גיהינום
לפי אמונה נפוצה בדתות השונות, גיהינום הוא המקום שאליו נשלחות לאחר המוות או בעולם הבא נשמותיהם של אלה שחטאו בחייהם, ובו הן סובלות ייסורים שונים, הכוללים לדוגמה שרפה באש, מכות וחבלות בידי מלאכי חבלה ועוד. לגיהינום גרסאות שונות, המנוסחות בידי הדתות השונות, אך לכולן בסיס זהה: מקום נורא, לפי חלק מהן הוא שוכן מתחת לפני האדמה.
במקביל לאמונה בקיום הגיהינום מתקיימת אמונה בקיומו של גן עדן, שאליו מגיעות נשמותיהם של צדיקים (כולל חוטאים שחזרו בתשובה).
מקור השם העברי "גיהינום"
[עריכת קוד מקור | עריכה]
"גיהנם" מופיעה לראשונה במשנה כמקום משפט הרשעים.[1] מקורה של המילה אינו ברור. בסביבות המאה ה-17 או ה-18 שינו המדקדקים את הכתיב מגיהינָם בקמץ לגיהינום בחולם חסר או מלא, בעקבות השערה הקושרת בין הגיהינום ושם המקום גיא בן הנום, המופיע במקרא בגרסאות שונות (גיא בן הנם, גי-הינום וכו').
גיא בן הנום מוזכר לראשונה בתיאור גבולות שבטי יהודה ובנימין בספר יהושע: ”וְעָלָה הַגְּבוּל גֵּי בֶן הִנֹּם אֶל כֶּתֶף הַיְבוּסִי מִנֶּגֶב הִיא יְרוּשָׁלִָם וְעָלָה הַגְּבוּל אֶל רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי גֵי הִנֹּם יָמָּה אֲשֶׁר בִּקְצֵה עֵמֶק רְפָאִים, צָפֹנָה” (יהושע ט"ו, ח'). זהו שמו של אפיק עמוק בגבול המערבי-דרומי של העיר העתיקה של ירושלים.
בימי המלוכה בישראל בנו תושבי ירושלים בגיא זה במות לאל מולך הכנעני, הקריבו לו את ילדיהם הרכים ו"העבירו אותם באש" לפי לשון המקרא. גם אחדים ממלכי יהודה קיימו מנהג זה, שהרגיז נביאים ומלכים אחרים. יאשיהו המלך יצא נגד העבודה הזרה שפשתה בישראל: ”וְטִמֵּא אֶת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בֶן הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ” (מלכים ב' כ"ג, י'). הגיא שימש מקום פולחן עבודה זרה סמוך לירושלים בזמנו של הנביא ירמיה, והוא התנבא כי למקום זה יקראו גיא ההרגה, כלומר כה רבים יהיו המתים בו בחורבן, עד שימלאו את גיא בן הינום במתים. והנביא מחמיר עוד יותר, ואומר שהמתים שיהיו שם, יהיו ”לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ” (ירמיהו י"ט).
לפי סברה זו, מכיוון שבגיא בן-הינום הייתה העבודה הזרה של הרשעים ועל פי נבואת ירמיהו גם מקום ענישתם, קיבל השם הוראה מיוחדת: מקום הרשעים לאחר מותם, לעומת גן עדן של הצדיקים. מכאן נולדה האגדה שפתחו של הגיהינום נמצא בירושלים. בשיפולי גיא בן-הינום הייתה התופת, הנזכרת יחד איתו. אגדה זו מוזכרת בתלמוד בבלי:
אָמַר רַבִּי מָרִיּוֹן אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, וְאָמְרִי לַהּ תָּנָא רַבָּה בַּר מָרִיּוֹן בִּדְבֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: שְׁתֵּי תְמָרוֹת יֵשׁ בְּגֵי בֶּן הִנּוֹם וְעוֹלֶה עָשָׁן מִבֵּינֵיהֶן, וְזוֹ הִיא שֶׁשָּׁנִינוּ: צִינֵי הַר הַבַּרְזֶל כְּשֵׁירוֹת, וְזוֹ הִיא פִּתְחָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם!
מקור השם בן-הינום אינו ידוע. לפי סברה אחת הינום הוא שם אדם.
ההשערה הרואה את גיא בן הינום כמקור למילה "גיהינום" אינה מוסכמת, ויש הרואים בה אטימולוגיה עממית[דרוש מקור].
גיהינום ביהדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספרות התלמודית והמדרשית מוזכר הגיהינום כמקום שבו נידונים הרשעים אחרי החיים בעולם הזה. לדוגמה: "וסופו יורש גיהנם" (משנה, מסכת אבות, פרק א', משנה ה'). לפי המדרש, ברא הקב"ה את חללו של גיהינום אלפיים שנה קודם לבריאת העולם כשהוא ריק. אש הגיהינום עצמה נבראה ביום השני לששת ימי הבריאה.[2] בגיהינום נידונים הרשעים חצי שנה באש וחצי שנה בברד ובשלג, ומסופר שהצינה קשה מן האש.[3]
לצד אלה מוזכרים בגמרא (למשל במסכת גיטין, דף נ"ז, עמוד א') עונשים ספציפיים עבור חטאים מסוימים, כגון צואה רותחת ושכבת זרע רותחת. על בלעם נאמר (בפירוש רש"י לאותו הקטע) כי הוא נידון בשכבת זרע רותחת על "שבעצתו התחיל העם לזנות אל בנות מואב".
מעשים רעים מחמירים את עונשו של אדם בגיהינום: אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא: ”כל המנבל את פיו מעמיקין לו גיהנם” (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ג, עמוד א'), ולעומתם מעשים טובים מקלים על עונשו שם: ”אמר רבי חמא ברבי חנינא: כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם” (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ט"ו, עמוד ב'). בנוסף, ישנם מעשים המצילים לגמרי מן הגיהינום: ”אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, רצונכם להמלט מגיהנם, הרחיקו עצמכם מלשון הרע ואתם זוכים בעולם הזה ובעולם הבא” (תנחומא, מצורע, סימן ב).
במסכת עירובין נאמר: ”ואמר רבי ירמיה בר אלעזר: שלשה פתחים יש לגיהנם, אחד במדבר ואחד בים ואחד בירושלים” (תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף י"ט, עמוד א').
גם במסכת שבת נזכר הגיהינום בהקשר של חמי טבריה: ”וְהָכִי קָאָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְרַבִּי יוֹסֵי הָא מַעֲשֶׂה דְּאַנְשֵׁי טְבֶרְיָא דְּתוֹלְדוֹת חַמָּה הוּא וְאָסְרִי לְהוּ רַבָּנַן אֲמַר לְהוּ הַהוּא תּוֹלְדוֹת אוּר הוּא דְּחָלְפִי אַפִּיתְחָא דְגֵיהִנָּם” (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ט, עמוד א'). הסבר: בחמי טבריה יש מעיינות שמהם נובעים מים רותחים בחום של כ-60 מעלות, והתלמוד מתייחס אליהם כ"תולדות האור" מכיוון שהם "התחממו בפתח הגיהנום", ומכאן ניתן להבין שהגיהינום הוא מתחת לאדמה.
המונח "גיהינום" עצמו אינו מוזכר בתנ"ך, אבל על פי התלמוד לגיהינום יש שבעה מדורים (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י', עמוד ב'), והמדרשים זיהו את שבעת שמות הגיהינום כשמות המדורים השונים:
שבע שמות נקראו לגהינם: שאול, אבדון, גהינם, באר שחת, טיט היון, ציה, צלמות. ובין כל אחת ואחת מהלך שלש מאות שנה, נמצא עומקה של גהינם שני אלפים ומאה שנה.
קיים מנהג של אמירת קדיש במשך אחד עשר חודשים לאחר פטירת קרוב. אחד ההסברים לכך הוא שלפי חז"ל תקופת שהותם של הרשעים בגיהינום היא שנים עשר חודשים[4] (למשל "משפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש", משנה, מסכת עדיות, פרק ב', משנה י'). כדי שהנפטרים לא ייראו כרשעים הזקוקים להצלה כל אותם שנים עשר החודשים, אומרים קדיש רק במשך אחד עשר חודשים. ממקור זה וממקורות נוספים עולה כי הגיהינום אינו בהכרח עונש נצחי, אלא לפעמים משמש תחנת מעבר ועונש זמני. עם זאת יש חטאים כבדים שעליהם על פי חז"ל: ”גיהנם נתנעלת בפניהם ונידונין בה לדורי דורות” (תוספתא, סנהדרין, פרק יג, הלכה ה).
הראשונים נחלקו אם הגיהינום הוא מצב פיזי, ייסורים, סבל וכליה בעולם הזה (רמב"ם, הקדמה לפרק חלק), או ענישת הנשמות לאחר המוות (רמב"ן, שער הגמול).
בספר חנוך א', שהוא אחד מן הספרים החיצוניים (אפוקריפה), מוזכר מקום דומה בשם דּוּדָאֵל כמקום שאליו נשלח ובו נכלא המלאך המורד עזאזל.[5]
גיהינום בנצרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגיהינום הוא מושג מרכזי בנצרות ומופיע במפורש כבר בברית החדשה. בחלק מן המופעים במקור היווני באה המלה Γέεννα (שמתורגמת לאנגלית כ-Gehenna) שהיא תעתיק או תרגום של "גיהינום" בעברית ובארמית. במקום זה נשפטים המתים. נוסף על כך מופיעות כמה מילים יווניות שנראה כי נלקחו מן המיתולוגיה היוונית, למשל המלה ᾅδης (האדס) שמופיעה לרוב בציטוטים מן המקרא כתרגום למונח "שאול", ובמקום אחר מופיעה המלה ταρταρῶ (טרטרוס), כמקום שאליו נשלחו המלאכים המורדים. בגרסאות האנגליות של הברית החדשה שלוש המילים מתורגמות למילה Hell.
בזרמים השונים של הנצרות התפתחו תיאורים שונים של הגיהינום, שהמשותף להם הוא קישורם עם סבל, אומללות ואימה. יש מחלוקות בשאלות רבות, כגון אם השהייה בגיהינום היא זמנית או נצחית, אם הגיהינום הוא מקום או מצב רוחני, ואם האל נוכח גם בגיהינום או נעדר ממנו. שאלות אלה הן חלק מן הדיונים בתאולוגיה הנוצרית עד ימינו. בתרבות המערבית הייתה תהודה רבה לתיאורו הלירי של הגיהינום ביצירתו של דנטה אליגיירי, "הקומדיה האלוהית".
לאיום בגיהינום היה תפקיד חשוב בהשלטת מרותה של הכנסייה על המאמינים בעיקר בימי הביניים, על ידי רעיון המחילה שמעניקה הכנסייה כנציגתו של ישו עלי אדמות.
על פי הנצרות הקתולית נוסף על גן עדן וגיהינום יש מקום הידוע בשם "כור המצרף" (פורגטוריום) שתפקידו לזכך אנשים שחטאו, אך הגיעו לגאולה וטרם שילמו עבור חטאיהם. בניגוד לגיהינום שבו הסבל נצחי, בכור המצרף הסבל זמני, וניתן אף לקצרו בעזרת האשראי השמימי של הכנסייה. התאולוגיה הכרוכה בכך אפשרה מתן כתבי מחילה תמורת כסף לצדקה. זה היה הזרז שהניע את מרטין לותר לפרסם את ביקורתו על הכנסייה, שהניעה את הרפורמציה ועליית הנצרות הפרוטסטנטית.
בקרב תאולוגים ואנשי דת נוצרים הייתה מאז ומתמיד הסתייגות מרעיון הגיהינום בדמותו הנפוצה – בשל הסתירה בינו למושגי אהבת האל והישועה שהבטיח לחוטאים. אוריגנס, מן החשובים שבאבות הכנסייה הקדומים אך גם אחד השנויים ביותר במחלוקת, החזיק בדעה שהגיהינום הוא מקום אמיתי, המכיל אש בוערת; אך גם ששום אדם לא יסבול עונש נצחי, ושהגאולה היא אוניברסלית ואינה מוגבלת לחלק מן האנושות (הוגים אוניברסליים יותר אף הטיפו לכך שגם השטן והמלאכים שנפלו ייוושעו בסופו של דבר). דעות כאלו, אף שאומצו חלקית על ידי תאולוגים משפיעים, נדחו על ידי הקונצנזוס. במערב הלטיני התקבע רעיון הגיהינום המוכר במאה השביעית לכל המאוחר. מראשית המאה ה-19 התכרסמה תקפות האמונה המסורתית בעונש נצחי. בקרב הפרוטסטנטים הליברלים, מאז שליירמאכר והלאה, אומצו שוב הרעיונות על אודות ישועה אוניברסלית והוודאות שאיש לא יסבול לעד, והפכו לדעה הרווחת והמקובלת בזרמים אלו במאה ה-20. הפרוטסטנטים האוונגליסטים, שהתגבשו מתוך ריאקציה פונדמנטליסטית נגד הליברלים והרבו להדגיש את ממשות אש הגיהינום, נקלעו למחלוקת בנושא משנות ה-1970. מנהיגים ידועים, כמו ג'ון סטוט, אימצו את הרעיון שלפיו נשמת החוטאים תימוג לאחר זמן מה ולכן הם לא יסבלו לעד. ראייה זו צברה תנופה לקראת סוף המאה העשרים. תאולוגים קתולים בולטים, כמו קרל רהנר והנס אורס פון בלתזר, נטו בספריהם לעמדות של ישועה אוניברסלית באופן פרטי. הכנסייה הקתולית כגוף אשררה את נצחיות הגיהינום ואת שילוחם שמה של מי שחטאו חֵטְא מוות ולא כיפרו עליו בחייהם, בקטכיזם הכללי המעודכן שלה מ-1992. הנצרות האורתודוקסית, שמבחינה היסטורית הייתה סובלנית יותר מן המערב כלפי האפשרות לגאולה כללית, דבקה אף היא במסורת של עונש נצחי וממשי לחוטאים הקשים, אף על פי שבישופים אורתודוקסים הצטרפו למגמה האוניברסלית בעולם הנוצרי.[6]
נוסף על אימוץ הגיהינום כמושג דתי על כינוייו השונים, נשמר גם השימוש בשם העברי המקורי - Gehenna. בין היתר השתמשו בו אזרחי פולין כדי לתאר את הגלות בברית המועצות בתקופת מלחמה"ע השנייה.[7]
תיאור הגיהנום בספרות העברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]"מחברת התופת והעדן" היא המחברת ה-28 בספרו של עמנואל הרומי "מחברות עמנואל", שפורסם בשנת 1320 לערך. היא כוללת תיאור מפורט של סיור בגיהינום, ובו למשל:
מִשָּׁם נָסַעְנוּ וְהִנֵּה שׁוּחָה עֲמֻקָּה
בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה
לֹא יִשָׁמַע בָּהּ רַק קוֹל בְּכִי וְקוֹל צְעָקָה
וּבְתוֹכָהּ אֲרָיוֹת וּנְמֵרִים
וְעַקְרַבִּים חֲבַרְבֻּרִים
וַיֹאמֶר אֵלַי הָאִישׁ זֹאת נִקְרֵאת אֶרֶץ נְשִׁיָּה
וּבְשֵׁם אַחֵר שְׁאוֹל תַּחְתִּיָה
וְהִיא מְקוֹם הָאֲנָשִׁים הַמְּשַׂחֲקִים בְּקֻבְיָא
מקום נרחב מוקדש לתיאורם של אלה שבחייהם נחשבו מוסריים ונכבדים, אך בגיהינום נחשפה דמותם האמיתית, כגון ”זֶה הָאִישׁ הָיְתָה לוֹ לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדוֹלוֹת, אַף בַּלֵּב פָּעַל עַוְלוֹת”. רעיון דומה מופיע בסאטירה "עמק רפאים" מאת יצחק בר לווינזון – חולה מסוכן המבקר בגיהינום רואה בו "כמה אנשים שהיו מוחזקים אצלנו לאנשים ישרים, ויש מהם שנחשבים אצלנו לצדיקים גדולים וחסידים ועמודי עולם".
בספר "ראשית חכמה" של אליהו וידאש איש צפת (מתלמידיו של הרמ"ק), שהודפס לראשונה בשנת 1578, ניתן תיאור מפורט של שבעת מדורי הגיהינום וסוגי החוטאים המאכלסים אותם.
ספר "שבט מוסר" מאת אליהו הכהן מאיזמיר, שיצא לאור בשנת 1712, כולל אף הוא תיאורים של הגיהינום, שנועדו לקורא "הרוצה לדעת מהו גיהנום כדי לשמוע ולכניע לבבו הערל לשוב אל ה' ולזכות ולנחול חלקו בגן עדן". בתיאורים: "יש מי שתולין וחונקים אותו ויש מי שהורגים אותו וחונקים אותו ויש מי שנוקרים את עיניהם ויש מי שתולין אותם בקדקדי ראשיהם. הכל כפי כבדות העבירות שעשה".
תיאור של הגיהינום מופיע גם בסיפורו של ש"י עגנון "המשל והנמשל" (הנכלל בקובץ "עיר ומלואה").[8] בניגוד לתנאי החום והקור הקיצוניים המופיעים ברבים מתיאורי הגיהינום, מתאר עגנון: "באותו המדור לא חם ולא קר ולא פושר".
גיהינום במחקר
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספר Acts of Faith: Explaining the Human Side of Religion מאת רודני סטארק ורוג'ר פינק נטען כי קבוצות דתיות שמדגישות איומים כמו הגיהינום מצליחות יותר במשיכת מאמינים ובשמירה על מחויבות דתית גבוהה. הם מציגים את הגיהינום ככלי רטורי רב עוצמה שמעודד מאמינים להישאר נאמנים לדתם. לדבריהם דתות שמצליחות למשוך מאמינים משתמשות באמצעים שמגבירים את המחיר של אי-הציות, כמו הפחד מגיהינום. כך הן מתחרות בהצלחה רבה יותר מול דתות אחרות שמדגישות עונשים פחות. כמו כן הם טוענים שמושגים כמו גיהינום ושכר בעולם הבא הם חלק מן המנגנונים של דתות להבטיח מחויבות. הפחד מן הגיהינום יוצר מוטיבציה חזקה לציית לחוקי הדת ולהימנע מעבירות, אפקט זה מוסבר באמצעות הטיית השליליות.[9]
גיהינום בתרבות הפופולרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתרבות הפופולרית הגיהינום מתואר לרוב ככבשן לוהט או "תופת" (Inferno) עם להבות בכל מקום, הנמצא במעמקי האדמה. קירות הגיהינום הם בצבעי אדום עזים, ובין הסלעים המחודדים זורמים נהרות לבה רותחת. האנשים בגיהינום עוברים עינויים אכזריים בידי השטן ומשרתיו. השטן מתואר לרוב כשד אדום, גדול ובריון בעל קרני תיש גדולות על המצח וקלשון בידו.
בקומיקס
[עריכת קוד מקור | עריכה]סדרת הקומיקס "הלבוי", שיוצאת לאור על ידי חברת Dark Horse Comics ואף עובדה לכמה סרטים, מתרכזת בדמותו של שד שהובא לכדור הארץ מן הגיהינום בידי הנאצים אך נתפס בידי בעלות הברית וחונך להיות טוב. גם סדרת הקומיקס "ספון" מתאפיינת כסדרה בעלת מאפיינים דתיים; היא מעלה סוגיות הקשורות במלחמה בין גן עדן לגיהינום, ובני האדם נלכדים באמצע (כמו גם ניצולו של חייל בן אנוש בידי הגיהינום כדי להוביל צבא נגד ממלכת גן עדן).
במוזיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]סגנון תרבותי ומוזיקלי אשר ידוע בהתעסקותו בגיהינום, בשטן ובמוות הוא ההבי מטאל. שירי המטאל אשר נכתבו על נושא הגיהינום והשטן רבים מספור. עם המפורסמים שבהם נמנים "Highway to Hell" ("כביש ראשי לגיהינום") ו-"Hells Bells" ("פעמוני הגיהינום") של AC/DC, "The Number of the Beast" ("המספר של החיה") של איירון מיידן, "Burn in Hell" ("להישרף בגיהינום") של טוויסטד סיסטר, "Dante's Inferno" ("התופת של דנטה") של Iced Earth ורבים אחרים (ראו פולחן השטן ברוק הכבד).
סרט הקומדיה "שטן על הזמן" ("Little Nicky") מציג באופן הומוריסטי את התעסקותה של תרבות המטאל בנושא הגיהינום והשטן.
בטלוויזיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסדרה "לוציפר" עוסקת בשטן שפורש מן הגיהינום עובר לגור בלוס אנג'לס. על פי הסדרה (שמבוססת על סדרת קומיקס באותו השם) אדם מגיע לגיהינום רק אם הוא מרגיש אשם על מעשיו בתקופת חייו. לכל אדם יש מקום מוגדר בגיהינום החתום בדלת לא נעולה. יש שני סוגי עינויים: פיזי ומנטלי. אם האדם נידון לעינוי מנטלי – הוא יחווה את הרגע בחיים שעליו הוא מתחרט יותר מכל שוב ושוב, בשינויים קלים בכל פעם.
משחקי וידאו
[עריכת קוד מקור | עריכה]שלוש סדרות משחקים בולטות שהגיהינום (ואף מחוזות אחרים של העולם הבא) ממלא בהן תפקיד מרכזי הן סדרת Doom, Painkiller, Diablo. בסדרת Doom הוכנסו אלמנטים רבים מתחום המדע הבדיוני: השער לגיהינום נפתח בטעות/בכוונה (תלוי במשחק) במהלך ניסויים מדעיים בהתעתקות (טלפורטציה), ואף השדים המופיעים בגיהינום משופרים בחלקם בטכנולוגיות של בני אנוש, תוצאה של ניסויים מרושעים ושטניים. העיצוב של שלבי הגיהינום במשחק תואם, פחות או יותר, את התיאור הנפוץ שהופיע לעיל, יחד עם סמלים שטניסטיים רבים.
לעומתה סדרת Painkiller מתאפיינת במוטיבים דתיים רבים: נוסף על הגיהינום מופיע גם כור המצרף וניתן לפגוש בדמויות מן המיתולוגיות היהודית והנוצרית כמו סמאל, לוציפר, אשמדאי, איב (חווה) ועוד. הגיהינום, שמופיע בשלב האחרון במשחק, מעוצב בצורה שונה מן המקובל, והוא נראה כמו גרסה מעוותת של שדות קרב שונים ממלחמות שהתרחשו במשך ההיסטוריה, מעין פרפרזה לאמרתו של ויליאם ט' שרמן "מלחמה היא גיהינום".
בסדרת Diablo המשחק הוא ROLE PLAYING GAME או בקיצור RPG. מטרת המשחק היא להביס את השטן שמתהלך לו בארץ באמצעות דמות מתוך רשימת הדמויות: ברברי, רופא אליל, צייד צללים, נזיר, מכשף ואביר. לכל דמות יש מערך יכולות משלה, וחופש הבחירה בין צורת משחק אחת לאחרת גמיש, מפתיע ושונה מפעם לפעם מכיוון שעולים רמות (levels) ובכל רמה מתחזקים. העלילה: השטן שולח את צבאותיו ארצה והנפיל (דמות השחקן) מגיע לעיירה שהמתים בה קמו לתחייה ותקפו. בהמשך העלילה מצטרפות דמויות npc, ובהן בוסים ,שמספרות את סיפור העולם; נוסף על כך אפשר לשחק עם חברים ולצרף אותם להרפתקה להציל את גן עדן מ-diablo ובכך לשמר את העולם מכוחות הגיהינום שפלשו אליו וגרמו להריגות רבות.
בהשאלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהשאלה משמשת המילה "גיהינום" לתיאור ייסורים קשים שאדם עובר בחייו, או לתיאור מקום שהשוהים בו עוברים ייסורים קשים. דוגמה: ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, תיאר את התקופה שמתחילת חקירתו על ידי משטרת ישראל ועד לסיום עדותו במשפטו כ"עשר שנים של גיהינום".[10]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גיהינום, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
גיהנום, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ משנה, מסכת עדיות, פרק ב', משנה י'.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ"ד, עמוד א'. תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף ל"ט, עמוד ב'. מדרש תנחומא, פרשת חיי שרה, פסקה ג'. זוהר חדש בראשית ג עמוד א
- ↑ ילקוט ראובני פרק ג
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ט"ז, עמוד ב'
- ↑ ספר חנוך א', פרק י', פסוקים 4-7
- ↑ Michael McClymond, The Devil's Redemption: A New History and Interpretation of Christian Universalism. Baker Academic, 2018. עמ' 41-45.
- ↑ Jochen Lingelbach, On the Edges of Whiteness, N E W Y O R K • O X F O R D: berghahn, 2020, עמ' 22
- ↑ שמואל ורסס, "גלגולי מוטיב בספרו של ש"י עגנון, 'המשל והנמשל'", בספר מחקרים בספרות ישראל, מוגשים לאברהם הולץ, בעריכת צביה בן-יוסף גינור, 2003
- ↑ ספר 'לנצח את אפקט השליליות' עמו' 88 הוצאת מטר
- ↑ נטעאל בנדל, אחרי 98 דיונים, הסתיימה עדות נתניהו במשפטו: "10 שנים של גיהינום", באתר ynet, 24 ביוני 2026
