תקשורת המונים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
משפחה בשנות השישים צופה בטלוויזיה, אמצעי תקשורת המונים פופולרי.

תקשורת המונים היא הכינוי לאמצעי התקשורת המגיעים לקהל יעד נרחב במיוחד, בניגוד לתקשורת בין אישית, הפונה לאדם יחיד. קטגוריה זו כוללת עיתונים, רדיו, טלוויזיה, אינטרנט, קולנוע וספרות ועוד. לתקשורת המונים תפקיד חשוב בעיצוב דעת הקהל ובתפיסת הציבור הרחב את המציאות.

לכל אמצעי תקשורת קיים קהל יעד - ציבור הצרכנים של אמצעי זה, וארגון מייצר (מערכת עיתון, בוני אתר, תחנת שידור וכו'). כמו כן, מחולקים אמצעי התקשורת לעולם התוכן, והמדיה - האמצעי שבאמצעותו מופץ התוכן. ביניהם קיים קשר הדוק.

תקשורת זו מאופיינת לרוב בדפוסים המוניים, כלומר - אין צרכן התקשורת אחראי על תוכנה וצורתה, ואינו תופס את יכולת העיצוב שלו את אמצעי התקשורת. אמצעי תקשורת אלו מיוחדים מאמצעי תקשורת אחרים בכך שהם מיוצרים על ידי ארגונים מעטים מסוימים, ונצרכים על ידי קהל גדול ופסיבי.

רשת האינטרנט נבדלת בחלקה מהגדרה זו, משום שחלק ניכר ממנה מנוהל על ידי ההמונים - צרכני התקשורת עצמם. אתרים שהוקמו על ידי העיתונות הממוסדת (כגון אתרי החדשות הגדולים) עדיין כבולים ל"כללים" שהיו תקפים לפני עידן האינטרנט, ולכן עדיין שייכים להגדרה של תקשורת ההמונים המסורתית, אך אתרים קטנים ובעיקר גולשים פרטיים אינם רואים עצמם מחויבים לכללים אלו. כך קורה שבעוד שבתקשורת נמנעים פרסומים שונים עקב איסור פרסום או עקב בעייתיות מוסרית לפרסום ידיעה זו או אחרת (למשל תמונות של ראש ארגון טרור לאחר חיסולו), ניתן למצוא אותן בפורומים, בחדרי הצ'ט, באתרים פרטיים וברשימות תפוצה. מאפיין נוסף המצוי לרוב בתקשורת ההמונים, הוא אקטואליות- תקשורת ההמונים עוסקת מבחינה תוכנית בתחומים רלוונטיים לתקופת ההווה עבור קהל-היעד.

מבחינה כלכלית, עלותה של תקשורת ההמונים מורכבת מעלות האמצעים הטכניים ליצירתה ולהפצתה, ומשעות העבודה של הסגל האחראי על התוכן (בעיקרו כותבים ועורכים). עלות זו עשויה להיות ממומנת באמצעים רגילים, כלומר- על ידי גוף ציבורי או על ידי תשלום של הצרכן, אולם מקובלת צורת מימון נוספת בחברה הקפיטליסטית - פרסום.

חוקר תקשורת מרכזי במאה ה-20 הוא מרשל מקלוהן, שטבע את המושג הכפר הגלובלי, שמשקף את עולמנו בעידן התקשורת האלקטרונית. רעיון מרכזי נוסף של מקלוהן הוא "המדיום הוא המסר", שמציין שהשינויים בחברה מתרחשים בעקבות שינויים במדיום. המדיום הוא הדומיננטי, הוא זה שקובע את אופי החברה ולא המסר, כפי שהיה נהוג לחשוב.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של העיתון
מכונת דפוס עתיקה
מקלט רדיו עתיק
מקלט טלוויזיה ישן

אמצעי תקשורת המונים היו קיימים עוד מהעת העתיקה, כמו מחזות בתרבות היוונית והרומית. העדויות הראשונות להדפסת ספרים הם מסין בשנת 868, אך ככל הנראה הודפסו ספרים גם לפני כן[דרוש מקור]. תחילת התפתחותם של אמצעי תקשורת ההמונים החלה במהפכת הדפוס. המצאת מכונת הדפוס באמצע המאה ה-15 על ידי יוהאן גוטנברג אפשרה הפצה של ספרים בעותקים רבים - לפני המצאתה של המכונה העתקת ספרים נעשתה על ידי אדם (לרוב זה היה מקצועו). המצאת הדפוס הובילה לשינויים חברתיים נרחבים (כמו הוצאת החינוך מידי הכנסייה, עלייה בחילון, עלייה בידיעת קרוא וכתוב והפצת המדע). לראשונה ניתן היה להדפיס עיתונים - וכך להפיץ תוכן, דעות ומידע לאנשים רבים.

במהלך המאה ה-19 מצליחים מדענים וחוקרים להעביר מסרים על ידי אותות חשמליים, כך מומצאים הטלגרף והטלפון. בתחילת המאה ה-20 מומצא מכשיר הרדיו, אמצעי תקשורת שהעברת המסרים שלו נעשית באופן אלחוטי, כך נוצרה האפשרות לשדר בזמן אמת להמון רב. בעוד הרדיו צובר תאוצה ופופולריות, מומצאת בשנות ה-30 הטלוויזיה. גם הטלוויזיה הייתה כלי מהפכני, היא אפשרה לשדר בזמן אמת, להמון רב, לא רק קול אלא גם תמונה. במקביל לכך גם הקולנוע מתחיל את צעדיו הראשונים כאשר ב-1927 יוצא סרט הקולנוע הראשון. באמצע המאה מגיחות לעולם הקלטות - השמע הווידאו.

במהלך שנות ה-70 מומצא המחשב, אך זוהי רק התשתית להמצאה שתגיע עשרים שנה לאחר מכן - רשת האינטרנט. שילוב של המצאות, פיתוחים ושיתופי פעולה הביאו לרשת האינטרנט כפי שאנו מכירים אותה כיום. רשת האינטרנט גם היא מהווה ציון דרך בהתפתחות תקשורת ההמונים - היא מאפשרת לא רק להפיץ את המידע למרחק עצום אלא היא גם חופשית ופתוחה לכל אדם. עם תחילת המאה ה-21 משתלבים הטלפונים הסלולריים עם החיבור לאינטרנט. ב-2007 מודיעה חברת אפל על השקת האייפון - עידן חדש בדרך בה אנשים צורכים תקשורת.

קו זמן להתפתחות אמצעי תקשורת המונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעות על האדם והחברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפתחות תקשורת ההמונים, הן טכנולוגית והן חברתית, הביאה חוקרים שונים לדון מהי ההשפעה של כלי התקשורת על בני האדם אשר צורכים אותם. את המחקר והתאוריות על השפעת התקשורת נוטים לחלק למספר שלבים.

מסורת ההשפעות החזקות המוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפיסה זאת הייתה נפוצה במחקר מתחילת שנות ה-20 ועד סוף שנות ה-30. לפי אסכולה זאת, התקשורת היא בעלת יכולת עצומה להשפיע על האדם הבודד, תאוריה בולטת באסכולה זאת היא "תאוריית המחט התת-עורית" של הרולד לאסוול, לפיה התקשורת מחדירה את המסרים שלה אל הקהל שלה כ"עירוי" אל הוריד. לפי אותן תאוריות, הקהל של התקשורת הוא פסיבי והומוגני. לאסוול ביסס את התאוריה שלו על מחקרים שערך בתחום התעמולה, שממשלות רבות פירסמו באותה תקופה.

מסורת ההשפעות המוגבלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוסטר תעמולה מ-1940 של המתמודד לנשיאות ארצות הברית ונדל וילקי. במחקר שקיימו בבחירות אלו גילו שרק 8% מאלו שנחשפו לתעמולה פוליטית שינו את עמדתם. כלומר, התעמולה בתקשורת לא הביאה לשינוי גדול בדעת הקהל.

החל משנות ה-40 של המאה ה-20, החלו לעלות עדויות ומחקרים (כמו של קרן פיין ופול לזרפלד) שהתפיסה של התקשורת כ-"כל יכולה" אינו תואמת במלואה לאמת. בשל כך החלה לעלות מסורת ההשפעות המוגבלות לפיה השפעת התקשורת על האדם היא יחסית. למעשה, האדם אינו נמען פסיבי שמסרי התקשורת חודרים אליו ללא סינון, אלא יש באפשרות האדם לבחור לאלו מהתכנים המופצים הוא רוצה להיחשף. "מודל הזרימה הדו שלבית" הוא מודל שפותח לפי אסכולה זאת, לפיו יש "מנהיג דעה", אדם שדעתו מוערכת על ידי הסביבה, הוא נחשף לתקשורת ומחליט את דעתו. והסביבה שרואה אותו כידען בתחומו, בוחרת לקבל את דעתו (ולא באופן ישיר מתקשורת ההמונים). תאוריה נוספת שמתאימה למסורת זאת היא "תאוריית שימושים וסיפוקים" אשר לפיה בני האדם משתמשי בתקשורת כדי למלא ולממש את הצרכים שלהם.

מסורת ההשפעות החזקות המאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות וה-60 וה-70 חזרה מחדש התפיסה שהשפעה התקשורת על האדם היא חזקה ומשמעותית, אך בניגוד למסורת ההשפעות החזקות המוקדמת - כאן התפיסה היא שהאדם הוא אקטיבי ולא פסיבי כשהוא צורך תקשורת, כמו כן, אפקט ההשפעה הוא ארוך טווח ולא מיידי כפי שנתפס במסורת המוקדמת, וכן, ביכולתה של התקשורת לשמר או לשנות סדרים חברתיים.

דוגמאות לתפיסה זאת הן למשל "אובדן הילדות" של ניל פוסטמן אשר מצביע על כך שהצפייה של ילדים בטלוויזיה ועידן המחשבים מקצרת את גיל הילדות בכך שהיא מספקת להם מידע רב. לפי "תאוריית הבניית המציאות", התקשורת בוחרת להראות את המציאות בדרך מסוימת וכך להציג לציבור הרחב, כך לא מוצגת לציבור כל האמת אלא רק חלקים אשר תואמים את עמדת ותפיסות התקשורת. "אסכולת סדר היום" היא תאוריה שטוענת כי אמצעי התקשורת הם שקובעים לציבור את נושאי השיח היומי ואף מדרגת את חשיבותם ובכך קובעת "סדר יום תקשורתי" שמשפיע בסופו של דבר על סדר היום הפוליטי והציבורי (כמו על ידי מסגור). ואילו "תאוריית ספירלת השתיקה" טוענת שביכולת תקשורת ההמונים לעצב את המציאות ולשנות אותה באופן מעשי.

תפקידי תקשורת ההמונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הטיות פוליטיות בתקשורת
צילומים לסדרת טלוויזיה, אחד מתפקידי תקשורת ההמונים הוא לספק בידור ושעשוע לקהל.

על פי התאוריה המבנית-תפקודית לתקשורת ההמונים חמישה תפקידים מרכזיים. את שלושת התפקידים הראשונים קבע חוקר התקשורת הרולד לאסוול בשנת 1948. את שני התפקידים הנוספים קבעו החוקרים רייט בשנת 1959 ומקווייל 1984. אמצעי התקשורת ממלאים תפקידים אלה בנפרד וביחד. לדוגמה תוכנית דוקומנטרית על מלחמת ששת הימים יכולה למלא שלושה תפקידים בו זמנית: המשכיות, פרשנות ובידור. כל אמצעי התקשורת ממלאים תפקידים אלה אך יש אמצעים שבהם תפקידים מסוימים בולטים יותר. הטלוויזיה ממלאת בעיקר תפקיד של בידור ולעומת זאת העיתון ממלא בעיקר תפקיד של סיקור הסביבה ופרשנות.

  1. סיקור הסביבה: איסוף והפצה של מידע על אירועים, אישים, תהליכים וכו'.
  2. תיאום ופרשנות: תפקיד זה אומר שעל התקשורת להסביר ולפרש אירועים שונים כאשר התקשורת נותנת המלצה לציבור כיצד יש להבין את האירועים. תפקיד זה ממלאים פרשנים שלהם מומחיות בנושא מסוים (פרשנים פוליטיים, כלכליים וכו'). תפקיד זה יכולים למלא גם אנשים שאינם עיתונאים כגון מומחים אקדמאים שמובאים לאולפן טלוויזיה או כתבים טור פרשנות בעיתון.
  3. המשכיות: תפקידה של התקשורת ליצור המשכיות תרבותית, וליצור המשכיות מדור לדור. התקשורת מעבירה מידע שקשור להיסטוריה, לתרבות או לדת של החברה בה היא פועלת. בנוסף תפקיד התקשורת לחזק נורמות חברתיות, ומסבירה כיצד יש לנהוג. לדוגמה, דיווח על עונש שקיבל רוצח, מחזקת את הנורמה החברתית שאין לרצוח.
  4. בידור: תפקיד זה הוא להפיג מתחים שעלולים לערער את יציבותו של השלטון או החברה. אמצעי התקשורת יוצרים מצב שנקרא "אסקפיזם" (בריחה מהמציאות), כלומר אמצעי התקשורת בעזרת בידור, גורמים לאנשים אשר משתמשים באמצעי התקשורת לשכוח מצרותיהם הרגילות לתקופה קצרה. תפקיד זה בא לידי ביטוי בתוכניות טלוויזיה, שידור מוזיקה ברדיו וכו'. תפקיד זה חשוב ליציבות השלטונית והיה ידוע עוד מתקופת האימפריה הרומית בכך שיש לספק להמונים "לחם ושעשועים".
  1. גיוס: גיוס של האוכלוסייה למען אינטרסים ערכים או לאומים, כמו גיוס תמיכה לחוק מסוים או להפלת שלטון. גיוס של התקשורת יכול להתבצע בשתי דרכים:
    • גיוס גלוי: גיוס למען מטרה מסוימת כאשר המטרה אינה מוסתרת מהציבור. גיוס זה מתבצע בעיקר במבצעי התרמה כגון השירותרום.
    • גיוס סמוי: גיוס של האוכלוסייה למען אג'נדות של מפעילי אמצעי התקשורת. לדוגמה, אם הדעה הרווחת בתקשורת היא שיש להתחיל בשיחות שלום עם סוריה ידגישו אמצעי התקשורת את הצורך בכך או את הגישושים של הצד השני ובכך ייצרו אווירה ציבורית שתתמוך במטרה זו.

כיצד תהליך התקשורת מתרחש?[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרתם של המודלים של תקשורת ההמונים היא לפשט ולהראות בצורה גרפית כיצד פועל תהליך התקשורת. ניתן לראות דרכם כיצד מתרחשים תהליכים ומהם הגורמים המשפיעים על התהליך כולו ועל חלקיו. כל מודל מציע דרך אחרת להבנת תהליך התקשורת בתקשורת ההמונים. מודלים מסוימים מתאימים רק לתחום צר של אמצעי תקשורת ההמונים.

למעשה ישנם שני סוגי מודלים - מודלי תהליכיים ומודלים סמיוטיים. המודלים התהליכים (הלינאריים והמעגליים) מנסים לתאר את המעבר של המסר בין השולח ובין המקבל. לדוגמה, במודלים לינאריים תהליך התקשורת הוא חד כיווני ממוען המסר אל הנמען. המוען הוא יוזם התהליך והנמען הוא פסיבי וללא יכולת להשפיע על התהליך. ואילו במודלים המעגליים יש משוב (תגובה חוזרת) שמתקבל מהנמען המקורי של תהליך התקשורת. המודלים הסמיוטיים (מלשון סמיוטיקה) עוסקים בתוכן עצמו - הן בשליחה והן בפענוח.

מודלים לינאריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מודלים לינאריים בתקשורת המונים
Com-mod1.svg

מודל לאסוול פותח על ידי הרולד לאסוול, והיה המודל הראשון שניסה לתאר את פעולת התקשורת. המודל מתאר את חמש השאלות:

  1. מי אמר? מוען – יוזם הפעולה.
  2. מה אמר? מסר – הדברים שהמוען מבקש להעביר.
  3. באיזה ערוץ? אמצעי או ערוץ – אמצעי התקשורת המדיום שדרכו מעביר המוען את מסריו.
  4. למי? נמען – הפרט אליו מכוונת פעולת התקשורת.
  5. באיזו השפעה? אפקט – השינוי המתחולל בנמענים כתוצאה מקבלת המסר. מידת ההשפעה שהושגה נבחנת במסגרת המודל באמצעות השוואה בין כוונת המוען, ההשפעה שרצה להשיג, ותגובת הנמען.

למעשה המודל זה נכתב בהשפעת גרמניה הנאצית. מודל זה מדבר על סוג של "שטיפת מוח" : אין ביכולתו של הנמען להגיב או לבחור שלא לקבל את המסר מהמען הכול יכול. ברדוק (מודל ברדוק 1958) הוסיף למודל שני גורמים נוספים. האחד, נסיבות, מסר יכול לקבל משמעויות שונות בהקשרים שונים. והגורם השני, תכלית, המטרה לשמה הועבר המסר. אופי המסר יהיה שונה בהתאם למטרה שתכנן מוען המסר. לדוגמה, מידע בשיעור היסטוריה יועבר אחרת לתלמידי תיכון לעומת סטודנטים באוניברסיטה גם אם מדובר באותן עובדות בדיוק.

Com-mod2.svg

מודל שאנון-וויבר (1949) (קלוד שאנון) מודל זה מתבסס על תורת האינפורמציה. הוא מבחין בין מצבי צבירה שונים של המסר. בהתחלה המסר נמצא במחשבה או ברעיון שנולד בראשו של המוען. לאחר מכן, צריך לתרגם או לקודד את הרעיון לסימנים ואותות, אותם ניתן לשדרם באמצעות משדר (לדוגמה מילים הנהגות בקול או מילים המועלות על הכתב). ולבסוף, הנמען צריך לבצע פעולה סימטרית – לקלוט את האותות בעזרת מקלט, ולפענחם – לתרגמם בחזרה למסר.

מרכיב ה"רעש" – הפער בין מה ששיגר המוען לבין מה שקלט הנמען. רעש הוא כל גורם שעלול לשבש העברה תקינה של האותות מהמשדר למקלט. קו טלפון משובש, טעויות דפוס וכו'. קליטת המסר נחשב למרכיב פסיבי. הפער בין המשודר לנקלט הוא הליקוי בתקשורת.

מודלים מעגליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Com-mod5.svg

מודל אוסגוד-שרם (1954) מדגיש את תהליך ההבנה של המסר (פענוח), והעברת המסר (קידוד). במודל זה המוען והנמען המקוריים שווים במעמדם וממלאים תפקיד מסוים לסירוגין. המוען אינו השולט בתהליך התקשורת. מודל זה הוסיף את רעיון ה"פירוש", כלומר המשמעות של המסר לגבי המוען והנמען. המודל מדגיש את התהליך שהמסר עובר בתהליך התקשורת: המוען המקורי מקודד מסר שעובר לנמען. הנמען מפענח את הקוד, מפרש אותו ומבין את משמעותו. ולאחר מכן מקודד מסר חדש.

Com-mod3.svg

מודל דה-פלר (1968) למעשה מכפיל המודל הלינארי של שאנון וויבר, והופך אותו למעגל סגור באמצעות המשוב. המוען הופך לנמען, הנמען שהופך למוען וכך הלאה. זה איננו תהליך סימטרי, כיוון שהמוען משמש מקור עיקרי למסר, והמסרים של הנמען מוגדרים כמשוב. החידוש העיקרי שהוא מוסיף הוא שכלול מושג ה"רעש" – אשר חל על כל מרכיבי התהליך.

מודלים סמיוטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מודל יאקובסון (1958) אשר פותח על ידי הבלשן רומן יאקובסון הוא מודל לפיו כל פעולה תקשורתית מורכבת ממספר פונקציות אשר כל אחת מהן ממוקדת בגורם אחר בתהליך התקשורת. הגורמים המשתתפים: מוען, נמען, מסר, הקשר, קוד- שפה מוסכמת, מגע. לפי מודל זה ישנן שש פונקציות של תקשורת לשונית:

  1. הפונקציה הרפרנציאלית – מתרכזת בעולם שמחוץ לטקסט. קביעת עובדה, טעינת טענה, מסירת אינפורמציה. דוגמה: מהדורת חדשות. מבעים אירועי שיקרו או קרו.
  2. הפונקציה האמוטיבית – ממוקדת במוען – הבעת רגש מצדו.
  3. הפונקציה הקונאטיבית – מכוונת לנמען – נועדה להפעיל את הנמען. צורות ציווי, לדוגמה: "צאי מכאן!"
  4. הפונקציה הפאטית – מילים המשמשות בעת פתיחה או סיום של תהליך התקשרות, לדוגמה: "הלו", "מה העניינים".
  5. הפונקציה המטא לשונית – עוסקת בקוד עצמו, עוסקת בשיחה בסימני הלשון עצמם. לדוגמה: "מה זאת הפונקציה המטא-לשונית"?
  6. הפונקציה הפואטית - שימוש בלשון כדי להדגיש את אופן העברת המסר. כמו בשירה. חריזה, מטפורות, פתגמים.
Com-mod4.svg

מודל פיסק (1985) הוא מודל לפיו המוען והנמען הם שווים בתהליך התקשורת. פעולת התקשורת אינה יכולה להשיג לעולם את מטרתה מכיוון שהנמען מפענח את המסר מתוך מציאות חיצונית אחרת שיש לו. לעולם לא תהייה זהות מלאה בין המסר המועבר למסר הנקלט פענוח מכיוון שהמסר משתנה מקבוצת תרבות לאחרת. אי הבנה של המסר יכולה לנבוע מהבדלים תרבותיים. פענוח הוא סוג של יצירה מחדש של הטקסט.

נבדל מהמודלים התהליכים: המוען וכוונותיו אינם נתפסים כדומיננטיים. הכובד עובר למסר, לטקסט ולפענוחו. פענוח הטקסט נעשה על רקע המטען התרבותי המורכב של המפענח. המפתח לתיאור התקשורת האנושית הוא בריבוי המשמעויות הנולדות מאינטראקציה בין סוגים שונים של קוראים, לסוגים שונים של טקסטים בנסיבות שונות. מודל פיסק מייצג את התפיסה התרבותית סמיוטית. הוא מתייחס לתוכנו של המסר כאשר הוא נפגש עם הנמען. המסר מקבל משמעות שונה על פי ההקשר שעושה הנמען. ההקשר הוא מכלול הנסיבות שעל פיהם אנו מפרשים את המסר.

תקשורת ההמונים כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך השנים טענו החוקרים כי השפעתה של התקשורת המונית היא מוגבלת ולתקשורת בין אישית השפעה יותר גדולה על הפרט. אך, בשנים אחרונות, התקשורת המונית בא לידי ביטוי בשינויים בטכנולוגיה, עידן אינטרנט והרשתות החברתיות. השינויים אלו הביאו לטשטוש את הגבול בין תקשורת המונים לתקשורת בין אישית. הטשטוש יצר את המונח "Masspersonal Communications" - אנשים פרטיים, יחידיים מתקשרים עם אלפי האנשים. שימוש בתקשורת בן אישית באמצעות תקשורת המונים. למשל: טוויטר, אנשים פרטיים מתקשרים עם אלפי עוקבים באמצעות שיתוף מידע מסוים (ציוצים).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רוברט אלבין, כרוניקה של דלדול התבונה: אתיקה בפרקטיקה העיתונאית, הקיבוץ המאוחד, 2004.
  • דן לאפי, סוגיות מפתח בתאוריית המדיה, האוניברסיטה הפתוחה, 2011
  • דניס מקווייל, מבוא לתקשורת המונים, האוניברסיטה הפתוחה, 2010

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]