אתוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אתוסיוונית: ἦθος, מילולית-מקום מוכר, הרגל, דמות, תכונה) היא מונח המשמש לתיאור מכלול האמונות והרעיונות המנחים ומשקפים את התנהלותה של חברה מסוימת, אומה, אידאולוגיה או תרבות, וכן את התנהלות הפרטים המרכיבים את אותה קבוצה.

אתוס משותף של קבוצה מסוימת יכול להתפתח כתוצאה מאירוע היסטורי שהתרחש במציאות או כפיתוח של עלילה דמיונית. המכנה המשותף לשני מקורות האתוס הללו, הוא האמונה המשותפת לחברי הקבוצה החולקים אותו בהווה, כי הם עצמם מהווים את ממשיכי דרכם של אבותיהם, גיבורי האירוע ההיסטורי, ונוטלים על עצמם מחויבות להמשיך ולפעול בעתיד על פי הדרך שהיתוו משתתפי האירוע המקורי.

אתוס של קבוצת התייחסות כלשהי כולל בתוכו את הרעיונות והערכים היסודיים המשותפים, המחברים בין הפרטים הנכללים באותה קבוצה. האתוס הקבוצתי הוא גורם מניע ומדרבן ראשון במעלה ביצירת לכידות חברתית, אחדות ורוח שיתופית לקידום מוסר ורעיונות ומנהגים הייחודיים לקבוצה.

אתוס של קבוצה מסוימת יכול להשתנות במשך הזמן כתוצאה מקבלה והפנמה של רעיונות חדשים בתהליך חינוכי טבעי ומתמשך, אך גם כתוצאה מהפעלת כוח ובתהליך של כפייה באמצעים פיזיים או סוציולוגיים.

דוגמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רטוריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברטוריקה האריסטוטלית, אתוס הוא אחת הדרכים לשיכנוע קהל מאזינים על ידי נואם (השתיים האחרות הן לוגוס ופאתוס) ומהווה מרכיב של טיעון.
אריסטו טוען כי על הנואם ליצור מימד של אתוס (בלשון המודרנית "אמינות"), מייד בתחילת דבריו באמצעות מה שמכונה על ידו "כשירות מוסרית". הוא מרחיב את המונח כך שיכלול בתוכו גם מומחיות וידע המיוחסים לנואם, וטוען כי האתוס מוגבל (בלשון מודרנית-רמת האמינות) רק על ידי הדובר עצמו.
לדעת אריסטו, האתוס אינו מיוחס לדובר אלא לקהל המאזינים אשר הוא הקובע אם נעשה בו שימוש ומתייחס לתוכן הדברים בהתאם.

לדעת אחרים כגון הפילוסוף איסוקרטס (Isocrates ), האתוס של נואם מושפע מתפיסה כוללת של דמותו על ידי קהל השומעים והוא מתבסס על היכרותם הקודמת עם ההיסטוריה שלו ודעותיו עוד בטרם החל לשאת את דבריו.

אריסטו מצביע על שלוש דרכים לביסוסו של אתוס:

  1. פרונסיס (φρόνησις,) - כישורים מעשיים, ידע נרכש
  2. ארטה (ἀρετή) - כישורים מולדים, מתת אל
  3. אונויה (eunoia ) - רצון טוב כלפי קהל המאזינים

בשלושה מקרים יכולה להגרם פגיעה באתוס :

  1. לדובר יש עניין אישי גלוי בנושא ובתוצאות של דבריו
  2. לדובר יש מניע ניסתר בנושא ובתוצאות של דבריו
  3. הדובר מגלה חוסר ידע או חוסר עניין בתחום עליו הוא מדבר.

כל אחד משלושת המניעים הללו מהווה פנייה למניעים אישיים ולכן אינו רלוונטי ליצירת אתוס.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרת הכתיבה והרטוריקה נרדה ריינולדס (Nedra Reynolds) טוענת כי האתוס כמו סובייקטיביות פוסט מודרנית עוברת שינויים לאורך הזמן אך משקפת את השורשים העמוקים המשותפים בחברה. טענה זו עומדת בניגוד לטענה כי ניתן לזייף או לבצע מניפולציה של האתוס מכיוון שהערכים החברתיים והתרבותיים המשותפים נטבעים בבני האדם מילדותם ואינם ניתנים לשינוי.

החוקר ג'ון אודו (John Oddo) מצביע על העובדה כי אתוס הוא מושג המתהווה מתוך תהליכים חברתיים ולא יכול להיווצר על ידי אדם אחד. יחד עם זאת, בעידן התקשורת ההמונית נעשים ניסיונות ליצירת אתוס על ידי כותבים ועיתונאים המפיצים את משנתם באופן נרחב באמצעות התקשורת המודרנית, אך אינם משקפים את מהותו הקלאסית של המונח.