ביקורת תגובת הקורא

ביקורת תגובת הקורא (להלן בת"ה. באנגלית: Reader-Response Criticism) היא אסכולה בחקר הספרות, המתמקדת בחוויה של קורא היצירה (או "הקהל"), בניגוד לאסכולות אחרות המתמקדות במחבר היצירה או בטקסט שלה. שיטות מסוימות באסכולה זו קשורות גם למדעים הקוגניטיביים (מלבד לתורת הספרות), היות שהן מנסות לברר מהי תגובתו של קורא ממשי-פסיכולוגי ליצירה ספרותית.

למרות שהתאוריה הספרותית התחשבה תמיד בתפקידו של הקורא כיוצר המשמעות של היצירה הספרותית, בת"ה המודרנית התפתחה בשנות ה-60 וה-70, במיוחד בארצות הברית ובגרמניה, בעבודותיהם של נורמן הולנד, סטנלי פיש, וולפגנג איזר, האנס רוברט יאוס ואחרים. מקדימיהם היו איוור ארמסטרונג ריצ'רדס, שב-1929 ניתח קריאות שגויות של סטודנטים בקיימברידג'; לואיס רוזנבלט, שב"ספרות כחקירה" (1938) טענה שעל המורה להימנע מלכפות "תפיסות מקדימות על הדרך הראויה להגיב ליצירה כלשהי"; וק.ס. לואיס ב"ניסוי בביקורת" (1961).

בת"ה מזהה את הקורא כסוכן פעיל ה"קיים" ביצירה ומשלים את משמעותה באמצעות פרשנות. בת"ה טוענת שהספרות היא "אמנות במה" בה כל קורא יוצר את הביצוע, הייחודי לו, של הטקסט. בת"ה עומדת בניגוד מוחלט לתאוריות פורמליסטיות ולתאוריות של ביקורת חדשה, בהן מתעלמים לחלוטין מתפקיד הקורא ביצירה הספרותית (הביקורת החדשה טענה שרק הנמצא בתוך הטקסט הוא חלק ממשמעות הטקסט. התייחסות לסמכות או לכוונת המחבר, וכן לפסיכולוגיה של הקורא, לא הורשתה במסגרת הביקורת החדשה האורתודוקסית).

זרמים בביקורת תגובת הקורא

ניתן לחלק את התאורטיקנים של בת"ה לשלושה זרמים: אלו המתמקדים בחוויית הקורא האינדיבדואלי, אלו המקיימים מחקרים פסיכולוגיים כדי להגדיר ולאפיין סוגי קוראים, ואלו המניחים את קיומה של תגובה אחידה סבירה של כלל הקוראים. לפיכך אפשר להבחין בין תאורטיקנים הרואים את תגובת הקורא כמונעת על ידי הקורא, ואלו הרואים את תגובת הקורא כמונעת על ידי הטקסט (עם וריאציות אינדיבידואליות מינוריות שמהן ניתן להתעלם). ראשונים, החושבים שהקורא הוא השולט, שואבים את המשותף בחוויה הספרותית מתוך טכניקות קריאה ופרשנות המיושמות באופן שונה על ידי קוראים שונים. האחרונים, הממקמים את היצירה כשולטת, שואבים את התגובות המשותפות מהיצירה עצמה. ההבחנה המרכזית, לפיכך, בין תאורטיקנים שונים של בת"ה, היא בין אלו המתייחסים להבדלים האינדיבידואליים בין קוראים כמרכזיים, ולאלו המנסים לעקוף אותם.

אינדיבידואליסטים

בשנות ה-60, החל דייוויד בליך במחקר שבו אסף התבטאויות של סטודנטים על תגובותיהם הרגשיות והאסוציאטיביות ליצירות ספרות. הוא השתמש במידע שאסף וניתח ליצירת תאוריה על תהליך הקריאה וכדי למקד את לימוד הספרות בכיתה. בליך טען שהסטודנטים בכיתה שלו "יצרו ידע" על תהליך הקריאה של היצירה.

כמו בליך, הראו גם מייקל סטייג ווולטר סלייטוף שתגובותיהם האינדיבידואליות במובהק של הסטודנטים יכולות ליצור בסיס לניתוח ביקורתי בכיתה. ג'פרי ברמן עודד סטודנטים המגיבים לטקסט לשתף באנונימיות את חברי הכיתה בתגובותיהם ליצירות בנושאים רגישים כמו סמים, מחשבות אובדניות, מוות במשפחה, ניצול הורי וכדומה. באופן כללי, תאורטיקני בת"ה אמריקנים התמקדו בתגובותיהם של קוראים אינדיבידואליים. כתבי עת אמריקניים כמו Reader ו-Reading Research quarterly מפרסמים מאמרים המיישמים את בת"ה במישור הוראת הספרות.

ב-1965 פרסם ק.ס. לואיס את "ניסוי בביקורת", בו הוא ניתח את תפקיד הקורא בבחירת הספרות. הוא ניתח את הבחירה לאור מטרות הקורא בקריאה.

ב-1967 פרסם סטנלי פיש את "Surprised by Sin", המחקר הראשון המתמקד בתגובת הקורא שעסק ביצירה ספרותית גדולה (גן העדן האבוד, מאת ג'ון מילטון). בנספח פיש השתמש בקורא המוגדר על ידו כדי לבחון תגובות למשפטים מורכבים, מילה אחר מילה. עם זאת, מאז 1976 הוא פנה למחקר על הבדלים אמיתיים בין קוראים ממשיים. הוא חוקר את טקטיקות הקריאה של "קהילות פרשנות" שונות החולקות דרכי קריאה דומות.

ב-1968 משך נורמן הולנד את התחום לכיוון של פסיכולוגיה פסיכואנליטית ב"הדינמיקה של התגובה לספרות". כל קורא מפנים פנטסיה מתוך טקסט, ואז משנה אותה באמצעות מנגנוני הגנה לכדי פרשנות. ב-1973, עם זאת, לאחר שתיעד תגובות של קוראים ממשיים, הולנד מצא וריאציות שלא התאימו למודל שלו, שבו התגובות הן דומות זו לזו וההבדלים בין קורא לקורא הם מינוריים.

לאחר מכן פיתח הולנד מודל נוסף המבוסס על ניתוחי מקרה. לפי מודל זה, לאדם יש (במוחו) "תמת אישיות מרכזית" (התנהגות, למשל, היא וריאציה על תמת האישיות הזו). תמה זו מגדירה גם את סגנון הקריאה של האדם. כל קורא משתמש ביצירה הספרותית הפיזית, בקודים כלליים וקהילתיים, וגם בסגנון הקריאה האישי שלו - כדי ליצור תגובה הדומה ואינה דומה לתגובותהים של קוראים אחרים. הולנד עובד עם חוקרים אחרים באוניברסיטת באפלו, ניו יורק, כדי לפתח פורמט הוראה המכונה "סמינר דלפי", המיועד לתת לסטודנטים "להכיר את עצמם".

אקספרימנטרים

ראובן צור פיתח מודלים מפורטים למשמעותם של קצבים פואטיים, של מטפורות, ושל מצלולים בשירה (כולל קריאות שונות של שורות זהות במחזות שייקספיר). ריצ'רד גריג ביצע ניסוי בו חקר את הלך הרוח של הקורא במהלך ולאחר חוויה ספרותית. הוא הראה כיצד קוראים משעים ידע וערכים מקובלים בזמן הקריאה, ומתייחסים לפושעים, למשל, כאל גיבורים. עוד חקר גריג כיצד הקוראים מקבלים, במהלך הקריאה, דברים לא סבירים או פנטסטיים, אותם הם מבטלים כבלתי אפשריים לאחר סיום הקריאה.

בקנדה, דייוויד מיאול חקר תגובות רגשיות לספרות, בהתבסס על מושגים מביקורת הספרות כמו הזרה. במחקריו השתמש הן בניסויים והן בפיתוחים חדשניים בנוירופסיכולוגיה, ופיתח שאלון למדידת הבטים שונים של תגובת הקורא.

ישנם עוד פסיכולוגים רבים בעולם החוקרים את תגובת הקורא, באמצעות ניסויים מפורטים. הגופים המקצועיים המרכזים את המחקר הם החברה הבינלאומית למחקר האמפירי של ספרות ומדיה (The International Society for the Empirical Study of Literature and Media), והאיגוד הבינלאומי לאסתטיקה אמפירית (The International Association of Empirical Aesthetics‏).

שני חוקרים ראויים לציון הם דולף זילמן ופיטר וורדרר, החוקרים את תחום הפסיכולוגיה של התקשורת והמדיה. שניהם יצרו תאוריות וחקרו רעיונות על האופן בו נוצרים רגשות כמו מתח, סקרנות והפתעה אצל קוראים. הם חקרו את האלמנטים הדרושים כדי ליצור רגשות אלו, ואת תפקידו של הקורא בחווייתם.

יוניפורמיסטים

וולפגנג איזר מייצג את הנטייה של האסכולה הגרמנית לעסוק בקורא התאורטי, ולהניח תגובה אחידה. לפיו, יצירת ספרות אינה אובייקט כשלעצמו אלא אפקט שיש להסבירו. עם זאת, הוא מדגיש שתגובת הקורא נשלטת בידי הטקסט. במקום הקורא ה"ממשי" הוא מציג את הקורא המשתמע, שהוא הקורא המוגדר על ידי היצירה. במסגרת הטקסט, הקורא המשתמע מייצר ציפיות, משמעויות, ופרטים שלא צוינו במפורש בנוגע לדמויות ומערכים אחרים בטקסט דרך "נקודת מבט נודדת". במודל של איזר הטקסט שולט. פעילות הקורא מוכלת בגבולות המוגדרים על ידי היצירה.

חוקר בת"ה גרמני חשוב אחר היה האנס רוברט יאוס, שהגדיר את הספרות כתהליך דיאלקטי של הפקה וקליטה. לפי יאוס, לקוראים יש מערך מנטלי מסוים, "אופק" של ציפיות, שמהפרספקטיבה שלו כל קורא, בכל נקודה בזמן, קורא. בת"ה מגדירה את האופקים הללו באמצעות קריאת יצירות ספרות מתקופת הזמן שבדיון.

הן איזר והן יאוס משיבים את בת"ה לתחום המחקר העוסק בטקסט באמצעות הגדרת הקוראים במונחי הטקסט. באופן דומה, ג'רלד פרינס, מייקל ריפטר וסטנלי פיש מציגים קוראים המשתמעים מתוך הטקסט ומוגדרים על ידו.

קישורים חיצוניים

קוראים, תגובה ובקרת, דף שער בספרייה הלאומית