כל ישראל חברים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "אליאנס" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו אליאנס (פירושונים).
תבליט עץ של סמל "כל ישראל חברים" - בדלת בית הכנסת במקווה ישראל - מפעלה החשוב של החברה בארץ ישראל
סמל החברה בראש בית הספר הנטוש בלב ירושלים
קיר הנצחה לבית הספר כי"ח (אליאנס) ברחוב יפו בירושלים
כיתת אליאנס בירושלים 1947. מימין למעלה - יצחק בנאי
בית הספר ההיסטורי "כל ישראל חברים" בירושלים, ליד שוק מחנה-יהודה

כל ישראל חבריםראשי תיבות: כי"ח, בצרפתית: Alliance Israélite Universelle - "אליאנס") הוא ארגון יהודי בין לאומי הפועל לקידום חברה ערכית ושוויונית. מושב ההנהלה העולמית הוקם בפריז ונשאר שם עד היום בפריז.

מטה הנציגות הישראלית של הארגון, עמותת "כל ישראל חברים", שוכן במקווה ישראל.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארגון הוקם על ידי קבוצת נכבדים יהודים צרפתים ב-1860 כדי לענות על הצורך במנהיגות מרכזית חברתית לקהילה היהודית. הקבוצה, בתמיכת אישים מהממשל הצרפתי, החליטה לקחת על עצמה להיות מרכז של תמיכה מורלית, אחווה תרבותית ודתית וכן הגנה על יהודים הסובלים בגלל היותם יהודים. אחת הסיבות להקמת הארגון היא "פרשת אדגרדו מורטארה" שבה נחטף ילד יהודי על ידי משטרת האפיפיור.

מטרות הארגון בעבר היו:

  1. להיאבק בכל מקום למען שחרורם ושיקומם של היהודים
  2. להגיש סיוע יעיל לכל הסובלים מתוקף היותם יהודים
  3. לעודד כל פרסום העשוי להביא לתוצאות אלו.[1]

משמעות הדברים בפועל: הגנה על זכויות היהודים, הנהגת תרבות מערבית בכל מקום, לימוד מקצועות מודרניים כגון מתמטיקה וגאוגרפיה, ושיפור המעמד החברתי והפוליטי של היהודים.

הארגון פעל רבות למען יהודים במקומות שונים, ובעיקר במזרח אירופה ובארצות האסלאם שם הקהילות היהודיות היו במצוקה. הארגון השפיע במהלך השנים על החלטות של ממשלות וכן של כינוסים דיפלומטיים בינלאומיים, ובכך הצליח לשפר את מצבם של היהודים בכמה ארצות.

בשנת 1869, למשל, עזר הארגון למהגרים יהודים מרוסיה ומרומניה שעזבו את ארצם בגלל גילויי אנטישמיות.

ב-1862 החל הארגון לעסוק בחינוך ונוסד בית הספר הראשון בתטואן שבמרוקו. פעולות החינוך אז התמקדו בעיקר באפריקה הצפונית ובמזרח התיכון.

בית הספר אליאנס בירושלים נוסד בשנת 1882. הוא היה בית הספר המודרני הראשון בירושלים. מטרתו הייתה "תורה ומלאכה" - שילוב של לימודי דת והקניית מקצועות כמו חייטות, נגרות, סנדלרות ועוד, על מנת להעניק לתלמידים יכולת להרוויח את לחמם בלא להזדקק לכספי החלוקה. מנהליו הראשונים של בית הספר היו נסים בכר ואברהם (אלברט) ענתבי. הרבנים האשכנזים התנגדו לבית הספר מחשש שיפגע בחינוך החרדי, ועקב כך רוב תלמידיו היו מעדות הספרדים. בשנות ה-70 של המאה ה-20 נהרס בית הספר ובמקומו נבנה "בית כלל". מהמבנה המקורי נשאר שער הכניסה. בקרבת מקום הוקם קיר הנצחה גדול ובו תמונותיהם של נסים בכר ואלברט ענתבי, תמונות תלמידים ותמונה גדולה של המבנה המקורי של בית הספר.

בשנת 1884 נוסד בית ספר כי"ח (אליאנס) בחיפה, הקיים עד היום. במהלך השנים הוחלף מיקומו הפיזי מספר פעמים. בתחילת דרכו שפת ההוראה הייתה צרפתית והוא שימש כבית ספר מגיל הגן עד התיכון. כן שימש המוסד כמרכז קהילתי. בשנת 1870 יסד כי"ח בהובלתו של קרל נטר את בית הספר החקלאי הראשון בארץ ישראל- מקווה ישראל.

בשנת 1898 הוקם בית הספר הראשון של כי"ח באיראן בבירה טהראן, מאוחר יותר נפתחו עוד 10 בתי ספר.[2][3]

בשנת 1912 היו באימפריה העות'מאנית 72 בתי ספר ובמרוקו 14 בתי ספר של כי"ח. גם בתוניס קיבלו את פני הארגון ופעילותו בחום, אך במאה ה-20 החלו לראות את תוצאות פעילותו בעין רעה וקמה התנגדות לארגון. בשנת 1890 נפתח בית ספר בעיר טריפולי שבלוב, ולאחר מספר שנים נפתחו עוד שני בתי ספר אך גם שם לא הצליח הארגון לצמוח.

ייחודיות בתי הספר של כי"ח הייתה בכך שנלמדו בהם מקצועות כלליים (שאינם יהדות), נושאי לימוד שהיו חריגים על רקע בתי הספר היהודיים המסורתיים, וגם מלאכות שונות כדי להקנות לחניכים מקצוע ופרנסה. הממשלות תמכו בבתי הספר של כי"ח כל עוד רמתם של היהודים לא עולה על זו של המוסלמים. עם השנים, יהודי מרוקו, שבתחילה קיבלו את כי"ח בזרועות פתוחות, החלו להתנגד לבתי הספר וזאת בטענה שרמת המורים נמוכה ושבתי הספר הללו גורמים לחילון ולהתרחקות מהיהדות.

למרות הוויכוח שהתגלע סביב החינוך בבתי הספר, תרומתה העיקרית של אליאנס במרוקו הייתה דווקא בניית הנהגה יהודית חזקה. הפעילות החינוכית כללה גם עזרה סוציאלית על מנת לשפר את תנאי החיים לתלמידים ולמשפחותיהם.

לאחר מלחמת העולם השנייה ולאחר מלחמת העצמאות במדינת ישראל נקלע הארגון לקשיים כלכליים בגלל הגירה המונית של יהודי צפון אפריקה לישראל ולצרפת. בעקבות כך הגביר כי"ח את פעילויותיו החינוכיות בקהילות יהודי אפריקה שהיגרו לצרפת. בשנת 1968 היו בצרפת 64 בתי ספר של ארגון כי"ח ולמעלה מ-20,000 תלמידים.


הפעילות החינוכית של הארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל קיימים כמה בתי ספר שנוסדו על ידי "כל ישראל חברים": בחיפה - כי"ח אליאנס חיפה, בתל אביב - בית הספר אליאנס ברמת אביב, בירושלים - תיכון גמנסיה-כרמיה. כאשר זה האחרון נסגר, בית ספר ממשיך היה בית הספר רנה קאסן, בית הספר המסורתי על שם ז'ול בראונשוויג ובית הספר כי"ח לילדים חרשים, המשותף ליהודים וערבים. כמובן, יש לציין את שני בתי הספר במקווה ישראל - תיכון ממלכתי ותיכון ממלכתי דתי, שאליהם נוספה ב-2007 שלוחה נוספת של בית ספר משותף צרפתי-ישראלי, פרויקט משותף של ממשלות צרפת וישראל. בנוסף, הקים כל ישראל חברים בשנת 1974 את "מכון כרם" להכשרת מורים.

במאה ה-21 חלה נקודת מפנה בפעילות החינוכית של כל ישראל חברים בארץ. מארגון המממן ומפעיל כמה בתי ספר ונוסף עליהם מכון להכשרת מורים, הפך ליוזם ומוביל של בתי מדרש ותוכניות חינוכיות. בשיתוף פעולה עם קרן אבי חי, הוקם בשנת 2000 בית המדרש ממזרח שמש למנהיגות יהודית חברתית במרחב הציבורי. בשנת 2001 הוקמה תוכנית מורשה, הפועלת להנחלת יהדות מרובת גוונים בחינוך הפורמלי. בנוסף, בשנת 2001 הוקמה גם "שער", תוכנית הפועלת לצמצום פערים בבתי ספר בפריפריה, דרך הכנה לבגרות, סיוע לליקויי למידה וקידום נערות ללימודי מדעים. תוכנית נוספת עוסקת בקליטת יהודי צרפת. בתוכנית כל ישראל חברים משתתפים מדי שנה עשרות אלפי אנשים. כמו כן, מפעיל הארגון את אתר החכם היומי, החושף את הגותם של חכמי יהדות המזרח.

בשנת 2015 הוקמה בארגון חטיבה נוספת, שלישית - החטיבה לרווחה וחוסן חברתי, הפועלת בקרב בני נוער במצבי סיכון ברחבי הארץ, ומכשירה מדריכים ומנחים בחינוך הבלתי פורמלי.

ראשי הארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 1863 ועד 1880 עמד בראש ארגון אליאנס אדולף כרמיה, מדינאי צרפתי שכיהן פעמיים כשר המשפטים בצרפת.

המזכיר הכללי הראשון של הארגון היה קרל יעקב נטר, אשר הוביל את הקמת בית הספר החקלאי הראשון בארץ, מקווה ישראל.

נשיא העמותה הנוכחי הוא מרק אייזנברג שנבחר ב-10 במרץ 2011.

יו"ר העמותה בישראל הוא מר סם פינטו, איש עסקים ופילנתרופ יוצא מרוקו. מנכ"ל הארגון הוא ד"ר יהודה מימרן.


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עפ"י: א' רודריג, חינוך חברה והיסטוריה, ירושלים תשנ"א . עמ' 13.
  2. ^ כהן, אברהם. "יחסם של יהודי איראן להשכלה מודרנית." פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח (1981): 43-58.
  3. ^ עזרא שפייזהנדלר (1974), יהדות איראן, קיומה ובעיותיה, המכון ליהדות זמננו, מדור שפרינצק, האוניברסיטה העברית. עמ' 25.