בנימין גליקמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בנימין גליקמן

בנימין גליקמן (10 באוגוסט 1923 - 29 ביוני 2006) היה פסל ומחנך ישראלי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו ושירות בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנימין גליקמן נולד ברומניה להוריו יעקב ולאה, עלה לישראל ב-1948 וחי ועבד בירושלים. עבד חוות הנוער הציוני על שם ד"ר ישראל גולדשטיין והיה מחנך ומרכז המגמה לפיסול ולגילוף מיום שהוקמה. פסליו הוצגו בתערוכות ובגלריות ועבודה פרי יצירתו, גילופי עץ זית, נבחרה לקשט את קירות אולם האורחים בבית הנשיא יצחק בן-צבי (הצריף הגדול).

בנעוריו למד בנימין גליקמן בבית ספר תיכון לאמנות שימושית ע"ש גריגורסקו. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נקטעו לימודיו והוא נשלח לעבודה במחנות כפייה. בתום המלחמה יצא לאיטליה בדרכו לארץ ישראל. באיטליה נאלץ להמתין כשנתיים עד שהתאפשר לו לעלות על אניית מעפילים. בתקופה זו שהה בכפר אמנים באזור סנטה קרוצה שבדרום איטליה. בכפר זה, שאמניו המשיכו מסורות עתיקות של אמנות שימושית, למד ועבד.

ב-1947 עלה על האנייה "חיים ארלוזורוב", בפיקודו של לובה אליאב, שמעפיליה נתפסו על ידי הבריטים ונשלחו למחנות בקפריסין. במחנות בקפריסין הכיר את אשתו לעתיד, לאה אילונה לבית שוורץ, ילידת טרנסילבניה, שניצלה מהתופת באושוויץ ובברגן בלזן, והגיעה אף היא לקפריסין באניה "חיים ארלוזורוב" לאחר שהות של כשנה וחצי במחנות החלמה בשוודיה.

לאחר כשהות של שנה בקפריסין עלו בנימין גליקמן ובת זוגו לישראל והצטרפו לקבוצת חמדיה. בנימין התגייס ליחידת הפלמ"ח, והמשיך את שירותו בצה"ל עד 1950. בצבא יזם בניית ביתנים מאבן, בתמיכתו של המפקד יגאל ידין.

קיבוץ גלויות, חנוכיה, יציקת אלומיניום. יצירת האמן בנימין גליקמן.

קריירת הוראה ופיסול[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחרורו מצה"ל הצטרף בנימין לצוות החינוכי שהקים את חוות הנוער הציוני ע"ש ד"ר ישראל גולדשטיין בירושלים, והחל להורות שם במגמה לאמנות, שאותה גם ריכז במשך שנים ארוכות. אופיה של מגמה זו, ראשונה בחינוך העל-יסודי בארץ, וגם היחידה במשך תקופה ארוכה מאוד, נקבע על ידו כמרכז המגמה. המטרה הייתה להעניק לחניכים את מירב הכלים ליצירה פלסטית ולקרב אותם אל צורות ביטוי רבות ככל האפשר. הוא הצליח לעודד ביטוי אישי של תלמידים יוצרים ולפתח את יכולתם לעסוק באמנות שימושית.

בנימין בחר להתמקד בחינוך לאמנות והוסמך להוראה, למד בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית ולמד פיסול אצל האמנים בן צבי ולב. הוא לימד והדריך בחוות הנוער הציוני במשך 42 שנה, ושם גם התגורר עם בני משפחתו במשך תקופה ארוכה, והיה חשוף ביצירתו לעיני חניכיו כמעט כל שעות היממה. הוא לא הבדיל בין תפקידו כאמן יוצר לבין תפקידו כמחנך ליצירה. את החומרים, התכנים והצורות בחר לרוב כדי להציג לתלמידים את מירב האפשרויות הקיימות בחומר וכדי לקרבם לאסכולות השונות. הסדנא בה הדריך בחוות בחוות הנוער הציוני הפכה לימים לסדנא חשובה בירושלים, ומבית מלאכה זה נתנו מתנות רשמיות לאישים רמי מעלה בהם, הגב' אינדירה גאנדי וגב' רוזוולט. פסליו של בנימין גליקמן ופסלי חניכיו מקשטים פינות רבות בחוות הנוער הציוני.

עבודותיו של בנימין הוצגו בתערוכות בארץ ובחו"ל והוצגו בגלריות רבות. ב-1977 עשה תערוכת יחיד בירושלים, שזכתה להצלחה רבה. בנוסף יצירתו, שבעת המינים, תבליטים מעץ זית, נבחרה לקשט את קירות אולם האורחים בבית הנשיא יצחק בן-צבי (צריף הנשיא). פסלו, עוף דורס, נכלל בתערוכה "סגולות של זיכרון, 65 שנות יצירה של ניצולי שואה",[דרוש מקור] שהוצגה במוזיאון יד ושם (2010-2011).

ביצירותיו השתמש בנימין בעיקר במתכת ובעץ. הוא התחיל בעצי זית והמשיך בעיקר במהגוני, אגוז ואשור (בוק). עם השנים עבר יותר ויותר לעסוק בפסלי מתכת בעיקר מפליז ומאלומינים מעורב במגנזיום.

החבר'ה; פליז; יצירת האמן בנימין גליקמן

בפסליו של בנימין ניתן לראות, לכאורה, שתי נטיות שמקובל לראותן כסותרות זו את זו: הנטייה אל הפיסול הפיגורטיבי והנטיה אל הפיסול המופשט. אולם פסליו הפיגורטיביים אינם ריאליסטיים ואילו בפסלים האבסטרקטים ניכרים יסודות מסוגננים. "אני מעצב לפי נושאים ומוטיבים," אמר גליקמן בראיון שנתן על עבודתו, "בין הנושאים נמצא את דמות האדם, המשפחה, הילדים, הטבע. סגנון הפיסול הוא על פי רוב פיגורטיבי, המובן לכל אדם, ולפעמים ריאלי. הדמיון וההיגיון קיימים זה לצד זה." הוא ראה בעבודתו שליחות להחדרת ערך האמנות בקרב בני נוער ומבוגרים, והאמין שהאמנות היא אחת הדרכים לחינוך לערכים ולעיצוב דמות בני הנוער.

הפסל בנימין גליקמן קיבל תואר יקיר ההסתדרות בירושלים לשנת 1991. הוא שימש תקופה ארוכה כנציג הנוער הציוני ותנועת העבודה הליברלית במועצת פועלי ירושלים. כן היה פעיל בהסתדרות המורים וכיהן כחבר במרכז הסתדרות המורים.

האמן הלך לעולמו בשנת 2006, והובא לקבורה בהר המנוחות בירושלים[1]. הוא היה נשוי ללאה גליקמן ואב לשתי בנות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עורכת: יהודית שן-דר, סגולות של זיכרון, 65 שנות יצירה של ניצולי שואה, מוזיאון יד ושם, 2010
  • עורך: בנימין גליקמן, הקדמה: א. זהבי, ב. גליקמן, תערוכת יחיד, ירושלים, תשל"ז
  • מגי כהן, בנימין גליקמן - אמן יוצר ומחנך ליצירה, עת הכרם, גיליון 42

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בנימין גליקמן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]