אסנת ברזאני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

הרבנית אסנת ברזאני (מאות 17-16) למדנית, פוסקת הלכה, פייטנית ומקובלת, עמדה בראש ישיבה בכורדיסטן. הייתה ידועה בכינויה התנאית, בדומה לחכמי המשנה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע משפחתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסנת נולדה למשפחת ברזאני, משפחת רבנים מקובלים ידועה בצפון כורדיסטן, בסביבות מחצית המאה ה-16.[1] סבה, הרב נתנאל הלוי, עמד בראש קהילת יהודי מוצול, והיה איש קדוש בעיני יהודי כורדיסטן וסביבותיה. מפאת כבוד תורתו הוא כונה "אדוֹניִ", שם שדבק ביורשיו לתפקיד הרבנות.[2] בנו, הרב שמואל בר נתנאל אדוני, הוטרד ממצבם התורני הירוד של יהודי כורדיסטן, ומהמחסור במנהיגים רוחניים ובפוסקי הלכה. הוא הקים מספר ישיבות בברזאן, בעקרה (אנ'), בעמידיה ובמוצול, כדי לטפח בהן תלמידי חכמים שיכולו לשמש את הציבור כרבנים, חזנים, ושוחטים.[3] הישיבות התקיימו מתרומות של נדבנים יהודיים תושבי האזור. את כל כספי התרומות השקיע בישיבות, והוא ומשפחתו חיו חיי דוחק.[1]

ראשית חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקום הולדתה המדויק של אסנת לא ידוע, אך משוער כי היא נולדה באזור שנמצא כיום תחת המחוז נינוה או דהוכ של עיראק.[4] אביה של אסנת העניק לה חינוך תורני יסודי ומעמיק, לטענתה, משום שלא היו לו בנים שימשיכו את דרכו. במילותיה של ברזאני: "בת מלך ישראל פה הייתי- מאן מלכי? רבנן! בין ברכי חכמים גדלתי, מעונגת לאבי ז"ל הייתי. שום מעשה ומלאכה לא למדני חוץ ממלאכת שמים, לקיים מה שנאמר "והגית בו יומם ולילה". בעונות הרבים – לא היו לו בנים כי אם בנות"[5] לדבריה היא מעולם לא למדה מלאכה כלשהי, אלא עסקה בתורה. הדבר היה חריג מאוד בתקופה בה לרוב נשים לא זכו להשכלה בכלל, ולהשכלה דתית בפרט, ויועדו בעיקר לטיפול בילדים ובמלאכות הבית.[6] היא נשאה לבן דודה, הרב יעקב מזרחי, שהיה התלמיד המצטיין בישיבה והחביב על אביה. אביה של אסנת שהעריך את כישוריה וחכמתה התנה את הנישואין בכך שאסנת תמשיך בלימוד התורה ולא תאלץ לעזוב את בית המדרש לטובת הטיפול בבית. כך בלשונה: "השביע את בן זוגי ז"ל לבלתי עשות בי מלאכה, וכן עשה כאשר ציוהו".[5]

כראשת ישיבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמואל בר נתנאל אדוני ראה ביעקב מזרחי את ממשיך דרכו ואף כתב עליו "שהוא מקומי ויורשי",[3] ואכן, לאחר פטירתו, מונה יעקב מזרחי לראש הישיבה. אסנת, שכבר הייתה בקיאה בנלמד, לימדה בישיבה יחד איתו, ואף במקומו, כשהיה שקוע בלימוד: "מתחילה הרב ז"ל טרוד היה בעיונו ולא היה לו פנאי ללמד התלמידים, כי אני הייתי מלמדת אותם במקומו, עוזרת הייתי כנגדו".[5]

לאחר פטירתו של יעקב מזרחי הפכה באופן מעשי לראשת הישיבה. היא הייתה ממונה הן על ההוראה והן על ניהול הישיבה. אסנת העידה על עצמה: "שאני נשארתי מלמדת ומוכחת ודורשת לטבילה ולשבת ולנִדה ולתפילה וכיוצא".[5] ברזאני לא ראתה עצמה מתאימה לעריכת מסעות לאיסוף כספים לישיבתה, אך ניהלה חליפת מכתבים עם נדבני הקהילות היהודיות השונות בכורדיסטן, ופנתה אליהם בבקשה שיתרמו כספים לישיבה שנקלעה לקשיים כלכליים חריפים. על אף היותה אישה הנושאת במשרה גברית, ראו בה בני דורה סמכות רבנית לכל דבר, תלמידת חכמים ופוסקת הלכה.

מהאגרות שפורסמו על ידי יעקב מן, עולה כי לאחר פטירת ר' יעקב מזרחי, הישיבה נתקלה בקשיים כלכליים. בנוסף - מאותן האגרות, ומהאגרות בינה ובן ר' פנחס חרירי עולה כי קיים סכסוך בנוגע לספריית בעלה, כאשר ר' יצחק דודה טען כי הספרייה אמורה הייתה לעבור אליו. לעומת אגרות אלו נראה כי דווקא יחסיה עם חוג המקובלים השבתאים בכורדיסטאן היו טובים. אגרת שנשלחה אליה מלמדת כי הם נהגו בה בכבוד הראוי. פנחס בן יצחק חרירי, מראשי המקובלים השבתאים בכורדיסטאן, אשר אליו שלחה אסנת את בנה ללמוד תורה, פנה אליה בנוסח מליצי ומחורז, וכינה אותה : "גבירתי, יונתי תמתי, אמִתתי ואמונתי, ציצי ותפארתי, אמי רבנתי [...] יהי אלוהיה עמה ויגדיל שמה".[2] הוא אף הוסיף: "שמחתי בניב מליצותיה [של הרבנית אסנת], ועלזתי בנועם שיחתיה, ואזרתי חיל לנגד מילותיה, המתוקים מדבש ונופת צופים".[2] בהמשך, הוא מדווח לה על התנאים הפיסיים של בנה בישיבתו. הדיין מתתיהו בן בנימין זאב אשכנזי כינה אותה בכתביו "אשת חבר הדומה לחבר".[5]

בראשותה של אסנת הישיבה המשיכה להיות בית גידול לתלמידי חכמים, אך נקלעה לקשיים כלכליים, וביתה ורכושה עוקלו. כשתפקיד הרבנות הראשית בבגדאד התפנה, פנתה קהילת יהודי בגדד אל אסנת בבקשה שתשלח אליהם רב מתלמידיה. היא שלחה את בנה, שמואל בן יעקב, שהיה תלמידה החשוב. ילדיה של אסנת בכורדיסטן ובמצריים המשיכו את השושלת הרבנית. משפחת ברזאני־אדוני נשארה משמשת ברבנות בבגדד במשך כמאה וחמישים שנה, עד שנת 1743, ובמוצול עד למאה העשרים.[2]

כתבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתוך כתביה של אסנת השתמרו שתי אגרות באופן חלקי. שתי האגרות מיועדות לנדבנים שתרמו לישיבה. האגרות מלמדות על שליטתה המופתית בעברית, כמו גם בתנ"ך, בתלמוד, במדרש ובקבלה. האגרות כתובות עברית רהוטה ומשלבות ציטוטים מן הכתובים ופרפרזות עליהם, כמו גם פיוטים פרי עטה.[1] אסנת כתבה בסגנון הרבני המקובל, בניגוד לאופן בו נשים בנות דורה התנסחו בדרך כלל – בלהג עממי ובאופן יומיומי וענייני.[7]

פיוטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשתמרו מספר פיוטים שחיברה אסנת. הפיוטים כתובים עברית, ובעלי משקל וחריזה. תוכנם עוסק במצבו הירוד של הדור ובמאמצים של אסנת לשקמו:

על התורה אזעק אנאקה כי נעדרה מכל גבולי

נתכסה ניצוץ מאיר תוך ענן מעון מקהלי

[...]

הדור אפל, אין מוכיח, אבכה לזמני גם חדלי

אני עמדתי במצב צרות הקיפוני אאת ידי, רגלי

תכנתי עמודי ארץ אז אציב דינים בפלילי

גם סגרתי הנפרצות מדרש ותפלה בגלילי[1]

המסורת יחסה לאסנת את כתיבתו של פיוט נוסף, הפותח במילים "האל הביטה וראה", העוסק בגעגועים לציון. במחקר התברר כי מקור המסורת הזו בטעות, וכי הפיוט קדום ונכתב כנראה בספרד.[8]

במחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

התעודות ההיסטוריות לחייה ולפועלה של אסנת מסתכמות במספר זעום של אגרות ששלחה ושנשלחו אליה, שנחקרו ופורסמו על ידי חוקרי כורדיסטן. החוקרים יעקב מאן, יואל יוסף ריבלין ואריך בראואר תיארכו את תקופת חייה למאות החמש עשרה והשש עשרה, אולם תגלית של גרשום שלום ביססה את הקביעה כי היא פעלה כמאה שנים מאוחר יותר.

כחלק מתיאורו את האשה הכורדית התייחס בראואר לאגרות, אך הניח שאשה לא הייתה יכולה להגיע לבקיאות בעברית ובספרות הרבנית ועל כן קבע כי לא נכתבו על ידי אסנת, אלא על ידי בן זוגה או בנה.[9] אך לפי מחקר מאוחר יותר של אורי מלמד ורינה לוין־מלמד האגרות נכתבו על ידה.[1]

במסורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסנת הייתה לדמות נערצת במסורת של יהודי העדה הכורדית. האגרות שחיברה כמו גם אלו שנשלחו אליה ומופיע בהן שמה שימשו כקמעות; היה נהוג להניחן מתחת לראשי החולים כדי לרפאם. כתב יד של ספר משלי שיוחס לה, או לבן זוגה, שימש אף הוא כקמע.[2] אגדות מיחסות לה מראה מצודד, כמו גם את היכולת לקרוא בשמות קדושים ולהתפלל ובכך לחולל ניסים:

ויהי היום ותעל אסנת על הגג [...] וירא אותה גוי אחד ונפשו חשקה בה. ויהי בחצי הלילה ויתגנב הגוי אל הגג ולבו יחשוב אוון לו על הרבנית. מיד קראה שמות של קדושים והגוי נשאר תלוי על קירות הגג מבלי שיוכל לזוז ממקומו. ויהי בבקר ויודע הדבר. קהל רב של אנשים הצטופפו וחזו במחזה נפלא זה. כל מאמציהם להזיז את הגוי ממקומו עלו בתוהו. הדבר הגיע לאוזני הואלי – הפחה של העיר – והוא בעצמו בקש מאת אסנת הרבנית לשחרר את הגוי. אך היא סרבה באומרה לו: "אילו גוי זה בא אלי על מנת לגנוב חפץ מחפצי ביתי כי עתה החרשתי; אך הוא בא אלי מתוך כוונה לפגוע במוסר ולכן ישאר תלוי במקומו". המושל נשבע לה שאם תתיר את הגוי החוטא יענישהו כיאות לו ויתלהו לעיני כל. באותה שעה שחררה אסנת את הגוי.[2]

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסנת, כאישה ששימשה כראש ישיבה, מהווה מקור השראה לנשים המבקשות לקדם שוויון מגדרי ולשאת בתפקידים דתיים המוענקים באופן מסורתי לגברים.[10]

בשנת 2015 קראה ועדת השמות של עיריית ראשון לציון רחוב בעיר על שמה של אסנת ברזאני.[11]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אורי מלמד ורינה לוין מלמד, ‏הרבנית אסנת: ראש הישיבה בכורדיסתאן, פעמים 82, 2000, עמ' 178-163.
  • יעל לוין, "נשים יהודיות שחיברו תפילות לכלל ישראל – עיון היסטורי", כנישתא ב (תשס"ג), עמ' פט-צז.
  • י. הריס, נשים גדולות בהיסטוריה היהודית - "אסנת התנאית", הילה, הירחון לאישה החרדית, 3, אב תשנ"ו יולי 1996.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 אורי מלמד ורינה לוין מלמד, ‏הרבנית אסנת: ראש הישיבה בכורדיסתאן, פעמים 82, 2000, עמ' 178-163.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 אברהם בן יעקב, קהילות יהודי כורדיסטאן: בצירוף שירים ופיוטין, ירושלים: קרית ספר, תשמ"א
  3. ^ 3.0 3.1 מאיר בניהו, רבי שמואל ברזאני: ראש גולת כורדיסתאן, ספונות, ט, עמ' לה
  4. ^ רינה לוין-מלמד, שאני נשארתי מלמדת תורה, עת-מול, עמ' 4-1, יד בן צבי
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 Jacob Mann, Texts and Studies in Jewish History and Literature, Hebrew Union College Press, 1972, כרך 1
  6. ^ יהודית ר' בסקין, חינוך נשים יהודיות והשכלתן בימי הביניים בארצות האסלאם והנצרות, פעמים, 82, עמ' 47-30
  7. ^ יואל קרמר, אגרות נשים מן הגניזה הקהירית: סקירה כללית, אשנב לחייהן של נשים בחברות יהודיות, מרכז זלמן שז"ר לתולדות ישראל
  8. ^ יעל לוין, נשים יהודיות שחברו תפילות לכלל ישראל, עיון היסטורי, כנישתא, עמ' פט-צז, תשס"ג
  9. ^ אריך בראואר, יהודי כורדיסתאן, המכון הארצישראלי לפולקלור, תשנ"ה; נדפס במקור בתש"ח, עמ' 148
  10. ^ אוריה שביטזרה בתוכם, באתר הארץ, 25 בדצמבר 2001
  11. ^ עיריית ראשון לציון - תכירו: שמות רחובות חדשים בראשון לציון, www.rishonlezion.muni.il