לדלג לתוכן

אנרי ויקטור רניו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אנרי ויקטור רניו
Henri Victor Regnault
לידה 21 ביולי 1810
אאכן, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 19 בינואר 1878 (בגיל 67)
פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי כימיה, תכונה תרמית, גז, פיזיקה, כימיה אורגנית, צילום עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים אאכן עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות מונפרנאס עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
מוסדות קולז' דה פראנס (18411871) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
צאצאים אנרי רניו עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
מכתש רניו על הירח

אַנְרִי וִיקְטוֹר רֶנְיוֹצרפתית: Henri Victor Regnault; 21 ביולי 181019 בינואר 1878) היה כימאי ופיזיקאי צרפתי הידוע בעיקר בזכות מדידותיו הקפדניות של התכונות התרמיות של גזים. הוא היה תרמודינמיסט מוקדם והיה מנטור לוויליאם תומסון בסוף שנות ה-40 של המאה ה-19. הוא מעולם לא השתמש בשמו הפרטי, והיה ידוע לאורך חייו בתור ויקטור רניו.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רניו נולד באקס-לה-שאפל בשנת 1810 (אאכן בגרמניה המודרנית, באותה תקופה תחת שלטון צרפת). הוא עבר לפריז בגיל שמונה, לאחר מות הוריו. שם עבד בחברת ריפוד עד גיל שמונה עשרה. בשנת 1830, התקבל לאקול פוליטקניק, ובשנת 1832 סיים את לימודיו באקול דה מין (אנ') ("בית הספר למכרות").

תוך כדי עבודתו תחת יוסטוס פון ליביג בגיסן, רניו התבלט בתחום החדש של כימיה אורגנית על ידי סינתזה של כמה פחמימנים כלורידים (למשל ויניל כלוריד, פוליווינילדן כלוריד (אנ'), דיכלורומתאן), והוא מונה לפרופסור לכימיה באוניברסיטת ליון. בשנת 1840 הוא מונה ליושב ראש הקתדרה לכימיה של האקול פוליטקניק, ובשנת 1841 הוא מונה לפרופסור לפיזיקה בקולז' דה פראנס.

החל משנת 1843, הוא החל לערוך טבלאות מספריות נרחבות על תכונות הקיטור. אלו פורסמו ב-1847, והיו השראה לצ'ארלס אלג'רנון פרסונס (אנ') לפתח את טורבינת הקיטור.[1]

רניו קיבל את מדליית רמפורד של החברה המלכותית של לונדון ומינוי למהנדס ראשי של מכרות. בשנת 1851 הוא נבחר כחבר זר באקדמיה המלכותית השוודית למדעים. בשנת 1854 הוא מונה למנהל עבודות החרסינה במפעל Manufacture nationale de Sèvres (אנ') בסוור (אנ'). בשנת 1855, הוא נבחר לחברה הפילוסופית האמריקאית.[2]

בסוור הוא המשיך לעבוד על התכונות התרמיות של החומר. הוא עיצב מדחומים, היגרומטרים, היפסומטרים (אנ')[א] וקלורימטרים רגישים, ומדד את קיבול החום הסגולי של חומרים רבים ואת מקדם ההתפשטות התרמית של גזים. במהלך עבודה זו, הוא גילה שלא כל הגזים מתפשטים במידה שווה בעת חימום וכי חוק בויל-מריוט הוא רק קירוב, במיוחד בטמפרטורות הקרובות לנקודת הרתיחה של החומר.

רניו היה גם צלם חובב נלהב. הוא ביצע לראשונה את השימוש בחומצה פירוגלית (אנ') כחומר מפתח, והיה אחד הצלמים הראשונים שהשתמשו בתשלילים מנייר. בשנת 1854, הוא הפך לנשיא המייסד של אגודת הצילום הצרפתית (אנ').

בשנת 1871 המעבדה שלו בסוור נהרסה ובנו הצייר אלכס-ז'ורז'-אנרי (אנ') נפל בקרב, שניהם כתוצאה ממלחמת צרפת-פרוסיה. הוא פרש מהמדע בשנה שלאחר מכן ומעולם לא התאושש מאובדנים אלו. הוא נפטר ב-19 בינואר 1878.

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכתש רניו (אנ') על הירח נקרא על שמו של רניו, ושמו הוא אחד מ-72 השמות החרוטים על מגדל אייפל. יש המשערים שגם הסמל R עבור קבוע הגזים נקרא על שמו.[3]

על שמו נקראה הצוללת הצרפתית רניו (אנ'), שנבנתה בין 1913 ל-1924, ויצאה משירות ב-1937.

כתביו וסיכומי הרצאותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Laurie Dahlberg, Victor Regnault and the advance of photography: the art of avoiding errors, Princeton university press, 2005, 208 p. (ISBN 0-691-11879-5).
  • Jean-Baptiste Dumas, « Éloge historique de Henri-Victor Regnault », lu dans la séance publique annuelle de l'Académie des sciences du 14 mars 1881, dans Mémoires de l'Académie des sciences de l'Institut de France, tome 42, Paris, Gauthier-Villars, 1883, p XXXVII-LXXV (lire en ligne).
  • Hervé Guibert, « L'ami des savants », Le Monde, 24 mai 1979

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אנרי ויקטור רניו בוויקישיתוף

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מכשיר למדידת גובה. ניתן להשתמש בשני עקרונות שונים: טריגונומטריה ולחץ אטמוספרי.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Bill Hammack (8 בנובמבר 2021). "Reclaiming Engineering in the Minds of the Public" (PDF). p. 14. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ "APS Member History". search.amphilsoc.org. נבדק ב-2020-12-16.
  3. ^ William B. Jensen, The Universal Gas Constant R
ערך זה כולל קטעים מתורגמים מהמהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה, הנמצאת כיום בנחלת הכלל