עדנה שביט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עדנה שביט
תמונה זאת מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

עדנה שביט (קדישביץ')[1] (25 באפריל 1935[2]14 ביוני 2015) הייתה פרופסור מן המניין בחוג לאמנות התיאטרון בפקולטה לאמנויות של אוניברסיטת תל אביב, במאית תיאטרון, מתרגמת מחזות, מרצה, שחקנית, עיתונאית, תסכיתאית, עורכת וקריינית בתחנות הרדיו גלי צה"ל וקול ישראל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שביט נולדה בחיפה. את ניסיונה הראשון בתחום התיאטרון רכשה במגמה הדרמטית של בית הספר הריאלי בחיפה. לאחר שיחרורה מלהקת הנח"ל, הצטרפה לתיאטרון זירה, תיאטרון אוונגרד בניהול מיכאל אלמז. שהיה התיאטרון הראשון בארץ שהעלה את המחזה מחכים לגודו מאת סמואל בקט (בשם: "אנו מחכים למראל"). שביט שיחקה את לאקי.

שביט למדה באוניברסיטה העברית בירושלים ספרות אנגלית ופילוסופיה, בעלת תואר ראשון מאוניברסיטת תל אביב בספרות עברית ובאמנות התיאטרון. נסעה להשתלמות בת שנתיים בתחום הקולנוע בארצות הברית. לאחר מכן החלה ללמד משחק ובימוי בחוג לתיאטרון[3].

שביט ביימה יותר ממאה הפקות בכל אחד מהתיאטראות הממוסדים בישראל. היא האישה הישראלית הראשונה שפרצה לתחום הבימוי, תחום שנחשב לתחום גברי בלבד עד הגיעה[4].

בשנת 1968 ביימה שביט את יצירתו הראשונה של חנוך לוין, את ואני והמלחמה הבאה. הצגה זו עוררה תגובות קשות מאד בקרב הציבור לאחר מלחמת ששת הימים ונחשבת עד היום לאבן דרך בתיאטרון הפוליטי הישראלי.

שביט ביימה מחזות קלאסיים רבים, כגון אדיפוס המלך מאת סופוקלס בתיאטרון הבימה (1978), וגם מחזות אבסורד, דוגמת "מחכים לגודו" מאת סמואל בקט, שאותו תרגמה וביימה מספר פעמים בתיאטראות שונים בישראל.

עסקה בתחומי העיתונאות, התסכיתאות, התרגום, הגשת תוכניות רדיו ועוד.

במשך שנות הוראה רבות גידלה שביט דורות רבים של שחקנים ובמאים איכותיים, מהשורה הראשונה בישראל. היא היוותה גשר בין עולם המשחק הישן של התיאטרון הישראלי המתפתח של שנות החמישים והשישים במאה ה-20 לבין עולם המשחק של תחילת המאה ה-21, אותו היא יצרה בעזרת תלמידיה והשחקנים אותם היא ביימה. כמורה למשחק ובימוי היא דרשה הן מהשחקן והן מהבמאי טוטאליות מוחלטת בתהליך העבודה. פרופ' תום לוי סיכם את תפיסת עולמה התיאטרונית במאמר בכתב העת מותר: "'השחקן החדש' הוא יותר מעורב עם עצמו ופחות מעורב עם העולם שאותו הוא יכול להכיר דרך הספרות או הקולנוע או אפילו המוזיקה או כל אמנות שהיא, או דרך נסיעה או אפילו דרך התבוננות בעולם שמסביבו. השחקן הצעיר שמגיע אלינו רואה את עצמו, הוא מתעסק בעצמו והוא מאמץ את הבעיות שיכולות להיות של דוסטויבסקי או תומאס מאן או סופוקלס... הוא מיד מחבר אותן אל עצמו, ונותן להן ביטוי דרך האני שלו. וזאת סכנה גדולה מפני שהתיאטרון כולו לא נולד אלא כדי שאנחנו נבין את האחר, את הזר; כדי שאנחנו נדע שיש עולם אחר לבד מהעולם שלנו. ואנחנו יכולים להזדהות עם העולם האחר ולהזדהות מתוכנו. כלומר, לקבל נוכחות אחרת, חשובה לא פחות מהנוכחות שלנו, אישיות אחרת, חשובה לא פחות מהאישיות שלנו. מהבחינה הזאת התיאטרון הוא באמת הומניסט גדול"[5].

בשנת 2006, לאחר 50 שנות יצירה תיאטרונית ענפה, זכתה עדנה שביט בפרס משה הלוי לאמנויות הבמה מאת עיריית תל אביב. בנימוקים להענקת הפרס נאמר:

"הפרס מוענק לשביט במלאת 50 שנה לפעילותה האמנותית על תרומתה הרבה במכלול רחב של תחומים בהם בימוי, הוראת דורות של שחקנים ובמאים ישראלים, הנחת היסודות לדרמטורגיה ולעיבוד בתיאטרון הישראלי ותרגום לבמה. עדנה שביט טבעה חותם עמוק ובעל השלכות מרחיקות לכת על התרבות הישראלית בכללותה ועל כך מצאנו את מפעל חייה ראוי מאין כמוהו לפרס."[6]

שביט כיהנה כפרופסור מן המניין לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ופרשה לגמלאות כפרופסור אמריטה.

היא התגוררה ברמת אביב. ויש לה בן מרפי תבור. תקופה מסוימת הייתה במערכות יחסים עם השחקן והשדרן אלכס אנסקי ועם השחקן והבמאי יורם גל.

עדנה שביט נפטרה בביתה ב-2015, בגיל 80. גופתה הוטמנה בקיבוץ גבעת ברנר.

בימוי בתיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שביט ביימה יותר מ-100 הצגות בכל תיאטרוני ישראל[7]. להלן מבחר:

הרובע העתיק, רב חנוך ורב יוספכי, איך אנחנו נראים?, סטטוס קוו ואדיס, חיי קליגולה, הבעל הנצחי, רוזנטה חוזר משדה הקרב, הידעת את שביל החלב?, שירי רחל, סיפור גן החיות, ההודי רוצה לברונקס, התור, וויצק, כנרת כנרת, רביזור, צחות בדיחותא דקידושין, חלום ליל קיץ, הקלפנים, הדה גאבלר, קברט בשדה הקרב, הנשים האבודות מטרויה, הפשע לא משתלם, כי עודני מאמין בך, בילי בול הגדול, בית ספר לנשים, קברט לוין, בילורה, דונה רוזיטה, שלושה שחקנים דרמה אחת, גם הוא באצילים, הרופא בעל כרחו, מדיאה, רוח נמוכה, אוידיפוס בשמים, תמיד אשה, ערב שירי החיפושיות, אני יוצאת עם שירי לדרך, החייל האמיץ שווייק, מוריס שימל ועוד.

בימוי ברדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "פאולה", מאת ערן פרייס, (1988).
  • בין השנים 1958-1970 ביימה עשרות תסכיתי רדיו וביניהם: "הרפתקאותיו של פאול פניפזר" (מתוך – שקיעה ונפילה מאת – איוולין וו (1958), "הלבישו את הערומים" מאת (פירנדלו), "גבר אמיתי" (מאת אונמונו), "כלב חוצות" (מאת עגנון), "דגש קל", "כרטיס כניסה", "דואר צבאי 1005", "קוקטייל לשניים", "הלילה", "נא לצלצל", "פעמיים אספרסו", "קומה ג' משמאל", חמים וטעים ועוד.

תרגומי מחזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנה פרנק מחזה מאת מאיר לוין מ-1957, שתורגם עם שולמית גבעולי. וכמו כן: טרטיף מאת מולייר, מחכים לגודו מאת בקט, בית קברות למכוניות מאת ארבאל, היותר חזקה מאת אוגוסט סטרינברג, הדב מאת צ'כוב, הדה גאבלר מאת איבסן, הזמרת בעלת הקרחת מאת יונסקו, הרובע העתיק, העתיד טמון בביצים, דונה רוזיטה, קפה שחור, סקאפינה, הכתבנים, מחזה קצר, שוגר פלם, הכפיל, הדלת צריכה להיות או סגורה או פתוחה, אני הרברט, ההלם של ההזדהות, האזעקה, קיץ בכפר, אני אחזור הביתה לחג, בקול דממה דקה, ועוד.

משחק בתיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עדנה שביט, בתוך: שמעון לב-ארי, "מדריך 100 שנה לתיאטרון העברי", באתר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב.
  2. ^ עדנה שביט, בפרויקט "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
  3. ^ החוג לאמנות התיאטרון, הפקולטה לאמנויות, אוניברסיטת ת"א
  4. ^ פרופסור תום לוי, "חוקר מציג יוצר – עדנה שביט", בכתב העת "מותר", הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת ת"א בשיתוף עם א. ביתן הוצאה לאור, 2004, עמ' 92
  5. ^ שם, פרופ' תום לוי.
  6. ^ מרב יודילוביץ', פרסי משה הלוי יוענקו להלל מיטלפונקט ולעדנה שביט, באתר ynet, 26 ביולי 2006.
  7. ^ אשת תיאטרון בעלת כשרונות מגוונים, ר' פירוט ב"מדריך 100 שנים לתיאטרון הישראלי", בעריכת ד"ר שמעון לב-ארי