טיעון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

טיעון (בלועזית: אַרְגּוּמֵנְט) הוא רצף של הנחות ומסקנה שבו נעשה ניסיון לביסוס אמיתותה של טענה אחת (המסקנה) על סמך אמיתותן של טענה אחרת או יותר (ההנחות). תורת הלוגיקה עוסקת בהבחנה שבין טיעונים בכלל, ובין היסקים, שהם טיעונים שבהם המסקנה נובעת מן ההנחות בהכרח לוגי.

טיעון הוא מהכלים החשובים ביותר בחשיבה הרציונלית, בלוגיקה ובניסוח המחקר המדעי, וכן ברטוריקה ובכל ויכוח בשיח היומיומי. מטרתו הבסיסית היא לבסס טענות מורכבות על טענות פשוטות שקל לקבלן. מטרה נוספת לשמה משתמשים בטיעון, כפי שיודגם בהמשך, היא הפרכת טענות. אולם לא כל טיעון מסתמך על התקפות הלוגית. ישנם טיעונים בשם הסמכות של מוסר הטיעון, או בשם המסורת, או למשל כאשר מסיקים מסקנות על סמך ערכן המקודש של ההנחות. במשפט ובדת נעשה לעתים קרובות שימוש בטיעונים שתוקפם אינו בהכרח לוגי. במדעי הטבע נעשה לעתים קרובות שימוש בטיעונים אינדוקטיביים, בהם מסתמכים על חזרתה של תצפית מסוימת כבסיס להסקת מסקנה אודות חוק הטבע העומד מאחוריה.

טיעון בעל תקפות לוגית, או היסק[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, טיעון בנוי ממסקנה ומהנחה אחת לפחות. ישנם טיעונים בהם המסקנה נמסרת לפני ההנחות, וישנם טיעונים בהם המצב הפוך, או שמדובר ברצף של טענות שהאמצעית בהן היא המסקנה. וישנם גם טיעונים בהם משתמשים בהנחה סמויה, שאינה נאמרת או נכתבת מפורשות. למשל בטיעון הבא:

טענה א' (הנחה): יורד גשם. טענה ב' (מסקנה): יש עננים בשמים.

ההנחה הסמויה היא, כמובן, שכאשר יורד גשם יש עננים בשמים. טיעונים מסוג זה יחשבו למשכנעים משום שהם מבוססים על היסק לוגי, כלומר שכאשר נסדר את הטענות שלהם באופן ברור נקבל טיעון שצורתו הלוגית ברורה מאליה. צורת הטיעון המלא בהקשר של הדוגמה הקודמת הוא:

  1. אם יורד גשם יש עננים בשמים
  2. יורד גשם

לכן: יש עננים בשמים

טיעונים תקפים, או היסקים מסתמכים על היותם בעלי צורה מסוימת שניתן לתאר אותה באמצעות חוקי היקש, הכללים המתירים לגזור מסקנות מסוימות מתוך הנחות מתאימות. שתי טענות שאין קשר כזה ביניהן, לא יוכלו להוות טיעון. למשל: טענה ראשונה (הנחה): הגג הזה אדום, טענה שנייה (מסקנה): יש עכשיו עננים בשמים.

הסיבה לכך שרצף כזה של טענות אינו נחשב לטיעון, ואילו הרצף הקודם כן, היא שחסרה כאן צורת הנביעה או ההיסק הלוגי. הנביעה הלוגית בדוגמה הראשונה נסמכת על כלל הניתוק, או מודוס פוננס, הקובע שמן הטענה "אם א' אז ב'" בצירוף לטענה "א'" ניתן לגזור את הטענה "ב'".

טיעון יחשב לטיעון תקף, אם בכל מקרה שבו ההנחות אמיתיות - גם המסקנה תהיה אמיתית. מכיוון אחר, הטיעון הוא תקף אם אין דוגמה נגדית לטיעון שצורתו זהה אך בו ההנחות אמיתיות והמסקנה שקרית. לתקפותו של טיעון אין קשר לאמיתות ההנחות עצמן.

סוגים אחרים של טיעונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקובל לדבר על שני סוגים עיקריים של טיעונים הנבדלים זה מזה באופני ההיקש שלהם. בטיעון היקשי משתמשים במתודה של אינדוקציה, כלומר - מנסחים כלל על פי תצפיות. בטיעון היסקי, או דדוקטיבי, משתמשים בכללי ההיקש הלוגיים, ואמיתות המסקנה נשענת באופן צורני על אמיתות ההנחות. ישנם סוגים נוספים של טיעונים, בהם ניתן למנות טיעון אנלוגי (א' גרם לב'. בגלל שג' דומה לא', וד' דומה לב' אז ג' יגרום לד'), טיעונים בשם המסורת, ועוד.