ברנרד ברנסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ברנרד ברנסון
Bernard Berenson
לידה 26 ביוני 1865
וילנה, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 6 באוקטובר 1959 (בגיל 94)
פירנצה, איטליה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה וילה א טאטי עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים וילה א טאטי עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
תקופת הפעילות 1889–1959 (כ־70 שנה) עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית יהדות, נצרות קתולית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג מרי ברנסון (1900–?) עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • מדליית סרינה (1943)
  • עמית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
ברנרד ברנסון בגינת וילה אי טאטי

ברנרד ברנסוןאנגלית: Bernard Berenson;‏ 26 ביוני 1865, בוטרימוניס, היום חלק מווילנה, ליטא6 באוקטובר 1959, פירנצה) היה היסטוריון אמריקאי יהודי מומר חוקר תולדות האמנות, מן הראשונים שהתמחו ברנסאנס.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנסון נולד כברנרד ולורוינסקי (Bernhard Valvrojenski) בעיירה בוטרימוניס (ביידיש: בוטרימאנץ או באלטרעמאנץ) למשפחה יהודית. המשפחה היגרה ב-1875 ממחוז וילנה לבוסטון מסצ'וסטס ושינתה את שם המשפחה לברנסון. ברנסון התנצר ב-1885 ונעשה אפיסקופלי[1]. מאוחר יותר הוא המיר את דתו לקתוליות בזמן שחי באיטליה[2][3][4].

בתחילה למד באוניברסיטת בוסטון אבל מכיוון שלא קיבל שם הדרכה בסנסקריט עבר לאוניברסיטת הרווארד להמשך הלימודים[5]. הוא סיים את הלימודים ויצא למסעות באירופה בחיפוש אחר יצירות אמנות עבור איזבלה סטיוארט גרדנר. באירופה הכיר את מרי סמית קוסטלו (Mary Smith Costelloe) שהייתה כבר נשואה ואם לשני ילדים. הם חיו יחד עשר שנים עד מות בעלה של מרי ואז מיסדו את הקשר בצורה חוקית. תנאי חייהם באותה תקופה היו קשים משום שרק בודדים מבין מכריהם קיבלו את הקשר הזה. מ-1900 חי הזוג בוילה אי טאטי (I Tatti) ליד פירנצה שהיה ביתו במשך רוב חייו. בית זה הוא מרכז למחקרי הרנסאנס של אוניברסיטת הרוורד. הוא מאחסן את אוסף האמנות שלו ואת ספרייתו הפרטית של ספרים על תולדות האמנות ועל הומניזם אותו ראה ברנסון כמורשת החשובה ביותר שלו. בזמן מלחמת העולם השנייה נשאר ברנסון באי טאטי אף על פי שהשלטון הפשיסטי ואחרי כן אדוניהם הגרמנים השלימו בקושי עם קיומו שם. כאשר החזית התקרבה אליו בסוף קיץ 1944 הוא כתב ביומנו: "צלע הגבעה שלנו שוכן בין הקו המרכזי של נסיגת הגרמנים לאורך דרך בולוניה ודרך צדדית ... אנחנו נמצאים בלב קו ההגנה הגרמני על עורפם וחשופים בצורה חמורה ביותר". הוילה לא נפגעה וכן לא נפגעו הספרים שהועברו לוילה אחרת בקארג'י (Careggi). אבל דירתו של ברנסון בפירנצה נהרסה עם חלק מהפריטים היקרים שהיו בה בזמן הנסיגה הגרמנית מפירנצה[6].

חייו המקצועיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הציור הערצת הרועים שברנסון ייחס אותו לטיציאן

בין אספני אמנות אמריקאים בתחילת המאה העשרים נחשב ברנסון כסמכות העליונה לאמנות הרנסאנס. פסק הדין שלו לגבי אותנטיות של יצירה העלתה את ערך הציור. בשעה שגישתו הייתה במחלוקת בקרב היסטוריונים אירופאים של האמנות הוא מילא תפקיד מרכזי כיועץ לכמה אספנים, כמו איזבלה סטיוארט גרדנר שהייתה זקוקה לעזרה במציאת דרכה בשוק האופנתי החדש של אמנות הרנסאנס. במובן זה הייתה השפעתו של ברנסון עצומה. הוא התחיל בפרסום ספרו The Venetian Painters of the Renaissance with an Index to their Works (הציירים הוונציאניים בתקופת הרנסאנס עם מפתח ליצירותיהם), 1894. התמהיל של ידע וגישה שיטתית הוכיח עצמו כמוצלח במיוחד. ב-1895 זכה ספרו לורנצו לוטו, מאמר על ביקורת אמנות בונה (Lorenzo Lotto, an essay on Constructive Art Criticism) לשבחים מצד הביקורת, במיוחד על ידי היינריך ולפלין. זמן לא רב אחרי כן פרסם את The Florentine Painters of the Renaissance (הציירים הפלורנטינים בתקופת הרנסאנס), 1896 שזכה לשבחיו של ויליאם ג'יימס על היישום החדשני של קטגוריות פסיכולוגיות יסודיות בפרשנות אמנות". ב-1897 פרסם ברנסון עוד חיבור בסדרת כתביו הלמדניים אך שימושיים: The Central Italian Painters of the Renaissance (הציירים האיטלקיים המרכזיים בתקופת הרנסאנס). לאחר מכן הקדיש שש שנים למחקר שנחשב על ידי רבים לספרו העיקרי והמעמיק ביותר The Drawings of the Florentine Painters (ציוריהם של הציירים הפלורנטינים) שיצא ב-1903.

ב-1907 פרסם את ספרו The North Italian Painters of the Renaissance (הציירים הצפון איטלקים בתקופת הרנסאנס) שבו שפט בחומרה רבה את האמנות המייריסטית, אך דעתו זו הייתה נתונה במחלוקת. דעתו מוסברת בכך שאהב את הקלאסיציזם וסלידתו מאמנות מודרנית. כתביו המוקדמים שולבו, מאוחר יותר, בספרו המפורסם ביותר The Italian Painters of the Renaissance (הציירים האיטלקים בתקופת הרנסאנס), 1930 שתורגם לשפות רבות.

לברנסון היה הסכם חשאי מ-1912 עם ג'וזף דווין (Joseph Duveen) שהיה אחד מחשובי סוחרי האמנות באותו זמן. הוא הסתמך רבות על דעתו של ברנסון כדי להשלים עסקות לאספנים בולטים שהיה חסר להם ידע בתחום. יחסיהם הסתיימו במריבה ב-1937 אחרי ויכוח על ציור – הלידה באלנדייל (הערצת הרועים - Adoration of the Shepherds שנמצאת היום בגלריה הלאומית לאמנויות בוושינגטון די. סי.). התמונה הייתה מיועדת לאוסף של סמואל קרס (Samuel Kress). דווין מכר אותה כתמונה של ג'ורג'ונה אבל ברנסון סבר שהיא תמונה מוקדמת של טיציאן. היום רואים בציור יצירה של ג'ורג'ונה. אחרי הסכסוך ביניהם היה ברנסון פעיל בייעוץ לאספנים אחרים.

וילה א טאטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

וילה אי טאטי בפירנצה

מ-1890 עד 1921 קנה ברנסון מסוחרים ציורים, ברוב המקרים, במחירים נמוכים. הציורים הגיעו מכנסיות, מנזרים וארמונות שונים. ב-1900 עבר ברנסון להתגורר בוילה ושם הוא התגורר עד מותו ב-1959.

האוסף שלו מראה חתך רוחב של האמנות הדתית באיטליה מהמאה ה-12 עד הרנסאנס. ברנסון לא ארגן את האוסף על פי נקודת מבט היסטורית או לפי נושאים כפי שמקובל במוזיאונים כי אם רק לפי עקרונות אסתטיים. ההעמדה בחללים ההיסטוריים של הוילה שנקבעה על ידי טעמו של בעל ידע משקפת את אישיותו של האספן. משום שברנסון מכר תמונות לעיתים רחוקות הן נשארו תמיד במקומן ורובן נשמרו במצב מעולה.

בצוואתו הוא ציווה את הוילה, כולל אוסף האמנות שבה, את ספרייתו ואת אוסף הצילומים המקיף שלו לאוניברסיטת הרוורד. על פי צוואתו על הרוורד להקים בוילה מרכז למחקר עבור חוקרים צעירים מכל העולם שיאפשר להם להמשיך במחקרם במדעי הרוח, לקדם אותם ולהעמיקם. כיום לומדים במקום כל שנה בין 12 ל-15 תלמידים לפוסט-דוקטורט מרחבי העולם. בנוסף מוזמנים למקום, באופן קבוע, חוקרים איטלקים צעירים.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Venetian Painters of the Renaissance (1894)
  • Lorenzo Lotto: An Essay in Constructive Art Criticism (1895)
  • Florentine Painters of the Renaissance (1896)
  • Central Italian Painters of the Renaissance (1897)
  • The Sense of Quality: Study and Criticism of Italian Art (1901; second series, 1902)
  • The Drawings of the Florentine Painters (1903), his
  • North Italian Painters of the Renaissance (1907)
  • A Sienese Painter of the Franciscan Legend (1910)
  • Venetian Painting in America: The Fifteenth Century (New York, 1916)
  • Essays in the Study of Sienese Painting (New York, 1918)
  • Aesthetics, ethics and history in the arts of visual representation (Estetica, Etica e Storia nelle Arti della Rappresentazione Visiva) (1948)
  • The Italian Painters Of The Renaissance (1952)
  • Rumor and Reflection (New York, 1952)
  • Seeing and Knowing New York Graphic Society, Ltd., (1953)
  • The Passionate Sightseer (New York, 1960)
  • Sunset and Twilight (New York, 1963)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Kenneth Clark (1974) Another Part of the Wood
  • Ernest Samuels (1979) Bernard Berenson: The Making of a Connoisseur
  • Ernest Samuels (1987) Bernard Berenson: The Making of a Legend
  • Colin Simpson (1986) Artful Partners: Bernard Berenson and Joseph Duveen
  • Mary Ann Calo (1994) Bernard Berenson and the Twentieth Century
  • John Pope-Hennessy (1988) "Bernard Berenson" in Dizionario Biografico degli Italiani, 34.
  • William Weaver (1997) A Legacy of Excellence: The Story of Villa I Tatti
  • Simon Gray's play The Old Masters (2004), in which Berenson is a leading character
  • Cynthia Saltzman (2008) Old Masters New World: America's Raid on Europe's Great Pictures

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ברנרד ברנסון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Dictionary of Art Historians - Bernard Berenson; Bernhard Berenson
  2. ^ Devotee Of Beauty - Berenson - Article - NYTimes.com
  3. ^ [1]
  4. ^ http://articles.boston.com/2012-01-22/opinion/30649997_1_bernard-berenson-art-market-painting/2
  5. ^ Boston University College of Liberal Arts Class of 1887 50th Anniversary Memory Book, published 1937
  6. ^ WORKS OF ART IN ITALY, losses and survival, London 1945 compiled from War Office Reports of the British Committee on the Preservation and Restitution of Works of Art, Archives and Other Material in Enemy Hands, in Engramma n. 61 (freely available online)