בית הדין לערעורים
בית הדין לערעורים הוקם בתקופת המנדט הבריטי כחלק ממשרד הרבנות לעדת ישראל בירושלים, על ידי רבנים של היישוב הישן בירושלים במטרה לאפשר ערעור על פסקי הדין של בתי הדין הרבניים. הוא חדל להתקיים בעת ייסוד הרבנות הראשית לישראל.
הקמתו כחלק ממשרד הרבנות לעדת ישראל בירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקמת בית הדין לערעורים נידונה לראשונה ב־15 ביוני 1918 באספה המכוננת השנייה. מרדכי בן הלל הכהן תיאר את המבנה המוצע של בית משפט השלום העברי שיכלול בית משפט עברי עירוני ובית משפט השלום עברי שיהווה גם ערכאת ערעור.[1] בין הנימוקים לצורך בהקמת בתי המשפט העבריים לצד בתי הדין הרבניים היה כי פסיקת דין לפי החושן משפט מיושנת ואינה מתאימה לתנאי המשא ומתן והמסחר המודרניים; וכן העדר יכולת לערער על פסק דין שניתן על ידי בתי הדין. הרב בן ציון עוזיאל, שנכח בדיון, סתר טיעון זה, וציין כי ניתן לדרוש מבית הדין את הנימוקים לפסק הדין, ואם בעל דין סובר שנפלה טעות, הוא יכול להציגה ולערער עליה בפני רב אחר.[2]
ב-12 בדצמבר 1918 נחתם הסכם להקמת משרד הרבנות לעדת ישראל בירושלים עם ועד הצירים באמצעות ועד העיר ליהודי ירושלים, שקיבל על עצמו לממן את החזקת משרד הרבנות. משרד הרבנות הורכב מחברי בית הדין הפרושי בראשות הרב צבי פסח פרנק ובית הדין הספרדי בראשות הרב חיים משה אלישר. תפקידיו היו לייצג את יהודי ירושלים בענייני דת, ולשמש כבית דין לערעורים. הכרזת משרד הרבנות כבית דין לערעורים הייתה תנאי של השלטונות הבריטים להעברת סמכויות ממוניות לידי בתי הדין היהודיים הדתיים.[3]
הרב יוסף חיים זוננפלד סבר שהקמת בית דין לערעורים מנוגדת להלכה. דעתו הסתמכה על הנאמר במסכת בבא בתרא, דף קל"ה, עמוד א' ״בית דינא בתר בית דינא לא דייקי״, שמשמעו שאין בית דין דן על פסק של בית דין אחר.[4]
בשנת 1919 פרסם הרב חיים הירשנזון את ספרו מלכי בקודש, ובו כתב כי לדעתו בתקופת בית שני שימש בית הדין הגדול בירושלים כבית משפט עליון, ובית הוועד תפקד כבית דין לערעורים.[5]
בחודש ספטמבר 1919 פרסם הרב בן ציון עוזיאל מאמר שבו הביע את דעתו על הקמת בית דין לערעורים. לדעתו, אף על פי שאין הלכה מפורשת על יסוד בית דין לערעורים, הרי "התורה הישראלית לא נעלה הדלת בפני הבע"ד אשר לבם נוקפם מלקבל את פסה"ד ולהעמידו לבקרת לפני בי"ד אחר."[6] לבעל דין ניתנה זכות הביקורת אם נמצאה טעות בנימוקים של פסק הדין, והוא רשאי לפנות לכל רב אחר. "אולם אם העם דורש היום להכניס יפיפותו של יפת באהלי שם וליסד בי"ד לערעורים, אין אנו רשאים לאטום אזנינו מדרישתם וחייבים ומשועבדים אנו להם למלא את בקשתם זו."[7]
בית הדין לערעורים קבע נוהל פניה אליו; כדי לערער על פסק דין, יש לנהל פרוטוקול מדויק של ישיבות בית הדין, סדר ניהול דיון אחיד ולנמק את פסק הדין. למעשה אף לא פעם אחת בכל תקופת קיומו ישב משרד הרבנות בתור בית דין לערעורים. בתי הדין לא עמדו בדרישות הנוהל ולכן לא היה בסיס מנהלי לתפקוד בית הדין לערעורים.[8] וכן כיוון שמשרד הרבנות לעדת ישראל בירושלים לא השיג את ההכרה הרשמית המצופה מטעם השלטונות הבריטיים.[3]
הקמתו כחלק מהרבנות הראשית לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב־13 בנובמבר 1920 הוגשו המלצות אל הנציב העליון להקים רשות דתית עליונה לכל ארץ ישראל. שתכלול חבר רבנים אשר יהוו בית דין עליון. בראש הרשות הדתית יעמדו שני נשיאים: אשכנזי וספרדי. "אחד משני הנשיאים יהיה נשיא בית הדין לערעורים, אם יוסד מוסד אשר כזה".[9]
בדיונים שהתקיימו ב-25 ו-26 בינואר 1921, נורמן בנטוויץ' אשר שימש כיועץ המשפטי של ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל, הציב את הקמת בית הדין לערעורים כדרישה בריטית וכתנאי להקמת הרשות הדתית העליונה ומתן סמכויות בנושאים שונים בידיה.[10]
חוגים חרדיים התנגדו להקמת בית דין לערעורים מנימוקים הלכתיים.[11] הרב יעקב מאיר העיד כי הוא הקים מוסד כזה בסלוניקי והוא עצמו שימש כאב בית דין, "ואין שום חידוש או איסור בעניין זה."[12]
הגוף שבחר את הרבנים הראשיים לארץ ישראל התכנס לדיונים שהתקיימו ב-23 – 24 בפברואר 1921. אחד הנושאים היה "בית דין לערעורים – ויכוחים" שבו נשא דברים הרב קוק שאמר: "חיינו הלאומיים החדשים בארץ ישראל יהיה לנו בודאי לפעמים צורך גדול לתקן תקנות גדולות, שכל זמן שתהיינה מוסכמות מרוב חכמי ישראל המומחים לרבים ומקובלים אחר כך על הקהל, תהיינה להן כח של דין תורה."[13]
עם הקמת הרבנות הראשית בשנת 1921 הוחלט על הקמתו של בית-הדין הגדול לערעורים על פסקי הדין של בתי הדין הרבניים המקומיים.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
עמיחי רדזינר, הרב עוזיאל, רבנות תל אביב-יפו ובית-הדין הגדול לערעורים: סיפור בארבע מערכות, מחקרי משפט כא (תשס"ד), עמודים 129 - 243.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ חדשות הארץ 17 ביולי 1918 ראו גם מרדכי בן הלל משפט השלום העברי בפרויקט בן-יהודה
- ^ חיים הירשנזון, מלכי בקודש, 1919, עמוד 16
- ^ 1 2 אריה מורגנשטרן, הרבנות הראשית לארץ ישראל – יסודה וארגונה, ירושלים תשל"ג עמוד 27
- ^ שלמה זלמן זוננפלד, האיש על החומה – כרך שלישי, ירושלים תשל"ח, עמוד 156
- ^ חיים הירשנזון, מלכי בקודש, 1919, עמוד 17
- ^ בן ציון עוזיאל, הדביר, חוק ומשפט בישראל, תשרי תר"ף עמוד ח
- ^ בן ציון עוזיאל, הדביר, חוק ומשפט בישראל, תשרי תר"ף עמוד כז
- ^ אריה מורגנשטרן, הרבנות הראשית לארץ ישראל – יסודה וארגונה, ירושלים תשל"ג עמוד 26</ref
- ^ הצפירה 4 בינואר 1921
- ^ דאר היום, 4 בפברואר 1921
- ^ משה בלוי, עמודא דנהורא, פרקים בתולדות חייו של רבי יוסף חיים זוננפלד, תמוז תרצ"ב, עמוד נב
- ^ דוד אשכנזי, מחכם באשי לרב ראשי: הרב יעקב מאיר 1856 – 1939, ירושלים 2021, עמודים 315 – 316.
- ^ הארץ 24 בפברואר1921