בקתת נידה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בקתת נידהאמהרית, מרגם גוג'ו או מוגאט גוג'ו (בקתת הטמאות), או יא דאם גוג'ו (בקתת הדם)) הוא מבנה ששימש את נשות קהילת ביתא ישראל באתיופיה לטהרה מדם נידה או דם יולדת. בקתות נידה היוו חלק קבוע במבנה הכפרים הביתא ישראלים ומהוות אחד ממנהגי הטהרה המחמירים הייחודיים לקהילה.[1][2] במרכזי ההגירה באתיופיה, ובחלק ממקומות היישוב של הקהילה בישראל, הוקמו בקתות נידה, בתצורה חדשה, המאפשרת לנשות הקהילה להמשיך ולקיים במידת מה את מנהגי הטהרה המסורתיים.

בקתת נידה בכפר היהודי אמבובר שבצפון אתיופיה.

מבנה ופעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקתות הנידה מוקמו בשולי הכפר, אך לא נתפסו כחלק ממנו אלא כחיצוניות לו. הבקתות הובדלו מבקתות המגורים במעגל אבנים שהקיף ותחם אותן. מעגל האבנים הוקם במרחק של מטר עד מטר וחצי מן הבקתה. תיחום זה סימן את הגבול בין אזור טהור לטמא ונועד למניעת מגע אדם עם השוהות בו, דבר שהיה מטמאו ודורש את היטהרותו. הבקתות הכילו את המתחמים והכלים הבסיסיים הנדרשים לשהות בהם, ורוהטו בצורה בהתאם.

הנשים נהגו להגיע אל בקתות הנידה עם החפצים האישיים הדרושים להן לזמן שהייתן ולא היו יוצאות את תחומן. נשות המשפחה ספקו להן אוכל שהונח מחוץ לגדר. בתום ימי הנידה הנשים היו צמות ויוצאות לטבול בנהר תחת השגחת אישה אחרת, מסתפרות, סורקות שערן, קוצצות ציפורניים וטובלות שוב ושוב בנהר. הן היו שוטפות את הבגדים שלבשו בזמן נידתן ולובשות בגדים נקיים שהובאו מביתן. את החפצים בהם עשו שימוש בימי נידתן היו מטהרות או שוברות. לאחר מכן שבו אל בתיהם ואל חיי השגרה. נשים העומדות ללדת היו מגיעות לבקתת הנידה עם תחילת הצירים, בליווי שכנות וקרובות משפחה שיסייעו להן בלידה, ושוהות בה עד תום שבעת הימים הראשונים למן לידת תינוקן, במקרה של לידת בן זכר, או ארבעה עשר יום במקרה של לידת בת. בתום תקופה זו היו עוברות לבית היולדת (ארס גוג'ו), בקתה דומה, שגם היא מוקמה מחוץ לכפר ונחשבה לתחום טמא ומנודה, בו שהו היולדות עם תינוקותיהן עד תום ימי טומאתן. בכפרים הקטנים בהם לא היו בתי יולדות, היולדות המשיכו לשהות בבקתות הנידה עד עבור ימי טומאתן.

הלכות נידה, זבה ודם יולדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסורת ביתא ישראל החמירה בענייני טומאה וטהרה, והתייחסה אל מקום יישוב הקהילה כאל מקום קדוש ואל בני הקהילה כאל משרתים בקודש. כחלק מנוהג זה תבעה מבני הקהילה שנטמאו לצאת מתחום הכפר עד היטהרותם[3]. 'אישה עם דם' נחשבה לפי המסורת לבלתי טהורה ועל כן למנודה, ונדרשה שלא לבוא במגע עם בני הקהילה ולשהות בבית הנידה עד מלאות ימי טהרתה. בני אדם שבאה במגע עימם נחשבו לטמאים והיה עליהם להיטהר, וכך גם החפצים עימם באה במגע.[4] חומרות אלו ננקטו בהתייחס לנידה, לזבה וליולדת.

נידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אישה בנידה נדרשה לצאת את הכפר לשבעה ימים מיום תחילת הווסת. אנשים וחפצים שבאה במגע עימם נחשבו לטמאים ונדרשו להיטהר מטומאתם. הלכות נידה הנהוגות בביתא ישראל הן כלשון המקרא, למעט ההחמרה הנוהגת בתחום יישוב הקהילה ובבני הקהילה כקודש, מרחיקה את הנידה אל מחוץ לתחום הכפר ואוסרת כל מגע עימה ועם חפציה. מקור הדין הוא בספר ויקרא:

וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב, לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ.

וְאִשָּׁה כִּי-תִהְיֶה זָבָה, דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ, שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ, וְכָל-הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד-הָעָרֶב. וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ יִטְמָא וְכֹל אֲשֶׁר-תֵּשֵׁב עָלָיו יִטְמָא. וְכָל-הַנֹּגֵעַ בְּמִשְׁכָּבָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב. וְכָל-הַנֹּגֵעַ בְּכָל-כְּלִי אֲשֶׁר-תֵּשֵׁב עָלָיו יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב. וְאִם עַל-הַמִּשְׁכָּב הוּא אוֹ עַל-הַכְּלִי אֲשֶׁר-הִוא יֹשֶׁבֶת-עָלָיו בְּנָגְעוֹ-בוֹ יִטְמָא עַד-הָעָרֶב. וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל-הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר-יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא.

בתום ימי נידתן, קודם חזרתן לכפר, נהגו בנות ביתא ישראל לצום ולטבול בנהר[5], לטהר בטבילה את חפציהן או להיפטר מהם.

זבה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלכות זבה (אישה המדממת בימים בהם לא צפוי וסת) הנהוגות בביתא ישראל הן כלשון המקרא, שוב, למעט ההחמרה הנוהגת בתחום יישוב הקהילה ובבני הקהילה כקודש, מרחיקה את הזבה אל מחוץ לתחום הכפר ואוסרת כל מגע עימה ועם חפציה. מקור הדין הוא בספר ויקרא:

וְאִשָּׁה כִּי-יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת-נִדָּתָהּ אוֹ כִי-תָזוּב עַל-נִדָּתָהּ כָּל-יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִוא. כָּל-הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר-תִּשְׁכַּב עָלָיו כָּל-יְמֵי זוֹבָהּ כְּמִשְׁכַּב נִדָּתָהּ יִהְיֶה-לָּהּ וְכָל-הַכְּלִי אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה כְּטֻמְאַת נִדָּתָהּ. וְכָל-הַנּוֹגֵעַ בָּם יִטְמָא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב. וְאִם-טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּקַּח-לָהּ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וְהֵבִיאָה אוֹתָם אֶל-הַכֹּהֵן אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת-הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת-הָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' מִזּוֹב טֻמְאָתָהּ.

בתום ימי הטומאה הייתה האישה המטהרת צמה ויורדת להיטהר בנהר, מחליפה את מלבושיה ומטהרת את בגדיה המשומשים וחפציה. הקרבת קורבן חטאת ועולה בהם מצווה הזבה נעשתה על ידי כהני היישוב בפתח המסגיד.

יולדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אישה בתחילת צירי הלידה נחשבה אף היא לטמאה, ונדרשה לשהות מחוץ לכפר; בבית הנידה - עד מלאת ימי טהרתה מטומאת נידה -, ולאחר מכן בבית היולדת - עד מלאת ימי טהרתה מטומאת יולדת. מקור הלכות יולדת אף הוא בספר ויקרא, כאשר שוב, מסורת ביתא ישראל קוראת אותו לחומרה ונוהגת בחומרת יולדת כבחומרת נידה, ומנדה את היולדת אל מחוץ לקהילה, כממקום קודש, למן תחילת הצירים עד תום ישיבתה על 'דמי טהרה'[6]:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּו‍ֹתָהּ תִּטְמָא. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ. וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה. וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן. וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה. וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה.

אישה עם צירים הייתה יוצאת לבקתת הנידה בליווי נשים ממשפחתה או שכונות שיסייעו לה בלידה. אחר הלידה הייתה נשארת בבקתת הנידה לשבת את ימי נידתה - שבעה ימים במקרה של לידת בן זכר או ארבעה עשר ימים במקרה של לידת בת. בתום ימי נידתה הייתה היולדת עוברת לבקתת היולדות. במידה ולא היה בכפר בית יולדות בית הנידה שימש תחתיו. טקס המילה לבן זכר התקיים בבית היולדות. לאחריו היו היולדת ותינוקה נותרים בבית היולדות עד מלאות ארבעים יום ללידה. אם ילדה ההרה בת הייתה יושבת בבקתת היולדות עד מלאות שמונים יום ללידה. בתום ישיבתה על דמי טהרתה, הייתה היולדת צמה ויורדת עם תינוקה לנהר, שם הייתה רוחצת, טובלת שוב ושוב, גוזזת את צפרניה, מסתפרת, מכבסת בגדיה ומטהרת את חפציה. את התינוק הנולד הייתה גם כן טובלת בנהר, לטהרו מטומאתה. לפנות ערב הייתה לובשת בגדים נקיים ושבה לכפר בו, בסמוך לביתה או למסגיד, היו עורכים לכבודה ולכבוד הנולד חגיגה עמוסת כיבודים. הכהן היה מברך את היולדת והנולד ברכות רבות. אחר היה מוקרב קורבן יולדת והנולד היה מקבל את שמו. בחירת הקורבן הייתה לפי יכולתה של המשפחה: כבש לעשירים, עוף למבוססים ומאפי לחם למעוטי יכולת.[7]


ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיינו גם בפורטל

P beta israel.png

פורטל ביתא ישראל הוא שער לכל הערכים והנושאים אודות ביתא ישראל. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים בביתא ישראל על כל רובדיה: גאוגרפיה, היסטוריה, חברה, תרבות, דת ועוד.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מסורת ביתא ישראל ידועה בהקפדה והחמרה בענייני טומאה וטהרה, מסורת שעיצבה לא מעט את חיי הקהילה באתיופיה.
  2. ^ ראו, WOMEN IN THE MENSTRUATION HUTS: Variations in ,Preserving Purification Customsamong Ethiopian Immigrants, Inbal Cicurel and Rachel Sharaby, Journal of Feminist Studies in Religion Volume 23, Number 2, Fall 2007 p. 72
  3. ^ ראו, יוסי זיו, מנהג יהודי אתיופיה בדין טהרת יולדת, בדף השבועי מאת המרכז ללימודי יסוד ביהדות מספר 490, אוניברסיטת בר-אילן
  4. ^ ראו, WOMEN IN THE MENSTRUATION HUTS: Variations in ,Preserving Purification Customsamong Ethiopian Immigrants, Inbal Cicurel and Rachel Sharaby, Journal of Feminist Studies in Religion Volume 23, Number 2, Fall 2007 p. 73
  5. ^ יום טבילה, לפי מסורת ביתא ישראל, הוא תמיד יום צום. ראו, יוסי זיו, מנהג יהודי אתיופיה בדין טהרת יולדת, בדף השבועי מאת המרכז ללימודי יסוד ביהדות מספר 490, אוניברסיטת בר-אילן
  6. ^ לפי המקרא, על אישה הנגועה בטומאת יולדת (לעומת נידה או נידת יולדת) קיימות הגבלות הנוגעות רק לקודש הקודשים. חלק מקהילות ישראל נהגו וישנן שנוהגות עדיין להחמיר בעניין יולדת ולאוסרה לבעלה עד תום ימי טומאתה מיולדת - ארבעים/שמונים יום למן הלידה -, אך לשיטת ביתא ישראל, התופסת את הקהילה כקדושה, טומאת יולדת אינה רק אוסרת אישה לבעלה אלא תובעת את הרחקתה אל מחוץ לקהילה, ואוסרת מגע עימה ועם חפציה כעם נידה. ראו, יוסי זיו, מנהג יהודי אתיופיה בדין טהרת יולדת, בדף השבועי מאת המרכז ללימודי יסוד ביהדות מספר 490, אוניברסיטת בר-אילן.
  7. ^ בתקופות קשות הסתפקו בני הקהילה בתפילות ובקריאה מן הארדאת. ראו, יוסי זיו, מנהג יהודי אתיופיה בדין טהרת יולדת, בדף השבועי מאת המרכז ללימודי יסוד ביהדות מספר 490, אוניברסיטת בר-אילן.