פיוט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הפיוט הוא שירת קודש שבמקורה נועדה להחליף את נוסח הקבע של התפילות, בדרך כלל בימים מיוחדים (שבתות וחגים) אך גם בימי חול ובשמחות. מקור המילה פיוט בשורש היווני ποιητής  (יוצר).

בחקר הפיוט נדרשו החוקרים תחילה להגדיר מהו פיוט?

  • עזרא פליישר[1] סוקר את תולדות הפיוט החל מהפייטנות הקדם-קלאסית, פייטנות קלאסית, הפייטנות מזרחית מאוחרת, האסכולה הפייטנית בספרד והאסכולה האיטלקית-אשכנזית ומאפיין את הפיוט  כשירת קודש שמטרתה לשרת טקסים דתיים ותפילות בבתי הכנסת על ידי שליחי הציבור או מפי הציבור עצמו.
  • אפרים חזן[2] מציין מקור יווני קדום - ποιητής  שפירושו 'יוצר' ומכאן עבר הפיוט לציין יצירה שירית בכלל. בתקופה הקדומה (עד למאה ה-16)  היצירה השירית הייתה שירת הקודש בבית הכנסת והחל מהמאה ה-16 נוצרו גם מסגרות נוספות מחוץ לבתי הכנסת  לשירת הקודש ומכאן ואילך כוללת המילה 'פיוט' בתוכה את כלל שירת הקודש.
  • אהרון מירסקי[3]מתייחס לפיוט כשירה עברית שלאחר המקרא ואילך, אשר ניצניה במקרא. המאפיין הבולט של הפיוט שהוא מביא דברים שיש בהם פירוש והסברים למקרא במטרה ללמוד באמצעותם מוסר. הוא סוקר את התקופות שקדמו לפיוט הארץ ישראלי הקדום במאה החמישית והשישית ומצביע על ניצני הפיוט במקרא, השירה לאחר תקופת המקרא והשירה בתקופת התלמוד.

סוגי הפיוטים הנפוצים ביותר הם:

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בתלמוד נמצאים קטעי שירה שסגנונם דומה לסגנון הפיוט. הפייטן הראשון הידוע בשמו הוא יוסי בן יוסי, שחי ככל הנראה בארץ-ישראל במאה ה-5. מתקופה זו ואילך הייתה פריחה של יצירה פיוטית בארץ ישראל, כאשר בין חשובי הפייטנים היו יניי ורבי אלעזר בירבי קליר. בין החידושים שהונהגו על ידיהם ואשר התקבלו גם בתקופות המאוחרות יותר היו האקרוסטיכון והחריזה.

החל מן המאה ה-10 הופיעו מרכזים חדשים של יצירה פייטנית. המרכז החשוב ביותר שקם היה בספרד ובפרובנס (דרום צרפת). משוררי תור הזהב של יהדות ספרד סללו להם דרכים חדשות ביצירתם ודחו כמעט לחלוטין את שיטת הפיוט הארץ ישראלית. ביתר ארצות אירופה (כגון: צפון צרפת, אשכנז, איטליה, יוון) ההשפעה הארץ-ישראלית הייתה חזקה יותר והמשיכו ליצור פיוטים בצורות הפיוט הארץ-ישראליות, אם כי נכתבו גם יצירות בהשפעת המרכז הספרדי. חלק מן הפיוטים, בעיקר פיוטי סליחות וקינות, משקפים את תנאי החיים הקשים של יהדות אשכנז, ועוסקים בתיאור הצרות והרדיפות שעברו עליהם. בתקופה זו הפיוטים כבר אינם מחליפים את נוסח הקבע של התפילה, אלא משולבים בתוכו. פיוטים שנכתבו במאות מאוחרות יותר כבר לא שולבו בכלל בתפילה אלא נאמרו בהזדמנויות אחרות, למשל כזמירות בסעודות השבת.

הפיוטים נחלקים לסוגים שונים, בהתאם למקום שבו נועדו להשתלב בתפילה. כך, הפיוטים המושרים על ידי החזן בחזרתו על תפילת העמידה מכונים "קרובות", ואילו אלו שנאמרים בברכת "יוצר אור" שלפני קריאת שמע נקראים "יוצרות". סליחות הן פיוטים שנאמרים לפני הימים הנוראים ובמהלכם ובתעניות ציבור, והקינות הן הפיוטים הנאמרים בתשעה באב. גם הסליחות והקינות היו בתחילה קרובות, ורק לאחר מכן הוצאו מחזרת הש"ץ.

הקרובות מתחלקות לשני סוגים עקריים: הקדושתא והשבעתא אשר נובעים מהמנהג הארץ-ישראלי הקדום שלא כלל קדושה בכל חזרת הש"ץ, אלא רק בימים שיש בהם חגיגיות מיוחדת, כגון שבתות וימים טובים. הקדושתא היא אם כן קרובה בעלת מבנה מורכב שנאמרה בחזרת הש"ץ, והכילה מספר רב של פיוטים לשלוש הברכות הראשונות של חזרת הש"ץ. השבעתא היא קצרה בהרבה, נאמרה בחזרת הש"ץ שלא כללה קדושה, והכילה פיוטים לכל שבע הברכות.

מאפייני הפיוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפרים חזן[4]מתאר את המאפיינים הסגנוניים העיקריים של הפיוט לתקופותיו:

  • הפיוט הקדם קלאסי - בין המאות שלישית ועד החמישית. מאפיינים בולטים הם – העדר חריזה, אקרוסטיכון אלפביתי ושימוש בלשון המקרא. פייטן - יוסי בן יוסי (אֲהַלֶלָה אֱלֹהַי אָשִׁירָה עֻזּוֹ).
  • הפיוט הקלאסי - במאה השישית ועד למאה השמינית. לשון הפייטנית המיוחדת הכוללת כינויים וחידושי לשון רבים, מקורות הפיוט הם מהמדרש והאגדה. פייטנים: ייני (וְכֹל מַאֲמִינִים), אלעזר ברבי קליר (אָץ קוֹצֵץ).
  • הפיוט המזרחי המאוחר – במצרים ובבל.  הקצנה של מאפייני הפיוט שקדם לו, פייטן: רבי סעדיה גאון.
  • הפיוט באיטליה – החל במאה התשיעית-עשירית המאפיינים העיקריים פחות דגש על מדרש ואגדה ומעבר לרעיונות אישיים וגעגועים לארץ ישראל. פייטנים: שפטיה, אמיתי (אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה).
  • הפיוט באשכנז וצרפת – כהמשכו של הפיוט האיטלקי עם פיתוח מאפיינים ייחודיים בהשפעת נסיבות חיים קשות בגלות שילוב של אוצר מילים הלכתי-תלמודי. פייטן: רבי שמעון ברבי יצחק.
  • הפיוט הספרדי - החל במאה העשירית בספרד המוסלמית (אנדלוסיה). התפתחות שירת החול השפיעה גם על שירת הקודש, אך היא לא קבלה את כללי השירה הערבית כפי שנמצא בשירת החול. הפיוט הספרדי כולל את הערכים החדשים של השיר ומקצב, הלשון היא מקראית ונמצא פחות שילוב של מדרש ואגדה. מקום רב ניתן כעת בפיוטים להגות וליחיד ביחסו לאל. פייטנים: דונש בן לברט (דְּרוֹר יִקְרָא), שלמה אבן גבירול (שַׁחַר אֲבַקֶּשְׁךָ),יהודה הלוי (צִיּוֹן הֲלֹא תִשְׁאֲלִי), אברהם אבן עזרא (כִּי אֶשְׁמְרָה שַׁבָּת) ועוד.

ביקורת על לשון הפיוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

משוררי תור הזהב הסתייגו מלשון הפייטנים הארצישראליים וממגמת קיצוצן וקיצורן של המילים בכלל. אברהם אבן עזרא הביע את דעותיו בנושא זה בספרו "שפה ברורה" ובפירושו לקהלת (ה, א). ראב"ע ראה בכך ניסיון מלאכותי לכפות על המילים את סד האקרוסטיכון והחרוז. סגנון זה פגם לדעתו בשלמותה וביופיה של שפת הקודש, ולכן היה פסול בעיניו. כדי להדגים את רתיעתו מסגנון זה הציע באירוניה תֶפֶל כתחליף לתפילה.

גם אנשי תנועת ההשכלה ואנשי תחיית הלשון העברית הקלו ראש בסגנונו של הקליר, הבכיר שבפייטני ארץ ישראל. מנדלי מוכר ספרים טבע את הפועל "מתאצקוצצים", על רקע הפיוט שנאמר בשבת זכור שלפני פורים, אץ קוצץ, כדי ללגלג על סגנונם הסתום - בעיניו - של הפייטנים. ביאליק כינה את הסגנון "אבני חצץ של אץ קוצץ".

בעקבות המחקר שהחל במאה ה-19 והתגבר במאה ה-20, בעיקר לאחר גילוי אוצר גדול של פיוטים בגניזת קהיר, התבררו עושרו ומורכבותו של סגנון הפיוט בכלל ושל סגנונו של הקליר בפרט. מילים רבות שנתחדשו בפיוטיהם של הקליר ושל בני דורו נכנסו אל העברית החדשה.

סוגי פיוטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקובל לחלק את הפיוטים לסוגים שונים, לפי מיקומם בתפילה, תוכנם או סגנונם. להלן רשימה חלקית של כינויים, לפי סדר א"ב:

פייטנים מפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיוטים מפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פליישר, עזרא, שירת-הקודש העברית בימי-הביניים (מהדורה ב' מורחבת)., ירושלים: מאגנס., 2007
  2. ^ חזן אפרים, הפיוט מהו? הגדרות ותולדות, הזמנה לפיוט
  3. ^ מירסקי, אהרון, הפיוט, ירושלים: מאגנס, 1990
  4. ^ חזן, אפרים, הפיוט מהו? הגדרות ותולדות, הזמנה לפיוט