם לצידו הערות משלו. התנהלותו של פרסקו בניגוד לסיכומים גררה תגובות נזעמות בטורקיה ובקרב אנשי התנועה הציונית בעולם. בתגובה לטענות כנגדו, כתב פרסקו בחודש נובמבר 1909 מאמר התגוננות, והסביר בו את התקרית מנקודת מבטו, וציין כי כוונותיו בהתנגדותו לציונות באות מרצונו למנוע מהיהודים ליפול אל "תהום רבה", תוך כדי שהתאונן על אלו שכינוהו "אנטישמי"[6].
התנגדותו לציונות משכה אליו ביקורת והתנגדות עזה גם בעיתונות העברית, כדוגמת הצבי והחרות, שהרבו לכתוב מאמרים המביעים התנגדות לדעותיו ולפעילותו בקרב יהודי טורקיה, וכינו אותו "מלשן". כך באחד ממאמריו, כתב אברהם אלמליח כי "מקור הרעה" כנגד הציונות היה בראשי הקהילה היהודית בטורקיה, ובחלק גדול מעיתוניה, בראשותו של פרסקו ועיתונו[7]. בחודש דצמבר 1910 דיווח עיתון החרות כי "המלשן הפנימי הגדול, דוד פרסקו" הכריז כי בכוונתו להוציא לאור שני עיתונים אנטי-ציוניים בטורקית ובצרפתית, בנוסף על העיתון שבעריכתו. על פי הדיווח, פרסקו מצידו הצהיר כי הרבה ידידים הבטיחו לסייע לו בכך[8]. בנובמבר 1911 העיתונאי לוסיאן שיוטו כתב בעיתון "ל'אורור" מאמר כנגד פרסקו, בו תיאר אותו כ"נבל הגדול ביותר" ו"חצוף", ובתגובה לכך פרסקו לא נשאר חייב ותבע אותו לבית המשפט[9].
בטלגרמה, שעליה חתם פרסקו יחד עם הרב חיים נחום אפנדי, ונשלחה מאיזמיר לראש הווזירים חאקי פחה בשנת 1911, נכתב: "אנחנו היהודים העות'מאנים נאמנים (...) למלכות העות'מאנית (...) אנו מביעים תודה לרום מעלת כבודו בעד הטובות (...) ובכל תוקף אנו מרחיקים מעלינו את מחשבות הציונים והגות-לבם. נשבעים (...) כי נכונים אנחנו לחגור את כל כחותינו ולהילחם (...) נגד כל תנועה, שאינה מתאימה לטובת מולדתנו האהובה". מכתב זה עורר את זעמו של אלתר דרויאנוב, שהגיב על כך במאמר לעיתון העולם[10].
משה דוד גאון, שפגש את פרסקו בקושטא בשנת 1923, כתב עליו תקופת מה לפני המפגש עמו מאמר המתנגד לדעותיו, ומגדיר אותו כאדם המזיק לחברה, למרות היותו אדם משכיל. כשגאון נפגש עמו לבסוף באולם לשכת בני ברית בקושטא, חשש שפרסקו ילשין עליו לממשל הטורקי, כ"נקמה" על מאמרו עליו. אולם פרסקו, בחמימות יתר הזמינו לשבת ולשוחח איתו, ובהזדמנות זו התוודה בפניו אודות התנגדותו לציונות:
למה אכחד? עודני מחזיק בתומתי ובהכרתי, כי הרעיון הציוני מיוסד על כנפי רוח, ואין בו משום פתרון עולמי לעם היהודי הנרדף, כדברי מחולליו ונושאיו. אצטער, כי על בכוונה טובה הרפיתי ידיו של המנהיג היהודי (...), המהולל ובעל המעוף, ד"ר תאודור הרצל, בבואו להתראות עם השולטן, על האכזבה (...) אשר הנחלתי לו בראשית מצעדיו, וזאת ציינתי באחד מפרקי זכרונותי מתוך כאב. אולם חובת אזרח טורקי עותומאני, הנאמן (...) לארץ מגוריו, וכיוצר דעת קהל, נאלצתי לחוות דעתי בגלוי. חששתי, פן יבולע לאחי תושבי תוגרמא בהיותם נלכדים (...) בתעתועי הזמן, בהגררם אחרי דמיונות שווא (...), מה שיכל היה להזיק באין ספק לארץ ישראל וליושביה היהודים, שנחשבה בפרק הזמן ההוא לאחד מחבלי הממלכה. לכן אין להשתומם ולתמוה, אם עודני נלחם על דעותי הצודקות (...) ובהגיעי לנקודה של ריב המפלגות בתנועה, השואפת לקומם ארץ מחרבותיה, להחיותה משממת הדורות, בעת שהמנהיגים הנם אנשים הבהולים על ממון, וכל כוחם ומרצם מופנה לדברים של מה בכך, בלי שפעולותם תהיה מלווה הוד, מעוף כובש של גאולה אמיתית, קנאה וגאווה והתרוממות נפש, חלחלה תאחזני. ואהפך לאיש אובד עצות.
— משה דוד גאון, יהודי המזרח בארץ ישראל, חלק ב', עמוד 587
בהזמדנות מסוימת, הסביר פרסקו לרב ברוך מיטרני את התנגדותו לציונות:[11]
אם הממשלה תחייך רק חיוך קל לציונים, אהיה ראשון התומכים בהם. אולם בינתיים הם והשלטונות חלוקים בדעתם, ואני חושש מפניהם. ראיתי כיצד שחטו את הארמנים. דרוש להם, לטורקים, שעיר לעזאזל. בנוצרים הם חוששים לפגוע, והציונים משסים אותם בנו.
— מכתב אל נחום סוקולוב, 1910
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- משה דוד גאון, "דוד פ'ריסקו", יהודי המזרח בארץ ישראל ח"ב, ירושלים, תרצ"ח, עמ' 578–579, באתר היברובוקס
- דוד פרסקו - מר עיתונות לאדינו, בתוך פרקים בעקבות תערוכת לשון מאספמיה 500 שנות ספר בלאדינו, באתר מס"ע
דוד פרסקו (1853-1936), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ לעיתים "פריסקו" או "פ'ריסקו"
- ^ המדור לעיתונות לאדינו, באתר הספרייה הלאומית
- ^ בחישוב פשוט, זמן כהונתו כעורך מסתכם ב-43 שנים. אולם על פי משה דוד גאון, פרסקו שימש כעורכו במשך 55 שנים, בעוד אבנר לוי מציין כי שימש כעורכו רק במשך 20 שנים.
- ^ David Fresco, Writer, Dies in Turkey at 84, באתר JTA
- ^ על פי כתבה שפורסמה בעיתון "ל'אורור" בחודש נובמבר 1909
- ^ פריסקו ומלשינותו, בעיתון החרות, 29 בנובמבר 1909
- ^ שלמה ראובן, התנועה הציונית בשלוניקי, באתר ספריית מט"ח
- ^ עיתונים חדשים נגד הציונות, בעיתון החרות, 21 בדצמבר 1910
- ^ משפט פריסקו ושיוטו, בעיתון החרות, 5 בפברואר 1911
- ^ אלתר דרויאנוב, ניצחון ומנחה, עיתון העולם, באתר בן יהודה
- ^ מכתב אל נחום סוקולוב, 1910