איסור משכב עם נידה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

איסור משכב עם נידה הוא אחד מחמישה עשר איסורי עריות שנמנו בפרשת אחרי מות, שהעונש על העובר במזיד על כל אחד מהם הוא כרת, ובשוגג - הבאת קרבן חטאת לבית המקדש. אשה נחשבת לנידה מהרגע בו החל דם הוסת החודשי לצאת מצוואר הרחם ועד לטבילתה במקווה לאחר שחלפו שבעה ימים מיום תחילת הדימום (כולל יום הדימום). אולם מחשש לטעויות ובלבולים הקשורים לטומאת זבה, תיקן רבי שכל אשה שראתה דם במשך שלושה ימים רצופים תספור שבעה ימים נקיים לחלוטין מדם, ורק לאחר מכן תטבול במקווה ותטהר. הוסיף על כך רבי זירא, שבנות ישראל קבלו על עצמן הנהגה, שאפילו על ראיית דם כלשהי תספור האשה שבעה ימים נקיים מדם לפני שתטבול.

מקור האיסור ועונשו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור איסור משכב עם אשה נידה בתורה הוא בפרשת אחרי מות שבספר ויקרא: "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ" (ספר ויקרא פרק י"ח, פסוק י"ט). העונש על משכב עם נידה הוא כרת, כמובא בפרשת קדושים שאף היא בספר ויקרא: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִוא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם" (ספר ויקרא פרק כ', פסוק י"ח).

גדרי האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

משך ימי האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

אישה נעשית נידה ונאסרת בקיום יחסי אישות עם בעלה משעה שיצא דם הוסת מצוואר הרחם אל הנרתיק[1]. סיום הגדרתה של האשה כנידה הוא כעבור שבעה ימים מתחילת הדימום, כולל היום בו התחיל הדימום, וטבילה במקווה בלילה שבתום שבעת הימים. אמנם חששו חכמים שבתחילת הדימום היה דמה בצבע שאינו מטמא, ורק לאחר מכן הופיע דם בצבע טמא, ואם כן היא תסיים את ספירת שבעת ימי הנידה בטרם חלפו שבעה ימים מעת שנטמאה. ועוד חששו שמא תהיינה נשים שתטענה בין ימי הנידה לימי הזיבה, ולעיתים היא תהיה זבה גדולה ותסבור שהיא בימי הנידות, ותטבול בתום שבעה ימים מראשית הדימום במקום להמתין שבעה נקיים כדין זבה. ומחמת חששות אלו התקין רבי בשדות שכל אשה הרואה דם נידה שלושה ימים ברצף, תחשיב עצמה לזבה גדולה ותספור שבעה נקיים לפני שתטבול במקווה לטהרתה. והוסיף רבי זירא והעיד שבנות ישראל קבלו על עצמן לנהוג חומרה בדבר, שאף אם ראתה אשה טיפת דם קטנה כחרדל, תספור שבעה נקיים בטרם תטבול[2].

המגע האסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהמילים "אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה" הכתובות ביחס לשוכב עם הנידה, למדו חכמים שלא רק ביאה מלאה אסורה בנידה, אלא אף המערה את אבר מינו באבר מינה של אשה נידה - חייב כרת. ומנידה למדו חכמים גם על שאר העריות, שחיוב שכיבתן הוא גם כאשר הביאה נעשית בהעראה[3]. בהגדרת "העראה" נחלקו האמוראים. לדעת רבי יוחנן רק הכנסת העטרה לאבר האשה נחשבת להעראה, ואילו לדעת שמואל גם נשיקת השמש, דהיינו הצמדת אבר האיש לפתח אבר האשה נחשבת להעראה[4]. להלכה נפסק כדעת רבי יוחנן, שרק הכנסת העטרה נחשבת להעראה[5].

טעם האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

טעם איסור משכב עם נידה נתבאר בפרשת קדושים: "וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִוא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ" (ספר ויקרא פרק כ', פסוק י"ח). המילים "וגילה את ערותה" מהוות תקבולת כיאסטית למילים "את מקורה הערה", שכן "הערה" במקרא פירושו "גילה"[6]. ואם כן, ערוותה של הנידה הוא "מקור דמיה", דהיינו הרחם שהוא המקור לדם הזב מן האשה בעת נידתה. ובכך רומזת התורה, שהסיבה לכך שמשכב עם נידה נחשב לגילוי ערווה הוא משום שרחמה של האשה בעת שיוצא ממנו דם הוסת צריך להישאר נסתר[7].

יש הקושרים את טעם האיסור לראשו של הפסוק: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה", ומבארים שבשעה שהאשה נידה היא דוה, כלומר בצער וכאב, גופניים ונפשיים, על הדימום, השלכותיו ומשמעויותיו, ולכן זמן זה לא מתאים לקרבה של שמחה בין בני הזוג. יש המוסיפים ומקשרים זאת גם לעונשה של האשה לאחר חטא גן עדן, שמשמעות הקללה: "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ" היא דם הוסת החודשי[8].

יש המבארים שאיסור המשכב עם הנידה נובע מתפיסת התורה, לפיה עם זאת שיחסי האישות נועדו ליצור שמחה ואחדות בין בני הזוג, בראש ובראשונה הם להמשך קיומו של המין, ולכן משכב בעת שהאשה אינה יכולה באופן מהותי להיכנס להריון, מבטא היגררות אחר תאווה בהמית[9].

יש מבארים שאיסור הנידה נועד שהקשר בין בני הזוג לא יושתת על תאווה גופנית גרידא, אלא יבוסס גם על קשר נשמתי המתבטא בזמנים בהם הבעל פורש מקירבה גופנית עם אשתו[10].

ובתלמוד הבבלי בארו חז"ל שטעם איסור נידה הוא כדי שהריחוק בין בני הזוג יצור געגוע ורענון של התשוקה זה לזו בדומה לזה שהיה ביניהם בעת נישואיהם:

תניא, היה רבי מאיר אומר: מפני מה אמרה תורה נידה לשבעה - מפני שרגיל בה, וקץ בה, אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה

תלמוד בבלי מסכת נדה דף ל"א עמוד ב'

משכב עם נידה במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

אזכורים לאיסור נידה במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

איסור משכב עם הנידה נזכר פעמיים בספר יחזקאל. בראשונה בתיאורו את הצדיק המוליד בן רשע ונכד צדיק[11]: "אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא וְאֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב" (יחזקאל פרק י"ח, פסוק ו') והשנייה בתיאורו את חטאות אנשי ירושלים לקראת חורבן בית המקדש הראשון: "עֶרְוַת אָב גִּלָּה בָךְ טְמֵאַת הַנִּדָּה עִנּוּ בָךְ".

בנוסף לכך, במעשה דוד ובת שבע, הכתוב מציין שכאשר דוד לקח אליו את בת שבע היא נטהרה מטומאת הנידה: "וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ וַתָּשָׁב אֶל בֵּיתָהּ" (ספר שמואל ב פרק י"א, פסוק ד').

מדרש חז"ל על ניסיונו של יכניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדרש מספר על יכניה מלך יהודה שהיה שבוי בבבל ביד נבוכדנצר מלך בבל, וכאשר הביאו לו את אשתו לקיים עימה יחסי אישות אחרי תקופה ממושכת בה לא היה לו קשר כלשהו עימה, נטמאה בדם הנידה, והוא גבר על יצרו ופרש ממנה. ולאחר שטהרה מטומאתה הביאו אותה אליו שנית, ובזכות התגברותו על יצרו נעשה לו נס והתעברה אשתו בעמידה, וילדה את שאלתיאל שממנו יצא זרובבל, העומד בראש השבים ארצה לאחר הצהרת כורש:

מה היה שם של אשתו של נבוכדנאצר? רבי חנינא אמר: שמירה שמה, ר' אבין אמר שמירמות שמה, ורבנן אמרו שמירעם שמה. כיון שבא נבוכדנאצר להזדקק לה [לקיים עימה יחסי אישות] אמרה לו: אתה מלך, ויכניה אינו מלך?! אתה מבקש תפקידך, ויכניה אינו מבקש תפקידו?! [קיום יחסי אישות עם אשתו] מיד גזר ונתנו לו אשתו. כיצד שלשלו אותה לו? רבי שבתאי אומר: קינקלין שלשלו אותה לו, ורבנין אמרי: פתחו את המעזיבה ושלשלו אותה לו. כיון שבא להזדקק לה, אמרה לו: כשושנה אדומה ראיתי [דם הוסת] ופירש ממנה. מיד הלכה וספרה וטהרה וטבלה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: בירושלים לא קיימתם מצות זיבה, ועתה אתם מקיימים - 'גם את בדם בריתך', אותו הדם שנזכר בסיני [דם נידה], בשביל כך 'שלחתי אסיריך מבור אין מים בו'. א"ר שבתאי: לא זז משם עד שמחל לו הקדוש ברוך הוא כל עונותיו, ונעשה לו נס ונתעברה אשתו מעומד [בעמידה], 'שאלתיאל בנו אסיר בנו' [מעיבור זה נולד שאלתיאל]

ילקוט שמעוני מלכים ב רמז רמ"ט

הימנעות הרווקה מטבילה לנדתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הריב"ש בספרו שו"ת הריב"ש, נשאל מדוע לא תקנו טבילה לרווקה שנטהרת מנידתה, ומשיב שמנהג זה היה מביא למכשול ופריצות בין רווקים ורווקות, בהיות איסור משכב עימה מדברי חכמים ולא באיסור כרת מן התורה:

ומה שנפלאת: איך לא תקנו טבילה לפנויה, כדי שלא יכשלו בה רבים! ואין כאן מקום תמה, שהרי כיון שהפנויה אסורה, כמו שכתבנו, אדרבה, אם היתה טובלת היה בה מכשול: שהיו מקילין באסורה, כיון שאין אסורה אלא מדרבנן

שו"ת הריב"ש סימן תכ"ה

דברי הריב"ש הללו הובאו בבית יוסף סי' קפ"ג:

כתב הריב"ש, שנשאל אם איסור נדה נוהג גם בפנויה, והשיב שדבר פשוט הוא שנוהג בה, והאריך בדבר. וכתב שהטעם שלא תקנו טבילה לפנויה, כדי שלא יבואו לידי מכשול בהסתלק ממנה איסור נדה החמור

בית יוסף יורה דעה סימן קפ"ג

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף מ"א, עמוד ב'
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף ס"ו, עמוד א'
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף נ"ד, עמוד א'
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף נ"ה, עמוד ב'
  5. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק א', הלכה י'
  6. ^ "ערוה" במקרא הוא דבר נסתר, כפי שאומר יוסף לאחיו: "מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם" (בראשית פרק מ"ב, פסוק ט'). שם הפועל של גילוי הערוה הוא "לערות" כשם ששם הפועל של עיקרת השורשים הוא לשרש.
  7. ^ מעין זה כתב המלבי"ם פרשת קדושים קי"ז
  8. ^ ספורנו ואלשיך על בראשית פרק ג', פסוק ט"ז
  9. ^ רמב"ן על ויקרא פרק י"ח, פסוק ו'. רש"ר הירש על ויקרא פרק כ' פסוק י"ח
  10. ^ שמחת הבית וברכתו פרק ג', הלכה י"ג
  11. ^ שהצדק האלוהי נמנע מלהעניש האב על חטאי בנו, והבן על חטאי אביו, עי' שם