ברקלי מילן
 | |
| לידה |
2 ביוני 1855 לונדון, אנגליה, הממלכה המאוחדת   |
|---|---|
| פטירה |
4 באוגוסט 1938 (בגיל 83) סקוטלנד, הממלכה המאוחדת |
| מדינה |
הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, הממלכה המאוחדת |
| השתייכות |
 הצי המלכותי |
| תקופת הפעילות | עד ל-1919 |
| דרגה |
 אדמירל |
| פעולות ומבצעים | |
|
מלחמת הזולו מלחמת העולם הראשונה | |
| עיטורים | |
| |
  | |
אדמירל סר ארצ'יבלד ברקלי מילן, הברונט השני (באנגלית: Sir Archibald Berkeley Milne, 2nd Baronet; 2 ביוני 1855 – 4 ביולי 1938) היה קצין בכיר בצי המלכותי שפיקד על צי הים התיכון עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קריירה ימית[עריכת קוד מקור | עריכה]
מילן היה בנו של האדמירל סר אלכסנדר מילן, הברונט הראשון, ונכדו של תת אדמירל סר דייוויד מילן.[1] ב-1879 הוא הפך לשליש של הלורד צ'למספורד במהלך מלחמת הזולו,[1] בהיותו בר מזל שהופרד מהצבא הראשי בזמן הטבח של הכוחות הבריטיים בקרב איסאנדלוואנה ב-22 בינואר 1879.
בשנת 1891 בדרגת קפטן הוא קיבל את הפיקוד על HMY Osborne, אף על פי שהדרגה הרגילה של הקצין האחראי על ספינה כזו היא רק קומנדר. בעוד שחלק מהקצינים קיבלו רק תפקידי פיקוד קצרים על יאכטות מלכותיות, מחשש מההשפעה על הקריירה שלהם, מילן התייחס לזה כמסלול קריירה לדרגת דגל. לאחר פיקוד קבוע על הסיירת ונוס, ששירתה בתחנת הים התיכון, הוא מונה בדצמבר 1900 למפקד פרה-דרדנוט אוניית המערכה ג'ופיטר, של צי התעלה. באוקטובר 1902, הוא מונה כעוזר ימי למלך. הוא חזר לשירות מלכותי כשהפך לקצין דגל על היאכטות מאפריל 1903 עד 1905, וקודם לדרגת אדמירל משנה ב-1904. במהלך תקופה זו, הוא הפך לחבר של המלך אדוארד השביעי ושל המלכה אלכסנדרה, שכינתה אותו "ארקי-בארקי". תחביביו תוארו כאיסוף סחלבים נדירים ואירוח נשות מלכותיות. מילן נהנה מהאווירה הרשמית של השירות בשייטת המלכותית, עם הדגש שלה על טקסים.
תפקידו הבא היה כסגן מפקד הצי האטלנטי עד 1906. מ-1908 עד 1910 מילן פיקד על הפלגה השנייה של צי הבית.[1] מילן מונה לאדמירל מן המניין ב-1911[1] ומונה למפקד העליון של צי הים התיכון בנובמבר 1912.[1] המינוי נעשה על ידי וינסטון צ'רצ'יל, הלורד הראשון של האדמירליות, תוך התחשבות בדעותיו של המלך ג'ורג' החמישי. אדמירל פישר, לורד הים הראשון לשעבר, התחרט על מינויו של מילן לתפקיד כה חשוב, והאשים את צ'רצ'יל בכך שבגד בצי. בתחילת מלחמת העולם הראשונה, צי הים התיכון היה מורכב מ-3 סיירות מערכה דרדנוט, 4 סיירות משוריינות גדולות, 4 סיירות קלות ו-16 משחתות.
המרדף אחר גבן וברסלאו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המרדף אחר גבן וברסלאו
ב-4 באוגוסט 1914, לאחר שגרמניה הכריזה מלחמה על רוסיה וצרפת אך לפני שבריטניה הכריזה מלחמה על גרמניה, מילן שלח את שתי סיירות המערכה החזקות ביותר שלו, אינדומיטבל ואינדפטיגבל, לחפש את שתי האוניות היחידות של גרמניה בים התיכון, גבן וברסלאו, בפיקודו של אדמירל וילהלם סושון. הספינות נפגשו כשהגרמנים חזרו למסינה, איטליה, כדי לתדלק לאחר שהפגיזו את הנמלים הקולוניאליים הצרפתיים של פיליפוויל ובון, אלג'יריה.
האוניות הגרמניות יצאו מהנמל של מסינה בחצות, 5 באוגוסט, בדיוק בזמן שבריטניה יצאה רשמית למלחמה עם גרמניה. פניהם היו לטורקיה, כדי לנסות לשכנע אותה להיכנס למלחמה בצד גרמניה, בכוח במידת הצורך. הכותרת הפתיעה את האדמירל מילן שציפה מהם לנסות לברוח מערבה למצר גיברלטר. הייתה לו רק אונייה אחת, הסיירת הקלה גלוסטר, בעמדה לעקוב אחריהם. למחרת בבוקר (7 באוגוסט), גלוסטר סגרה ופתחה באש על ברסלאו, שהשיבה אש.[2] ברסלאו ניזוקה קלות בחילופי האש וספגה פגיעה אחת בקו המים. ליד החוף המערבי של יוון, המרדף אחר גבן וברסלאו תוגבר על ידי ארבע אוניות בריטיות נוספות, בראשות סגן המפקד של מילן, אדמירל משנה סר ארנסט צ'ארלס תומאס טרוברידג'. האוניות של טרוברידג' (הסיירות דיפנס, בלאק פרינס, ווריור ודיוק אוף אדינבורו) היו קטנות ואיטיות יותר מגבן; הן גם היו מחוץ לטווח במידה ניכרת, והיו משוריינות הרבה פחות. טרוברידג' וקצין הנשק שלו קבעו שהם לא יכולים ליירט את האוניות הגרמניות לפני אור היום. הם הגיעו למסקנה שהמהירות והטווח הגבוהים של סיירת המערכה של האויב יאפשרו לו לשמור על מספיק מרחק כדי לפגוע באוניות של טרוברידג' בחופשיות לפני שיוכלו אי פעם להתקרב מספיק כדי להגיב ביעילות.
אוניותיו של סושון הגיעו לקונסטנטינופול והוכנסו לנמל על ידי הטורקים.[2] הדיפלומטים הגרמנים הזכירו לטורקים שבריטניה הפרה לאחרונה חוזה לאספקת שתי אוניות מערכה חדשות לממשלת טורקיה (שהאדמירליות הבריטית החליטה לשמור לשימושה שלה כשהמלחמה התקרבה), והציעו למכור להן את גבן וברסלאו. הטורקים הסכימו ב-16 באוגוסט ובסופו של דבר הצטרפו לצד גרמניה ב-30 באוקטובר 1914. שמות האוניות שונו ליעבוז סולטאן סלים ומידילי, תוך שמירה על צוותיהם הגרמניים; סושון מונה למפקד העליון של הצי העות'מאני.
לאחר מכן[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מכן, מילן שירת את שארית המלחמה בחצי שכר. הוצע לו הפיקוד של שלוש שנים בנור המקיף את נמלי צ'טהם ושיירנס ב-1916, אך התפקיד עבר בסופו של דבר לקצין אחר בשל "צרכים אחרים". האדמירליות הדגישה שוב ושוב כי מילן נפטר מכל אשמה בפרשה, ובעיקר כשהכריז על פרישה של מילן לבקשתו שלו ב-1919, כדי לקדם את קידומם של קצינים אחרים. ב-1920 ההיסטוריה הימית הרשמית של המלחמה מאת סר ג'וליאן קורבט מתחה ביקורת על טיפולו של מילן בפרשה; מילן טען כי "הספר מכיל אי דיוקים חמורים". [3] מילן ביקש מהאדמירליות לפעול, מה שהם סירבו לעשות כן, וב-1921 כתב מילן את "בריחת הגבן והברסלאו" בניסיון לטהר את שמו, מה ש"הצדיק את האישור הרשמי".
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ברקלי מילן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 Milne, Sir (Archibald) Berkeley
- ^ 1 2 Paul Chrastina, Trenches on the Web - The Pursuit of the Goeben and the Breslau, Originally in Old News , Vol 7, No 4, Dec-1995 under the title German Warships Flee British Fleet
- ^ Milne, Archibald Berkeley (בינואר 1921), The Flight of the Goeben and the Breslau, p. v, ISBN 9781786255518
{{citation}}: (עזרה)