בדלתיים סגורות (מחזה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בדלתיים סגורותצרפתית: Huis clos) הוא מחזה אקזיסטנציאליסטי מאת ז'אן-פול סארטר. המחזה נכתב בצרפתית בשנת 1944, והוצג לראשונה במאי אותה שנה בתיאטרון וייה-קולומבייה, זמן לא רב לפני שחרור פריז מהכיבוש הנאצי.

במחזה מופיעות ארבע דמויות (אחת מהן, המשרת, מופיעה לזמן קצר בלבד), והוא המקור לאחד הציטוטים המפורסמים ביותר של סארטר: "הגיהנום הוא הזולת" (l'enfer, c'est les autres). המחזה עובד לקולנוע פעמים רבות, וידועה במיוחד גרסתה של הבמאית ז'קלין אודרי משנת 1954.

בפתיחת המחזה אדם בשם גרסאן מובל אל חדר המצוי, כך מתברר, בגיהנום. בחדר אין חלונות או מראות - רק דלת אחת. לגרסאן מצטרפת תוך זמן קצר אישה בשם אינס, ולאחר מכן אישה נוספת בשם אסטל. הדלת ננעלת, ושלושתם מצפים שיבואו לענות אותם - אולם איש אינו מגיע. השיחה גולשת לחיטוט הדדי במעשיו ובזכרונותיו של כל אחד מהם. ככל שהשיחה מתקדמת מתברר שההבדלים בהשקפה ובמערכת הערכים של כל אחד מהם הופכת את שהייתם המשותפת לבלתי נסבלת. אט אט הם מבינים כי שהייתם המשותפת, הכפויה, היא היא העינוי האולטימבטיבי - אין כלל צורך בהתערבות מבחוץ.

המחזה עובד שלוש פעמים לקולנוע: בשנת 1954, 1964, ו-2006. כמו כן עובד לאופרה בשנת 2008.

ניתוח של המחזה בדלתיים סגורות: המחזה מתרחש בחדר בו ישנם אביזרים מועטים ושלוש ספות. דמות של נער, הנראית כאחראית על המקום ואמורה כביכול לשרת את הדמויות, על אף שבפועל לא עושה זאת, היא שמכניסה את שלשת הדמויות הנוכחות בחדר: גארסין, אינס ואסטלה. שלשתן נפגשו בחדר זה כיוון שמתו ובמהלך חייהם ביצעו פשעים אשר הביאו אותם אל הגהנום. במקום לעבור עינויים כמו שהם מצפים הם מהווים את הגהנום האחד של השני. בחדר האור תמיד דולק הם לא יכולים לבכות, למצמץ, לצחצח שיניים, להסתכל במראה או לישון והכי חשוב הם אינם יכולים לצאת מהחדר. אלה הם חיים ללא חיים, כל הרגלי השגרה נגנזו מהם, הם אינם חופשיים עוד וסגורים בחדר הקטן וצריכים "לחיות" האחד עם השני לעד ללא הפוגה באמצעות שינה, מצמוץ או יציאה מהחדר. גארסין שייסד עיתון פציפיסטי נזקק באופן תמידי לחוות דעת ולתגובות לגבי חיצוניותו ופנימיותו כאחד ומחפש זאת אצל אינס ואסטלה. אינס שהייתה פקידת דואר חייתה בזוגיות עם בת מינה רוצה לזכות באישה היחידה הנוכחת בחדר והיא אסטלה. אסטלה לא מוצאת עיניין באינס אך מעוניינת בקשר מיני עם גארסין- על מנת להרגיש נחשקת ונאהבת על ידי גבר. הקלף של גארסין אל מול אינס הוא אסטלה: כל אקט מיני ביניהם מרתיח את אינס ובכך גארסין שולט בה. גארסין רוצה לקבל ביקורת מאסטלה, אך בעיקר מאינס כיוון שהיא אינה ששה לנדב ביקורת זו והוא מרגיש חייב לדעת מה היא חושבת עלי. זהו הקלף של אינס כנגדו: היא מוכנה לתת לו את הבוקרת שלה עליו רק בתנאי שיתרחק מאסטלה. אסטלה מושפעת מהיחסים של גארסין ואינס. כיוון שכאשר אינס מבקרת את גארסין הוא בתמורה מתרחק מאסטלה, אך כדי לחמם את רוחה ולשכנע אותה שתתן לו את המידע שבפייה הוא מתקרב לאסטלה. כך כל אחד מושפע מהשני וכל "החוטים" מסובכים בין הדמויות כך שהגיהנום שלהם נוצר באמצעות האחרים. הדמויות מנסות להמשיך בחייהן הרגילים אך הדבר כמובן לא מצליח כי כל מאפייני חייהם הקודמים נלקחו מהם. החופש שלהם נלקח מהם, כביכול על ידי הנער שאמור היה להיות מאין משרתם של שלושת הדמויות, אך על אף שהם קוראים לו באמצעות צלצול בפעמון, שנמצא בחדר למטרה זו, הוא אינו מגיע כיוון שרוב הזמן הפעמון כלל לא מצלצל. פעם אחת במהלך המחזה נפתחת הדלת אך אף אחד אינו יוצא כיוון שהם מושפעים מהפחד מהלא מוכר, יותר מאשר הרצון העז שלהם לצאת מהחדר. הדינאמיקה בין הדמויות מביאה לבסוף את אסטלה לנסות להרוג את אינס על מנת לממש את אהבתה לגארסין ללא כל השפעה מצדה של אינס. כיוון שאינס כבר מתה היא ממשיכה להישאר "בחיים". כך הלופ האינסופי של היחסים ביניהם ממשיך לעד.


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

P literature.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא ספרות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.