ג'ון מילטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Disambig RTL.svg המונח "מילטון" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו מילטון (פירושונים).
ג'ון מילטון
John Milton
ג'ון מילטון
ג'ון מילטון
לידה 9 בדצמבר 1608
צ'יפסייד, לונדון, ממלכת אנגליה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 8 בנובמבר 1674 (בגיל 65)
לונדון, ממלכת אנגליה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק משורר, מסאי, עובד מדינה, מלומד
בן/בת זוג Mary Powell, Elizabeth Minshull, Katherine Woodcock עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום אנגלי
מקום לימודים קולג' קרייסט, בית הספר סנט פול, ג'יזס קולג', קיימברידג' עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה לטינית, יוונית, עברית, אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום כתיבה שירה, כתיבת מסות
יצירות בולטות גן העדן האבוד, אריאופגיטיקה
חתימה John Milton signature.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
תמונה של ביתו של מילטון בבקינגהמשייר, שבו כתב את שירו המפורסם גן העדן האבוד

ג'ון מילטוןאנגלית: John Milton;‏ 9 בדצמבר 16088 בנובמבר 1674) היה משורר אנגלי ומלומד, שידוע בעיקר בזכות השיר האפי "גן העדן האבוד", מיצירות המופת של השירה העולמית. נחשב לאחד מגדולי המשוררים האנגלים.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון מילטון נולד בצ'יפסייד, לונדון. אביו היה לבלר אמיד, השתייך לכנסייה הקתולית אבל המיר את דתו לכנסייה האנגליקנית, דבר שגרם לניתוק ממשפחתו. מילטון למד בבית הספר היוקרתי "סנט פול" בלונדון וחנך באופן פרטי שם. לאחר מכן למד ב"כרייסט קולג'" בקיימברידג'. בתחילה רצה להיות כומר, אך זנח את שאיפתו זו והעדיף להקדיש זמנו לשירה. בקיימברידג' כתב מסות ושירים שזכו לשבחים. הוא למד שפות זרות ושפות קלאסיות (לטינית, יוונית, עברית, צרפתית, ספרדית ואיטלקית), ושלט בהן היטב. בהיותו בקיימברידג כתב חלק מיצירותיו הנודעות הקצרות כמו On the Morning of Christ's Nativity (בבוקרו של לידת המשיח), L'Allegro (האיש השמח) ו-Il Penseroso (האיש החושב). אחרי כן המשיך את לימודיו בבית אביו, במשך שבע שנים. אז גם כתב את שיריו הראשונים כמו "Lycidas" ו"Comus" שפורסמו ב-1645.

ב-1638 יצא לטיול ארוך באירופה, שם פגש אנשי שם, כמו גלילאו והפילוסוף ההולנדי הוגו גרוטיוס, שהשפיעו על כתיבתו. באיטליה שהה בפירנצה, ברומא, בסיינה, ובנאפולי. בעת שהותו שם כתב שירה באנגלית ובלטינית. הוא היה מחויב לחזור לביתו עם פרוץ מלחמת האזרחים באנגליה בשנת 1639. כשחזר לאנגליה ניהל בית ספר פרטי, ותמך בניסיונות לרפורמות בכנסייה האנגליקנית. הוא תכנן לכתוב אפוס, הראשון מסוגו בשפה האנגלית, בסגנון האיליאדה והאודיסיאה של הומרוס והקומדיה האלוהית של דנטה.

ב-1642 נשא לאשה את מרי פאוול, שהייתה אז בת 16, אבל היא חזרה לבית אביה אחרי חודש. בתגובה לכך מילטון כתב סדרה של פמפלטים, באחד מהם קרא להקלה בחוקי הגירושין של הכנסייה. טענותיו אלה הביאו לפרסומו כפולמוסן, וגם לביקורת מהממסד הדתי. כתגובה לביקורת מילטון כתב את המאמר "אראופגיטיקה" (Areopagitica) בו קרא לביטול (חלקי) של הצנזורה. מרי פאוול חזרה אליו ב-1646 וילדה לו שלוש בנות (אן, מרי, דבורה) ובן (ג'ון).

בסיומה של מלחמת האזרחים השנייה, שבה המלך צ'ארלס הראשון הודח והוצא להורג, כתב מילטון פמפלטים התומכים בפרלמנט החדש. מילטון עבד שנים אחדות בשירות המדינה, והיה המזכיר המדיני של אוליבר קרומוול. הוא ניהל את ההתכתבות בלטינית, ועסק בהסברה למען הממשל הבריטי. מילטון חלה כנראה במחלת גלאוקומה, וב-1652 היה עיוור לחלוטין. הוא המשיך לעבוד בעזרת עוזרים, כולל המשורר המפורסם לימים, אנדרו מרוול. בשנה זו פקדו אותו אסונות קשים - קודם מתה אשתו אחרי לידת בתו הצעירה דבורה, ואחר כך מת בנו ג'ון בגיל 15 חודש. ב-1656 נשא לאישה את קתרין וודקוק, והיא מתה שנתיים אחר כך, פחות מארבעה חודשים אחרי שילדה את בתם קטרינה. מילטון הקדיש סונטה מרגשת לאשתו - "על אשתו המנוחה".

אחרי מותו של קרומוול ב-1658, הרסטורציה החזירה לשלטון את צ'ארלס השני. בתקופה של חילופי הממשל בשנת 1660 מילטון איבד את משרתו, נאלץ להתחבא מהשלטונות, ואף נעצר ונכלא. הוא שוחרר כשניתנה חנינה כללית. אחר כך הוא נעצר שנית ושוחרר רק אחרי התערבותם של חברים בעלי השפעה, כולל אנדרו מרוול, שנבחר בינתיים כחבר בפרלמנט. בשנת 1663 מילטון נשא לאישה את אליזבת' מינשול, שהייתה בת 24, והיא טיפלה בו בערוב ימיו.

בתקופה זו יצר את האפוס שהעניק לו את עיקר פרסומו - "גן העדן האבוד", שנכתב בין 1658–1664 ופורסם ב-1667. השיר, שנכתב בחרוז לבן (בלי חריזה), משקף את אכזבתו מכשלונו של המהפכה אבל גם את האופטימיות שלו בפוטנציאל האנושי. היצירה זכתה להכרה מיידית בגדולתה, ושבחים ממשוררים ידועים בני זמנו כג'ון דריידן.

ב-1671 פרסם מילטון את "גן העדן המוּשב" וגם את "סמסון אגוניסטיס" (שמבוסס על הסיפור התנכ"י של שמשון). הוא המשיך לכתוב בשנותיו האחרונות עד למותו, מאי-ספיקת כליות, ב-1674.

הערכת שירתו והשפעתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה ה-18 ג'ון דניס שיבח את "גן העדן האבוד" כשיר מקורי הנובע מרגש דתי נלהב וכתב שמילטון הוא אחד מהגאונים הגדולים ביותר והנועזים ביותר אי פעם, וג'וזף אדיסון בסדרת מאמרים מפורסמים הגדיר באמצעות היצירה את העקרונות של טעם ספרותי טוב. סמואל ג'ונסון כתב ש-"גן העדן האבוד" שיר מהמעלה הראשונה בתכנונו, אך הסתייג מאוד מסגנונו ולשונו. בחצי הראשון של המאה ה-18 ג'ון פיליפס השתמש, בחיקוי כמעט מושלם, באופן ההבעה של מילטון לחיבור שיר דידקטי על הכנת מיץ תפוחים, בעוד ג'יימס תומסון, גדול משוררי דורו, חיבר בהשראת סגנונו את "העונות", אפוס דידקטי בחרוז לבן מקורי, שם כינה את מילטון: "גאון אוניברסלי כנושא שירו / מדהים כתוהו, כניצני / עדן נאה, נשגב כשמיים".

בין השנים 1705 ל-1800 יצאו באנגליה יותר ממאה מהדורות של "גן העדן האבוד", הרבה יותר מכל יצירה אחרת. לקראת המאה ה-19 הייתה באנגליה הסכמה מוחלטת שמילטון אחד מגדולי המשוררים האנגלים ובשורה הראשונה של גדולי המשוררים שבכל האומות ובכל הדורות; אזי הייתה למילטון השפעה גדולה על השירה הרומנטית האנגלית. באמצע המאה ה-20 קבע המשורר טי אס אליוט, שהסתייג מהשפעתו העצומה של מילטון על השירה האנגלית: "אין עוד משורר שלשירתו קשה כל כך להתייחס בנפרד, מבלי שדעותיו הפוליטיות והתאולוגיות מכניסות עצמן (לדיון) בלי רשות". למרות דבריו של אליוט, קיומם של כנסים, אגודות וכתבי עת שמוקדשים ללימודי מילטון מעידים על מקומו כאחד מגדולי המשוררים בשפת האנגלית.

ג'ונתן ריצ'רדסון כתב: "קורא של מילטון חייב תמיד לעמול; הוא מוקף במשמעות, הנמצאת בכל שורה, לכל מילה יש כוונה; אין מרווחים עצלים, הכל נשקל, דורש וראוי להתבוננות. אפילו אצל הכותבים הטובים ביותר אתה מוצא לפעמים מילים ומשפטים רופפים שתוכל להתעלם מהם; אלו של מילטון כולם מהותיים וחשובים; פחות מהם לא היו משמשים את התכלית, יותר מהם היו מיותרים. לשתיקתו אותה השפעה, לא זו בלבד שהוא משאיר עבודה לדמיון, בהציעו ובספקו לו חומרים נאצלים; אלא שמביע עצמו באופן כה תמציתי, משתמש במלים בכזה צמצום, שעל מנת לקנות את רעיונותיו נדרש לחפשם, לעיתים תכופות הרחק מתחת לפני השטח".

כתב המשורר ויליאם קאופר: "מילטון לעולם אינו מיושן, אף פעם לא מאנפף, אלא בכל מקום גדול ומהודר, מבלי לסמוך את יופיו על עתיקות עבשה. להפך, הוא לקח צעד גדול קדימה, השאיר את הלשון של זמנו הרחק מאחוריו, מקדים את המבעים של מאה השנים הבאות".

כתב סר אג'רטון ברידג'ס: "שיריו הגדולים דורשים מהקורא כובד ראש, כמעט כואב. השפע המדהים ביותר של למדנות מזוקק למושגיו ולתיאוריו. למדנותו לעולם אינה מדכאת את דמיונו; ודמיונו לעולם לא מוחק ולא מעמעם את למדנותו: אך אלו לא היו מצליחים, בלי התוספת של לב גדול ושכל טהור ונעלה. השכל הזה הוקדש ללימוד ולהגות מנערותו ועד מותו; הוא לא חפץ בהנאות הגסות של החיים; הוא היה לגמרי רוחני".

ויליאם האזליט כתב: "מילטון לא כתב מתוך דחף מקרי, אלא לאחר בחינה מחמירה של כוחו, תוך החלטה לא להשאיר דבר לא גמור שבכוחו לעשות. הוא תמיד עמל, וכמעט תמיד מצליח. הוא חותר ללא ליאות לומר את הדברים המובחרים ביותר בעולם, ואכן אומר אותם. הוא מקשט ומרומם את נושאו כמיטב יכולתו: מקיפו בכל אסוציאציה אפשרית של הדר או של הוד, אם מוסרי, אם אינטלקטואלי, אם פיזי."

כתב מת'יו ארנולד: "בשלמות היציבה ללא רבב של משקל והבעה, הוא נפלא כמו ורגיליוס או דנטה, ובהיבט הזה הוא ייחודי בינינו. אף אחד אחר בספרות ואמנות אנגלית לא קנה כזו מצוינות. תומסון, קאופר, וורדסוורת', כולם משוררים טובים שלמדו את מילטון, התהלכו בעקבותיו, אימצו את צורתו, נכשלו בהבעה ובמשקל אם נמדוד אותם לפי אמת המידה הגבוהה של מצוינות בה מילטון תמיד החזיק. מילטון לעולם לא שומט את סגנונו הנעלה והטהור; שמיטותיהם תכופות... מילטון של השירה, הוא אחד מאותם אנשים גדולים "צנועים" - לצטט הערה מעולה של ליאופרדי - "צנועים כי משווים את עצמם ללא הרף, לא לאנשים אחרים, אלא לרעיון של שלמות הנוכח לפני שכלם".

כתב מקולי: "ההשפעה של שירתו נולדת, לא כל כך ממה שמביעה, אלא ממה שרומזת; לא כל כך מהרעיונות שמוסרת ישירות, אלא מרעיונות אחרים הקשורים אליהם... אי-אפשר להבין את יצירות מילטון וליהנות מהן, אלא אם כן שכל הקורא פועל יחד עם זה של הכותב. הוא לא מצייר תמונה גמורה, או מנגן למאזין רק פאסיבי. הוא רושם, ומותיר לאחרים להשלים את המתאר. מקיש על הקליד ומצפה מהמאזין להפיק את המלודיה".

ספנסר ומילטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מילטון קרוב בסגנונו להומרוס, אייסכילוס, סופוקלס, ולורגיליוס. לפיכך יש להשתומם מדוע החשיב את ספנסר הרומנטי לרבו, מכנהו "חכמנו ומשוררנו הרציני ספנסר", ובצעירותו אף התכוון שיצירתו הגדולה תעסוק במלך ארתור. מכל המשוררים האנגלים שקדמו למילטון, ספנסר הקרוב ביותר אליו במחשבתו ובלמדנותו; שניהם אידיאליסטים הקרובים ברוחם להשקפה האפלטונית ולתאולוגיה של ימי הביניים. כשם שיצירתו של ספנסר עוסקת בתיקון מידות, כן יצירתו של מילטון עוסקת במוסר. אם המשוררים הקלאסים היו הרומנטיקאים של התקופה העתיקה, הרי שספנסר הוא הרומנטיקן של פעם בתרבות האנגלית. ספנסר אמן גדול של הלשון האנגלית, עושרו הלשוני מדהים. הוא מרבה להשתמש במלים ארכאיות, להמציא מילים חדשות, להרחיב את לשונו במלים מלשונות זרות; מחבר את "מלכות הפיות" בניב ארכאי הרחוק מלשון הדיבור של זמנו. מילטון, על מנת לחבר את "גן העדן האבוד", יצר ניב מפואר מיוחד של הלשון האנגלית, כמוהו לא היה לא לפניו ולא לאחריו. לעיתים הוא משתמש במילה שיש לה הוראות שונות בלשונות שונות באופן שכל המשמעויות של המילה תהדהדנה. ספנסר התכוון לחבר את האפוס הגדול ביותר אי פעם. מילטון לא היה פחות יומרני. אם התכנית של ספנסר הייתה מופרזת, ומכל מקום לא השלים את "מלכת הפיות"; הרי שמילטון ידע להוציא לפועל את תוכניתו. למרות שנים רבות בהן כמעט לא חיבר שירה, והודות למשמעת וכושר ביצוע מופלאים ולגבורה עילאית, הוא שב וחיבר ותיקן ואיזן והשלים את "גן העדן האבוד".

מה בין "גן העדן האבוד" לבין "מלכת הפיות"? שירו של ספנסר כולו אלגורי ובזה ייחודו. מילטון רק לפעמים אלגורי, והאלגוריות שלו פחות מוצלחות. רוב הדמויות של מילטון הן הפשטה והמחשה של שכלים או של יצר הרע. הדמויות של ספנסר הן המחשה והכללה של מידות. העולם הספנסרי אגדי מעל לחלל ולזמן, אך מלא בחכמת חיים. בעולם המילטוני האדם יצור רוחני המוקף בבריות לא אנושיות, הזמן ימים והמרחבים רוחניים. ספנסר צייר המפליא ביפי תמונותיו. הוא כה עסוק ביופי, עד שלעיתים קרובות מתרחק מהתכלית של שירו. מילטון מוזיקאי. הניגון של שירו נשגב ואיננו מהעולם הזה. הוא מקשט ומפאר את שירו בדימויים נהדרים, אך יופי לא קיים בשירו אלא אם משמש את תכליתו המוסרית. עושר שירו של ספנסר גלוי, נרחב, ומפורש לפרטי פרטים. עושר שירו של מילטון רמוז ותמציתי ודורש למדנות מהקורא. אלו שאינם אוהבים את השקפתו של מילטון, בכל זאת נדהמים מסגנונו. אלו שאינם אוהבים את סגנונו של ספנסר, בכל זאת מתפעלים ממחשבתו. ספנסר משורר למשוררים, מפליא בשירתו ילדים וזקנים כאחד. הרבה ילדים היו למשוררים לאחר שקראו בילדותם את "מלכת הפיות". מילטון חיבר את שירו לאוהבי שירה ובעבור אנשים אחראיים. הרבה משוררים קיבלו השראה מקריאת "גן העדן האבוד", ובכל פעם שרצו ללמוד מחדש היאך לחבר שירה מתוך מורא וכבוד למלאכת השיר, שבו וקראו את "גן העדן האבוד".

מילטון ושייקספיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מילטון ושייקספיר הם המשוררים האוניברסלים ביותר בלשון האנגלית. מחזותיו של שייקספיר מבוססים על הספרות העולמית ועל ספרי היסטוריה, כחומר ביד היוצר. הוא כתב על הרבה עמים ועל תקופות שונות, היה למשורר האהוב ביותר באנגליה עד שכינוהו "המשורר על אנגליה", ונהיה למשורר המתורגם ביותר בעולם כולו. מילטון חיבר שירה בעבור כל העמים, כל הדתות, כל הדורות. שירתו מושפעת מגדולי המשוררים של יוון, רומא, איטליה ואנגליה; כשמקור הסמכות וההשראה העיקרי שלו הוא התנ"ך. למרות השפעתו הגדולה על השירה האנגלית, מילטון, בגלל שאיפתו לשלמות או כי שירתו אינה לא מטפיזית ולא רומנטית, נחשב כמו זר בשירה האנגלית. על אף שבצעירותו חיבר שיר הלל לשייקספיר, מילטון החשיב את ספנסר לרבו. ביחס לספנסר ושייקספיר, שירת מילטון חסרה אנושיות. לעומת זאת מחזות שייקפיר משקפים הבנה עמוקה של נבכי הנפש האנושית. היצירה השייקספירית עוסקת באנושות, כאשר מה שמעל לטבע נמצא רק ברקע. מיטב היצירה המילטונית עוסק במלאכים ובאדם שנבראו לקיים את רצון בוראם ולהללו. אצל מילטון האשה על מעלותיה נחותה מהאיש ואינה אלא עזר כנגדו. אצל שייקספיר יש נשים העולות במידותיהן ובתבונתן על גברים ומביאות שלום וברכה לעולם. הן שייקספיר והן מילטון החלו לחבר שירה בהשפעת השירה האיטלקית הצורנית, ובשיאם חיברו שירה בסגנון חופשי ופנימי יותר. שייקספיר מצייר סצינות באופן פשוט ותמציתי יותר מאשר מילטון. מילטון אמן גדול יותר מאשר שייקספיר, ושירתו מוזיקלית והרמונית יותר מזו של קודמו. הוא קרוב ברוחו ובסגנונו לנביאי ישראל ולמשוררים הקלאסים. באותה מידה מורה ומנעים. שייקספיר מנעים יותר מאשר מורה, לאחר שהתאים את רוחו וסגנונו לזה של תקופתו. שירת שייקספיר פראית, אינטואיטיבית, רומנטית; עוסקת במחשבות וברגשות הקשורים לחיי המעשה בעולם הזה. הוא תמיד מנסה דברים חדשים, לא חושש מכשלונות, שירתו הולכת ומשתבחת כמעיין מתגבר, חזיונותיו אינם אלא צל של עולמו הפנימי, ושירתו מתעלה דווקא כהצליחו לפרוץ את גבולות עצמו. מילטון לעולם אינו לא פחות מעצמו ולא יותר מעצמו, אלא תמיד טהור ונעלה. שירתו מעודנת, אידיאלית, מופשטת, מבוססת על לימוד ודורשת לימוד. האחדות של היצירה השייקספירית נמצאת במחשבתו של המשורר או בפרשנותו של הקורא. האחדות של היצירה המילטונית מצויה ביצירותיו.

כתב סר אג'רטון ברידג'ס: "הדמויות של מילטון מורכבות ורפלקטיביות, ולא רק אינטואיטיביות כמו אלו של שייקספיר: יש בהן איפוא יותר המצאה שהיא כוללת, ודורשת לימוד על מנת להעריכה. כל "גן עדן האבוד" מתחילתו ועד סופו הוא חלק מאריג בלתי-נפרד אחד; וככל שחלקים נפרדים עשויים להיראות יפים, אי-אפשר להרגיש או להבין אפילו חצי מגאונותם או מחכמתם אלא בחיבור עם המכלול. יש אזכורים והתאמות בכל מילה, אשר נאבדים אלא אם נשים לב להקשרם המהותי לתוכנית הכללית. העוצמה הזו והיותו של האריג בלתי ניתן להפרדה, הם בין הפלאים של הביצוע של מילטון. חן, חוזק, פאר, עומק, כולם תלויים באחדות זו".

כתב ויליאם האזליט: "החסרון הגדול של אסכולת השירה המודרנית, זה הניסיון לצמצם שירה להשתפכות של רגישות טבעית; או גרוע מכך, להטות אותה מפאר דמיוני ומרצון אנושי, להקיף את הדברים הבינוניים ביותר בתחושות חולניות ואגואיזם זללני של שכלם של הכותבים עצמם. מילטון ושייקספיר לא הבינו כך שירה. הם פירשו באופן נדיב יותר הן את הטבע והן את האמנות. הם לא עשו כל שביכולתם על מנת להיפטר מהם, למלא את החלל העגמומי במצבי הרוח של שכלם. השפעתם על השכל האנושי נובעת מהכרה עמוקה יותר משל אחרים מה גדול בדברים הטבעיים, או נוגב ללב באירועים של החיים האנושיים."

כתב ארנסט סלינקורט: "כמו כל החושבים הגדולים, מילטון הקדים בהרבה את זמנו; והוא מקדים את זמננו בפרקטיקה אם לא בתיאוריה. מהוראתו ומדוגמתו האישית עדיין אפשר ללמוד הרבה על המשמעות האמיתית של חירות הפרט ועל היחסים בין האדם החופשי לבין מדינתו. ברור שבדברים האלו יש למילטון הרבה יותר מה לתת לנו מאשר לשייקספיר. הבעיות של החיים המודרניים לא התעוררו בתקופה האליזבטנית, והתפיסה של שייקספיר בהכרח מוגבלת על ידי הנסיבות של תקופתו. עם מילטון מתחילים החיים המודרניים, ואף על פי שגישתו לדמוקרטיה, כפי שאנו מבינים את המונח, רק מעט מתקדמת יותר של מזו שייקספיר, הוא מביע באופן מפורש את העקרונות המכוננים התפתחות של דמוקרטיה אמיתית. שייקספיר מקבל את הסדר הקיים ומצביע היאך להחזיקו ולתמוך בו באופן הטוב ביותר. מילטון תומך בזכות לבקר סמכות, לשאת את האור של ההגיון האישי ושל המצפון האישי בכל תחום פעילות של האדם, ציבורי או פרטי".

כתב וולטר אלכסנדר ראלי: "בשירת מילטון אנו מוצאים עצמנו באווירה מרוחקת; רחוקה באמת מההתבוננות הממולחת של החיים היומיומיים, רחוק יותר אפילו מהניתוח הנפלא של רגש, תחביבו של שייקספיר ושל מרדית'. כתיבה מעוצבת יפה והבחנה פסיכולוגית מחודדת מהסוג הזה הן מחוץ לתכלית של מילטון, ומעבר לכוחו... גידלנו שייקספיר בלב ארצנו; הוא צמח מהקרקע שעדיין מצמיחה את לחם חוקנו. אולם מילטון היה כובש זר. להמון הפוריטנים, שלפעמים מנסים לקנותו כמנהיגם, אין שום חזקה בו. זו הוכחה לכוח השפעתו, ולא נקודת זכות לתבונתם, בקבלם אותו לנציגם. השפעתו על הגורל ועל התולדות של ספרותנו אפשר להשוותה להישגים של נפוליאון כשזכה בניצחונות ושינה את מפת אירופה. הוא לא היה יכול לשנות את אופיים של האנשים, ולא הנציח את שושלתו. אולם שום דבר אינו כפי שהיה בלעדיו... לכותב יש לפחות יתרון על הכובש ועל המחוקק, שהוא מנחיל לנו לא מפות, ולא חוקים, אלא שירים, אשר יופיים, כמו ארשת הפנים הרעננה של העולם, מאיר כביום יצירתם".

כתב אדוארד דאודן: "לו שייקספיר היה חי בתקופת מילטון, הוא ככל הנראה היה מעביר את חייו והולך לעולמו בדממה. ללא ספק לא היה מכלה את עצמו בחיבור קונטרסים נלהבים בממדים עצומים, לתועלת מפלגה כזו או אחרת.... לו שייקספיר היה חי בתקופת מילטון, הוא היה רואה ומתאבל על הפרת האנושיות, על האלימות שנעשתה לאושר האנושי ולתרבות האנושית על ידי שני אידיאלים מנוגדים אשר ניפצו את האמת לרסיסים. היה בלתי אפשרי עבורו להשיג את התפתחותו העצמית השלמה הן כאמן והן כאדם".

כתב ארתור וילסון וריטי: "אם נשווה אותו, את מילטון של יצירותיו הגדולות, עם הומרוס ושייקספיר - ורק הגדולים ביותר יכולים להיות מקביליו - אנו מוצאים בו איזה היעדר של אנושיות, קורטוב של צרוּת. הוא חסר את הלבביות הרחבה, את ההיקף הנדיב הגאוני של שייקספיר... מילטון משקף איכשהו את הצדדים הפחות חיננים של הפוריטניות, את חוסר סובלנותה, היעדר הומור, עוצמה חד-צדדית; ונראה טבעי להניח שהצרוּת הזו הייתה במידה רבה מחיר ששילם בעבור עשרים שנה של טיעון וויכוח בלתי פוסק. חוסר המזל של חייו הייתה עובדת היותו בימים רעים וכעוסים בהם לא היה מקום לאנשים מתונים. היה עליו להיות אחד משני דברים: מתפלמס או סטודנט, לא הייתה דרך אמצעית. ככל הנראה בחר נכון, רק הלוואי שנסיבות בחירתו היו אחרות. והוא כה גדול, כה מפואר באצילות חייו, בטוהר מניעיו, במסירות-הנפש של דבקותו ללא חת באידיאלים שלו, הלוואי שאין בדברינו אפילו מראית-עין של שיפוט כלשהו."

מילטון והשירה הרומנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיטב היצירות הגדולות של השירה הרומנטית האנגלית: "פרומתאוס המשוחרר" של שלי, "קין" של ביירון, "אנדימיון" של קיטס, "מילטון" של בלייק, "הטיול" של וורדסוורת'; כולן חוברו בהשראת "גן העדן האבוד". וורדסוורת' ושלי, המשוררים הלירים הגדולים ביותר שלשירה האנגלית, אף על פי שנבדלו זה מזה בדרכם כרחוק מזרח ממערב, היו תלמידים של מילטון.

שלי החשיב את מילטון יחד עם שייקספיר ודנטה לפילוסופים נעלים ביותר, ואת "גן העדן האבוד" כשיר קדוש. שלי כתב: "הגדול ביותר מבין המשוררים האנגלים, מילטון, אפשר לומר שעומד לבדו בין תור הזהב לתור הכסף (של השירה), מצרף את המצוינויות של שתיהן; בכל המרץ, הכח, והרעננות של הראשונה, הוא מאחד את כל הפאר הלמדני והמשוכלל של השנייה".

וורדסוורת' העריך את מילטון יותר מכל המשוררים, ומלבדו רק ספנסר באמת מצא חן בעיניו. הוא הסתמך על שירת מילטון כאמת מידה לחיבור שירה. וורדסוורת' כתב על מילטון: "אף על פי שלכאורה השראתו נבעה מהספרות הקלאסית, הוא היה עברי בנשמתו, וכל הדברים אצלו תכליתם הנשגב". וכתב: "נשמתך הייתה ככוכב, השוכן הרחק / קולך נשמע כים: / טהור כעצם השמים לטוהר, כביר, בן חורין, / כך התהלכת בדרך החיים הכללית, / באדיקות שמחה; ובכל זאת לבך / בחובות הפשוטות ביותר נשא".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]