בגידת האינטלקטואלים

בגידת האינטלקטואלים
מידע כללי
מאת	ז'ילין בנדה
שפת המקור	צרפתית
סוגה	מסה

בגידת האינטלקטואלים (La Trahison des Clercs), היא ספר מאת המסאי הצרפתי ז'יליין בנדה שפורסם לראשונה ב-1927 ומבקר אינטלקטואלים בתחילת המאה העשרים בטענה שאלו נכנעים לאינטרסים של מעמד, דעת הקהל, המדינה וקבוצות בעלות כוח, במקום לדבוק באמת ובמוסר אוניברסלי.

הספר תורגם לאנגלית ב-1928 על ידי המשורר והסופר האנגלי ריצ'רד אלדינגטון. המהדורה האמריקאית נקראה "בגידת האינטלקטואלים", ואילו המהדורה הבריטית נקראה "הבגידה הגדולה". הספר פורסם מחדש ב-1946 עם הקדמה ארוכה מאת המחבר, ופורסם מחדש מאז כמה פעמים ובכמה שפות. מהדורה חדשה יצאה ב-1975 עם ההקדמה מאת המיקרוביולוג זוכה פרס נובל לרפואה אנדרה לווף. תרגומו של אלדינגטון לאנגלית פורסם מחדש ב-2006 עם הקדמה חדשה מאת רוג'ר קימבל (אנ'). הספר תורגם לעברית בשנת 2020 בידי ניר רצ'קובסקי בהוצאת כרמל.^[1]

החיבור הפולמוסי תקף את האינטלקטואלים האירופים במאות התשע עשרה והעשרים על שפנו לפוליטיקה ואידאולוגיות. בנדה מבקר אותם על כך שהם התרחקו מערכים אוניברסליים, כלומר החיפוש אחר יופי, אמת וצדק, ערכים שהוא מגדיר סטטיים ורציונליים. בנדה מבקר אותם על שהפכו למגיני הלאומנות, המיליטריזם והגזענות.

בנדה כתב "אפשר לומר שהודות לאינטלקטואלים האנושות עשתה את הרע במשך אלפיים שנים, אבל כיבדה את הטוב. סתירה זאת הייתה אות כבוד למין האנושי, והיוותה את הסדק שדרכו יכלה הציוויליזציה לעבור ולבוא לעולם".^[1] לעומת זאת הוא גינה בחריפות את ״האינטלקטואלים המודרניים״, בעידן עליית הלאומים. לדעתו בתקופה זו האמת נגזרה לראשונה רק מאינטרסים כמו האינטרס הלאומי, מעמדי, גזעני או מתועלת הקשורה במולדת, באומה, באינטרס כלכלי, והצדק נחשב כראוי, רק כל עוד הוא כפוף לנסיבות הלאומיות ומשרת את עניינם של בעלי הכוח.^[1]

בנדה טען את הביקורות הקשות ביותר שלו כלפי חבריו הצרפתים שארל מוראס מוריס בארס. בנדה הגן על ההשקפה המדודה והחסרת תשוקה של הציוויליזציה הקלאסית ועל האינטרנציונליזם של הנצרות המסורתית.

בסוף הספר, בנדה חוזה בקדרות שהגברת הדחף ה"ריאליסטי" לשליטה בעולם החומר, המוצדק על ידי אינטלקטואלים ל"ריאליזם אינטגרלי", עלולה להוביל ליצירת ציוויליזציה חובקת-כל שתפסיק לחלוטין "למקם את הטוב שמחוץ לעולם האמיתי." שאיפות אנושיות, במיוחד מרדף אחרי כוח, יהפכו למטרה הבלעדית של החברה. לסיום, הוא מסכם במרירות, "וההיסטוריה תחייך לחשוב שזה המין שעבורו מתו סוקרטס וישו".^[2]