קורבן יולדת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קורבן יולדת הוא קורבן שהובא על ידי יולדת לבית המקדש, בזמן שהיה קיים. הקרבת הקורבן היא מצוות עשה מתוך תרי"ג מצוות. קורבן היולדת מאפשר לאישה לאכול בשר קורבן, או להיכנס אל בית המקדש, דברים שאסורים לה משעה שילדה. קורבן היולדת מובא 40 יום לאחר לידת בן, ו-80 יום לאחר לידת בת.

הקורבן מתחלק לשני חלקים - עולה וחטאת. לקורבן העולה מביאה האישה כבש בן שנה, ואם היא ענייה, היא מביאה תור או בן יונה. לקורבן החטאת מביאה האישה תור או בן יונה, בין ענייה ובין עשירה.

מקור המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קורבן היולדת מפורט בתחילת פרשת תזריע (ספר ויקרא, פרק י"ב, פסוקים ו'-ח'):

וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ, לְבֵן אוֹ לְבַת, תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן-יוֹנָה אוֹ-תֹר לְחַטָּאת, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד אֶל-הַכֹּהֵן.
וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלֶיהָ, וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ: זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת, לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה.
וְאִם-לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה--וְלָקְחָה שְׁתֵּי-תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה, אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת, וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה.

טעמים למצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר החינוך מסביר שהקורבן נועד לעורר את היולדת להודות לאל על כך שעשה לה נס והציל אותה מחבלי הלידה.[1]

חטאת היולדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

על קורבן החטאת שמביאה היולדת ישנה שאלה מפורסמת: וכי מה חטאה היולדת שעליה להביא קורבן הבא בדרך כלל על חטא?

לשאלה זו הוצעו תשובות שונות. בתלמוד הבבלי מובא הסברו של רבי שמעון בר יוחאי, לפיו הקורבן נועד לכפר על שבועת ביטוי של האישה: ”שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להן: בשעה שכורעת לילד, קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן“.[2]

דבריו של רבי שמעון בר יוחאי זכו לביקורת של האמורא רב יוסף: ”מתקיף לה רב יוסף: והא מזידה היא, ובחרטה תליא מילתא! ועוד, קרבן שבועה בעי איתויי!“. כלומר: קורבן חטאת מכפר על חטאים שנעשו בשוגג, ואילו שבועה זו שמתאר רבי שמעון בר יוחאי נעשתה במזיד. בנוסף, אם אכן המטרה היא לכפר על השבועה - היה על היולדת להביא כשבה או שעירה, כדין חטאת שבועה.

לפי המדרש, קורבן החטאת בא לסמל את גדלות האל, ולעומתו את קטנות האדם, הבאה לידי ביטוי בלידה.[3]

הרד"צ הופמן מסביר כי את קורבן החטאת מביאים כל אלה שהיו מרוחקים בבית המקדש, ובכללם היולדת.

דיני המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן הקרבת הקרבן הוא 40 יום לאחר לידת זכר ו80 יום לאחר לידת נקבה. את יום הלידה עצמו מחשיבים בספירה, ויש להשלים את ימי הספירה עד תומם כדי להקריב את הקרבן. לפיכך, בהלכה מקובל להגדיר את זמן הקרבן כיום הארבעים ואחד לזכר ויום השמונים ואחד לנקבה.[4]

היולדת נחשבת למחוסרת כפרה, כלומר לכזו שלא יכולה לאכול קדשים גם לאחר שטבלה ונטהרה, כל זמן שלא הקריבה את קורבן החטאת.[5] אמנם, אם הקריבה את החטאת וטרם הקריבה את העולה - כבר לא נחשבת למחוסרת כפרה, ויכולה לאכול קדשים.[4]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נחמה ליבוביץ', עיונים חדשים בספר ויקרא, קורבן היולדת. (ירושלים תשמ"ג)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]