גבן (סיירת מערכה, 1911)

"גבן"
SMS *Goeben*
תיאור כללי
סוג אונייה	סיירת מערכה
צי	הצי הקיסרי הגרמני ; הצי העות'מאני ; הצי הטורקי
סדרה	סיירות המערכה מסדרת מולטקה
ציוני דרך עיקריים
מספנה	בלום ווס
הוזמנה	8 באפריל 1909
תחילת הבנייה	28 באוגוסט 1909
הושקה	28 במרץ 1911
תקופת הפעילות	2 ביולי 1912 – 20 בדצמבר 1950 (38 שנים)
אחריתה	נגרטה
מלחמות וקרבות	מלחמת העולם הראשונה
נתונים כלליים
הֶדְחֶק	22,979 טון (סטנדרט)
אורך	186.6 מטר
רוחב	29.4 מטר
שוקע	9.19 מטר
מהירות	25.5 קשרים
גודל הצוות	1,053 קצינים ומלחים
טווח שיוט	7,630 ק"מ במהירות 14 קשר
הנעה	טורבינות קיטור בהספק 51,289 כוחות סוס (38 מגה-וואט)
צורת הנעה	טורבינות
שריון	חגורת שריון: 76–280 מ"מ ; צריחי תותחים: 230 מ"מ ; סיפון: 230 מ"מ
חימוש	עשרה תותחים בקוטר 11 אינץ' (280 מ"מ) ; 12 תותחים בקוטר 5.9 אינץ' (150 מ"מ) ; 12 תותחים 3.5 אינץ' (88 מ"מ)

גבן (בגרמנית: SMS Goeben) הייתה השנייה מבין שתי סיירות המערכה מסדרת מולטקה של הצי הקיסרי הגרמני, שהושקה ב-1911 ונקרא על שם הגנרל הוותיק במלחמת צרפת-פרוסיה אוגוסט קרל פון גבן. יחד עם האונייה האחות, "גבן" הייתה דומה לעיצוב סיירת המערכה הגרמנית הקודמת, "פון דר טאן", אך גדולה יותר, עם הגנת שריון מוגברת ושני תותחים ראשיים נוספים בצריח נוסף. "גבן" ו"מולטקה" היו גדולות ומשוריינות בצורה משמעותית יותר מאשר הסדרה הבריטית המקבילה, סדרת אינדפטיגבל.

מספר חודשים לאחר הכנסתה לשירות ב-1912, "גבן", עם הסיירת הקלה "ברסלאו", הקימה את פלגת הים התיכון הגרמנית וסיירה שם במהלך מלחמות הבלקן. לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-28 ביולי 1914, "גבן" ו"ברסלאו" הפגיזו עמדות צרפתיות בצפון אפריקה ולאחר מכן התחמקו מכוחות הצי המלכותי הבריטי בים התיכון והגיעו לקונסטנטינופול. שתי האוניות הועברו לאימפריה העות'מאנית ב-16 באוגוסט 1914, ו"גבן" הפכה לספינת הדגל של הצי העות'מאני בשם "יעבוז סולטן סלים". על ידי הפגזת מתקנים רוסיים בים השחור, היא הביאה לכניסת האימפריה העות'מאנית למלחמת העולם הראשונה בצד הגרמני. האונייה פעלה בעיקר נגד כוחות רוסים בים השחור במהלך המלחמה, כולל מספר חילופי אש לא חד משמעיים עם אוניות מערכה רוסיות. היא ביצעה גיחה אל הים האגאי בינואר 1918 שהביאה לקרב אימברוס, שם הטביעה "יעבוז" זוג מוניטורים בריטיים אך בעצמה נפגעה קשות ממוקשים.

בשנת 1936 שונה שמה רשמית לאוניית הרפובליקה הטורקית "יאבוז"; היא נשאה את שרידיו של מוסטפא כמאל אטאטורק מאיסטנבול לאיזמיט ב-1938. "יאבוז" נשארה ספינת הדגל של הצי הטורקי עד שהוצאה משירות ב-1950. היא נגרטה ב-1973, לאחר שממשלת מערב גרמניה דחתה הזמנה לקנות אותה בחזרה מטורקיה. היא הייתה האונייה האחרונה ששרדה שנבנתה על ידי הצי הקיסרי הגרמני, והאונייה בעלת השירות הארוך ביותר מסוג הדרדנוט בכל צי.

תכנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן שהצי הקיסרי הגרמני המשיך במרוץ החימוש שלה עם הצי המלכותי הבריטי בשנת 1907, משרד הצי הקיסרי שקל תוכניות עבור שייטת סיירות המערכה שהייתה אמורה להיבנות לשנה הבאה. הגדלת התקציב העלתה את האפשרות להגדיל את קליבר הסוללה הראשית מתותחי ה-28 ס"מ (11 אינץ') ששימשו בסיירת המערכה הקודמת, "פון דר טאן", לתותחי 30.5 ס"מ (12 אינץ'), אך אדמירל אלפרד פון טירפיץ, שר הצי הגרמני, התנגד להגדלה, והעדיף להוסיף במקום זוג תותחים בקוטר 28 ס"מ. מחלקת הבנייה תמכה בשינוי, ובסופו של דבר אושרו שתי אוניות לשנים 1908 ו-1909; "מולטקה" הייתה הראשונה, ואחריה "גבן".

אורכה של גבן היה 186.6 מטר (612 רגל 2 אינץ'), רוחבה היה 29.4 מ' (96 רגל) והשוקע שלה היה 9.19 מ' (30 רגל 2 אינץ') כשהיא עמוסה במלואה. ההדחק הַנִתְּכָּן (designed displacement) של האונייה היה 22,979 טון, וההדחק המרבי (full load displacement) 25,400 טון. האונייה הונעה על ידי ארבע טורבינות קיטור של פארסונס, עם קיטור שסופק על ידי עשרים וארבעה דוודי צינור מים על בסיס פחם של Schulz-Thornycroft. מערכת ההנעה דורגה ב-51,289 כוחות סוס (38,246 קילוואט) ומהירות מרבית של 25.5 קשרים (47.2 קמ"ש), אף על פי שהיא עלתה על מהירות זו באופן משמעותי בניסויים שלה. במהירות של 14 קשרים (26 קמ"ש), לאונייה היה טווח של 4,120 מיילים ימיים (7,630 ק"מ). הצוות שלה כלל 43 קצינים ו-1,010 מלחים.

האונייה הייתה חמושה בסוללה ראשית של עשרה תותחי SK L/50 בקוטר 28 ס"מ (11 אינץ') המורכבים בחמישה צריחים דו-קניים; מתוכם, אחד הוצב בקדמת האונייה, שניים היו בדירוג באמצע האונייה, והשניים האחרים היו בדירוג מאחור. החימוש המשני שלה כלל 12 תותחי 15 ס"מ (5.9 אינץ') SK L/45 שהונחו בבתי תותחים נפרדים בחלק המרכזי של האונייה. להגנה מפני סירות טורפדו, היא נשאה 12 תותחי SK L/45 בקוטר 8.8 ס"מ (3.5 אינץ'), שהיו גם בבתי תותחים נפרדים בחרטום, בירכתיים, ומסביב לצריח הניתוב הקדמי. היא הייתה מצוידת גם בארבעה צינורות טורפדו באורך 50 ס"מ (20 אינץ'), אחד בחרטום, אחד בירכתיים ואחד בכל אחד מצידי האונייה.

שריון האונייה היה מורכב מפלדה מחוסמת של קרופ. עובי החגורה היה 280 מ"מ (11 אינץ') במצודה שבה כיסתה את מחסני התחמושת ואת חללי מכונות ההנעה של האונייה. החגורה הצטמצמה ל-76 מ"מ (3 אינץ') בשני קצותיו. עובי הסיפון היה 25 עד 76 מ"מ (1 עד 3 אינץ'), והשתפע כלפי מטה בצד כדי להתחבר לקצה התחתון של החגורה. לצריחי תותחי הסוללה הראשיים היה שריון בעובי 230 מ"מ (9.1 אינץ'), והם ישבו על גבי ברבטות שהיו משוריינות באותה מידה.

היסטוריית שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצי הקיסרי הזמין את "גבן", סיירת המערכה הגרמנית השלישית, ב-8 באפריל 1909 תחת השם הזמני "H" ממספנת Blohm & Voss בהמבורג, בבנייה מספר 201. השדרית שלה הונחה ב-19 באוגוסט; גוף האונייה הושלם והאונייה הושקה ב-28 במרץ 1911. לאחר מכן הושלמה עבודת האבזור, והיא נכנסה לשירות פעיל בצי הגרמני ב-2 ביולי 1912.

כאשר פרצה מלחמת הבלקן הראשונה באוקטובר 1912, קבע המטה הכללי הגרמני כי נדרשת פלגה ימית ים תיכונית כדי לייצג את הכוח הגרמני בים התיכון, וכך שיגר את "גבן" והסיירת הקלה "ברסלאו" לקונסטנטינופול. שתי הספינות עזבו את קיל ב-4 בנובמבר והגיעו ב-15 בנובמבר 1912. החל מאפריל 1913, גבן ביקרה בנמלים ים תיכוניים רבים כולל ונציה, פולה ונאפולי, לפני שהפליגה לאלבניה. בעקבות הסיור הזה, "גבן" חזרה לפולה ונשארה שם מ-21 באוגוסט עד 16 באוקטובר לצורך תחזוקה.

ב-29 ביוני 1913 פרצה מלחמת הבלקן השנייה ופלגת הים התיכון נותרה באזור. ב-23 באוקטובר 1913 קיבל קונטר-אדמירל וילהלם סושון את הפיקוד על השייטת. "גבן" ו"ברסלאו" המשיכו בפעילותם בים התיכון, וביקרו בכ-80 נמלים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הצי תכנן להחליף את "גבן" באחותה "מולטקה", אך רצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד מאוסטריה בסרייבו, בוסניה, ב-28 ביוני 1914 והעלייה במתיחות לאחר מכן בין המעצמות הגדולות מנעו זאת. לאחר ההתנקשות, העריך סושון כי מלחמה קרובה בין מעצמות המרכז לבין מדינות ההסכמה, והורה לספינותיו להגיע לפולה לצורך תיקונים. מהנדסים הגיעו מגרמניה לעבוד על האונייה. לגבן הוחלפו 4,460 צינורות דוודים, בין היתר. עם השלמתם יצאו האוניות למסינה.

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרדף אחר גבן וברסלאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – המרדף אחר גבן וברסלאו

הקיסר וילהלם השני הורה שבמקרה של מלחמה, "גבן" ו"ברסלאו" יערכו פשיטות במערב הים התיכון כדי למנוע את חזרתם של כוחות צרפת מצפון אפריקה לאירופה, או לפרוץ לאוקיינוס האטלנטי ולנסות לחזור אל מימי גרמניה, לפי שיקול דעתו של מפקד השייטת. ב-3 באוגוסט 1914, שתי האוניות היו בדרכן לאלג'יריה כשסושון קיבל הודעה על הכרזת המלחמה נגד צרפת. גבן הפגיזה את פיליפוויל, אלג'יריה הצרפתית, במשך כ-10 דקות מוקדם ב-3 באוגוסט, בעוד ברסלאו הפגיזה את בון הסמוכה, בהתאם להוראת הקייזר. לאחר מכן העבירו אלפרד פון טירפיץ ואדמירל הוגו פון פול פקודות חשאיות לסושון שהורו לו להפליג לקונסטנטינופול, בניגוד ישיר להוראות הקייזר וללא ידיעתו.

מכיוון ש"גבן" לא יכלה להגיע לקונסטנטינופול בלי להתחזק, סושון פנה לכיוון מסינה. הגרמנים נתקלו בסיירות המערכה הבריטיות "אינדפטיגבל" ו"אינדומיטבל", אך גרמניה עדיין לא הייתה במלחמה עם בריטניה ואף אחד מהצדדים לא פתח באש. הבריטים פנו לעקוב אחר "גבן" ו"ברסלאו", אך האוניות הגרמניות הצליחו לברוח מהבריטים, והגיעו למסינה עד 5 באוגוסט. התדלוק במסינה הסתבך על ידי הכרזת הנייטרליות האיטלקית ב-2 באוגוסט. לפי החוק הבינלאומי, ספינות לוחמות הורשו לשהות רק 24 שעות בנמל נייטרלי. רשויות הצי המלכותי האיטלקי האמפתי בנמל אפשרו לגבן וברסלאו להישאר בנמל במשך כ-36 שעות בזמן שהאוניות הוטענו פחם מנושאת פחם גרמנית. למרות הזמן הנוסף, מלאי הדלק של "גבן" לא הספיק כדי לאפשר את ההפלגה לקונסטנטינופול, אז סושון קבע פגישה עם נושאת פחם אחרת בים האגאי. הצי הצרפתי נשאר במערב הים התיכון, מאחר שמפקד הצי הצרפתי בים התיכון, אדמירל לאפייר, היה משוכנע שהגרמנים ינסו להימלט לאוקיינוס האטלנטי או להצטרף לאוסטרים בפולה.

שתי האוניות של סושון יצאו ממסינה מוקדם ב-6 באוגוסט דרך הכניסה הדרומית למיצר ופנו לכיוון מזרח הים התיכון. שתי סיירות המערכה הבריטיות היו במרחק של 100 קילומטרים משם, בעוד שסיירת מערכה שלישית, "אינפלקסיבל", תודלקה בביזרטה, תוניסיה. הכוח הימי הבריטי היחיד בדרכו של סושון היה שייטת הסיירות הראשונה, שהורכבה מארבעת הסיירות המשוריינות "דיפנס", "בלאק פרינס", "דיוק אוף אדינבורו" ו"ווריור" בפיקודו של אדמירל משנה ארנסט טרוברידג'. הגרמנים פנו תחילה לכיוון הים האדריאטי בהטעיה; המהלך הטעה את טרוברידג', שהפליג ליירט אותם בפתח הים האדריאטי. לאחר שהבין את טעותו, שינה טרוברידג' מסלול והורה לסיירת הקלה "דבלין" ולשתי משחתות לפתוח במתקפת טורפדו על הגרמנים. תצפיותיה של "ברסלאו" הבחינו באוניות, ובחושך, היא ו"גבן" התחמקו מרודפיהם מבלי שהבחינו בהם. טרוברידג' קטע את המרדף מוקדם ב-7 באוגוסט, משוכנע שכל התקפה של ארבעת הסיירות המשוריינות הישנות שלו נגד "גבן" – חמושה בתותחים הגדולים יותר שלה בקוטר 28 ס"מ – תהיה התאבדות. מסעו של סושון לקונסטנטינופול היה ברור כעת.

"גבן" מילאה מחדש את מחסני הפחם שלה מול האי דונוסה ליד נקסוס. במהלך אחר הצהריים של 10 באוגוסט, שתי הספינות נכנסו לדרדנלים. פגשה אותם סירת ניווט עות'מאנית, שהובילה אותם אל ים מרמרה. כדי לעקוף את דרישות הנייטרליות, הציעה הממשלה העות'מאנית להעביר את הספינות לבעלותה "באמצעות מכירה פיקטיבית". לפני שהגרמנים הספיקו לאשר זאת, העות'מאנים הודיעו ב-11 באוגוסט כי רכשו את הספינות תמורת 80 מיליון מארק. בטקס רשמי צורפו שתי האוניות לצי העות'מאני ב-16 באוגוסט. ב-23 בספטמבר קיבל סושון הצעה לפקד על הצי העות'מאני. שמה של "גבן" שונה ליעבוז סולטן סלים ושמה של "ברסלאו" שונה למדילי; הצוותים הגרמנים שלהם לבשו מדים עות'מאניים ותרבושים.

פעולות הים השחור[עריכת קוד מקור | עריכה]

1914[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-29 באוקטובר הפגיזה "יעבוז" את סבסטופול במבצע הראשון שלה נגד האימפריה הרוסית, אף על פי שהאימפריה העות'מאנית עדיין לא הייתה במלחמה עם מדינות ההסכמה; סושון ניהל את המבצע לאלץ את האימפריה העות'מאנית להיכנס למלחמה בצד גרמניה. פגז בקוטר 25.4 ס"מ (10 אינץ') פגע באונייה בארובה האחורית, אך הוא לא הצליח להתפוצץ וגרם נזק זניח. שתי פגיעות נוספות גרמו נזק קל. האונייה ומלוותיה עברו דרך שדה מוקשים רוסי לא פעיל במהלך ההפגזה. כשחזרה למים הטורקיים, נתקלה "יעבוז" בשולת המוקשים הרוסית "פרוט" אשר הטביעה את עצמה כשעל סיפונה 700 מוקשים. במהלך הקרב ניזוקה המשחתת הרוסית המלווה "לויטננט פושקין" משני פגזים מהסוללה המשנית של "יעבוז, בגקוטר 15 ס"מ (5.9 אינץ'). בתגובה להפצצה, רוסיה הכריזה מלחמה ב-1 בנובמבר, ובכך אילצה את העות'מאנים להיכנס למלחמת העולם הרחבה יותר. צרפת ובריטניה הפגיזו את המצודות הטורקיות ששמרו על הדרדנלים ב-3 בנובמבר והכריזו רשמית מלחמה יומיים לאחר מכן. ממעורבות זו, הרוסים הסיקו את המסקנה שכל צי הים השחור יצטרך להישאר מאוחד כך שלא תובס אונייה אחת בכל פעם בנפרד על ידי "יעבוז".

"יעבוז", בליווי "מידילי", יירטה את צי הים השחור הרוסי במרחק של 17 מיילים ימיים (31 ק"מ) מקו החוף של חצי האי קרים ב-18 בנובמבר כשחזרה מהפגזה על טרביזונד. למרות שעת הצהריים התנאים היו מעורפלים ואף אחת מהאוניות הראשיות לא אותרה בתחילה. צי הים השחור התנסה בריכוז אש מכמה אוניות בשליטה של אוניית "מאסטר" אחת לפני המלחמה, ו"אבסטפי" נצרה את האש שלה עד ש"יואן זלאטוסט", אוניית המאסטר, יכלה לראות את "יעבוז". כאשר פקודות הירי לבסוף התקבלו, הם הראו טווח של מעל 4,000 יארד (3,700 מ') מעבר להערכתה של "אבסטפי" בעצמה של 7,700 יארד (7,000 מ'), ולכן "אבסטפי" פתחה באש באמצעות הנתונים שלה לפני ש"יעבוז" פנתה לירות מטח דופן. היא חטפה פגיעה עם המטח הראשון שלה כאשר פגז בגודל 12 אינץ' חדר חלקית לבית התותח המשוריין שהגן על אחד מהתותחים המשניים של "יעבוז" בקוטר 15 סנטימטרים (5.9 אינץ'). זה פוצץ חלק מהתחמושת המוכנה, והצית שריפה שמילאה את העמדה והרגה את כל צוות התותח. בסך הכל נהרגו שלושה עשר אנשי צוות ושלושה נפצעו.

"יעבוז" השיבה אש ופגעה ב"אבסטפי" בארובה האמצעית; הפגז התפוצץ לאחר שעבר דרך הארובה והרס את האנטנות של רדיו בקרת האש, כך ש"אבסטפי" לא יכלה לתקן את נתוני הטווח הלא מדויקים של "יואן זלאטוסט". האוניות הרוסיות האחרות השתמשו בנתונים השגויים של "יואן זלאטוסט" או שכלל לא ראו את "יעבוז" ולא הצליחו לרשום פגיעות. "יעבוז" פגעה ב"אבסטפי" ארבע פעמים נוספות, אם כי פגז אחד לא הצליח להתפוצץ, לפני שסושון החליט לנתק מגע לאחר 14 דקות של לחימה. ארבעת הפגיעות מתוך תשעה עשר פגזים בקוטר 28 ס"מ (11 אינץ') שנורו הרגו 34 אנשי צוות ופצעו 24.

בחודש שלאחר מכן, ב-5–6 בדצמבר, סיפקו "יעבוז" ו"מידילי" הגנה על שילוחי חיילים, וב-10 בדצמבר הפגיזה יעבוז את באטומי. ב-23 בדצמבר ליוו "יעבוז" והסיירת הממוגנת "חמידיה" שלוש אוניות תובלה לטרביזונד. בזמן שחזרה ממבצע ליווי תובלה נוסף ב-26 בדצמבר, פגעה "יעבוז" במוקש שהתפוצץ מתחת לצריח הניתוב, בצד הימני, כמייל ימי אחד מחוץ לבוספורוס. הפיצוץ קרע חור בגודל 50 מ"ר (540 רגל רבוע) בגוף האונייה, אך מחיצת הטורפדו החזיקה. שתי דקות לאחר מכן, "יעבוז" פגעה במוקש שני בצד השמאלי, ממש לפני המגן של כנף הסוללה הראשית; זה קרע חור בגודל 64 מ"ר (690 רגל רבוע). המחיצה התכופפה ל-30 ס"מ (12 אינץ') אך שמרה על הגנה אטומה למים של פנים האונייה. עם זאת, כ-600 טון מים הציפו את האונייה. באימפריה העות'מאנית לא היה רציף גדול מספיק כדי לשרת את "יעבוז", ולכן בוצעו תיקונים זמניים בתוך סכרי פלדה, אשר נשאבו החוצה כדי ליצור אזור עבודה יבש סביב גוף האונייה הפגוע. החורים טופלו בבטון, שהחזיק מספר שנים לפני שהיה צורך בעבודות קבועות יותר.

1915[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעודה פגועה, "יעבוז" הפליגה מהבוספורוס ב-28 בינואר ושוב ב-7 בפברואר 1915 כדי לעזור ל"מידילי" להימלט מהצי הרוסי; היא גם ליוותה את שובה של "חמידיה". לאחר מכן עברה יעבוז עבודות תיקון לנזקי המוקשים עד חודש מאי. ב-1 באפריל, כשהתיקונים לא הושלמו, עזבה "יעבוז" את הבוספורוס יחד עם "מידילי" כדי לחפות על נסיגת "חמידיה" והסיירת המוגנת "מסידיה", שנשלחה להפגיז את אודסה. עם זאת, זרמים חזקים הסיטו את הסיירות 15 מייל (24 ק"מ) מזרחה לשפך של הדנייפר-בוג במפרץ לימאן שהוביל לניקולאייב. כשהפליגו מערבה לאחר תיקון מסלול, פגעה "מסידיה" במוקש וטבעה, ולכן היה צורך לבטל את ההתקפה הזו. לאחר ש"יעבוז" ו"מידילי" הופיעו ליד סבסטופול והטביעו שתי ספינות קיטור, הצי הרוסי רדף אחריהם כל היום, ושלח כמה משחתות לאחר רדת החשכה כדי לנסות התקפת טורפדו. רק משחתת אחת, "גנבני", הצליחה לסגור את המרחק ולצאת להתקפה, שנכשלה. "יעבוז" ו"מידילי" חזרו לבוספורוס ללא פגע.

ב-25 באפריל, באותו היום שבו נחתו בעלות הברית בגליפולי, הגיעו כוחות הצי הרוסי אל הבוספורוס והפגיזו את המבצרים ששמרו על המצר. יומיים לאחר מכן יצאה "יעבוז סולטן סלים" דרומה לדרדנלים כדי להפגיז את כוחות בעלות הברית בגליפולי, בליווי אוניית המערכה הפרה-דרדנוט "טורגוט רייס". הם נצפו עם עלות השחר מבלון תצפית כשהם נכנסים לעמדה. כאשר המטח הראשון בקוטר 15 אינץ' (380 מ"מ) מהדרדנוט "קווין אליזבת" נחת בקרבת מקום, יצאה יעבוז מעמדת הירי, קרוב לצוקים, שם "קווין אליזבת" לא יכלה לירות בה. ב-30 באפריל "יעבוז" ניסתה שוב, אך זוהתה מהפרה-דרדנוט "לורד נלסון" אשר נכנסה לדרדנלים כדי להפגיז את המפקדה הטורקית בצ'אנקלה. האונייה הבריטית הספיקה לירות רק חמישה פגזים לפני שיעבוז יצאה מטווח הראייה שלה.

ב-1 במאי הפליגה "יעבוז" למפרץ בייקוס שבבוספורוס לאחר שהצי הרוסי הפגיז את הביצורים בפתח הבוספורוס. בסביבות 7 במאי התייצבה "יעבוז" מהבוספורוס בחיפוש אחר ספינות רוסיות עד סבסטופול, אך לא מצאה. היא חסרה תחמושת עבור התותחים הראשיים, והיא לא הפגיזה את סבסטופול. כשחזרו בבוקר 10 במאי, צופי יעבוז הבחינו בשתי פרה-דרדנוטים רוסיות, "טרי סוויאטיטליה" ו"פנטלימון", והיא פתחה באש. בתוך עשר הדקות הראשונות היא נפגעה פעמיים, אף על פי שלא נגרם לה נזק רציני. אדמירל סושון התנתק ופנה אל הבוספורוס, נרדף על ידי כוחות קלים רוסיים. מאוחר יותר באותו חודש נלקחו שניים מתותחי האונייה בקוטר 15 ס"מ לשימוש שם, וארבעת התותחים בקוטר 8.8 ס"מ במבנה העילי האחורי הוסרו במקביל. ארבעה תותחי נ"מ בקוטר 8.8 ס"מ הותקנו על המבנה האחורי עד סוף 1915.

ב-18 ביולי, "מידילי" פגעה במוקש; האונייה ספגה כ-600 טון של מים ולא הייתה מסוגלת עוד ללוות שיירות פחם מזונגולדאק לבוספורוס. על "יעבוז" הוטלה המשימה, וב-10 באוגוסט היא ליוותה שיירה של חמישה נושאות פחם, יחד עם "חמידיה" ושלוש טרפדות. במהלך המעבר, הותקפה השיירה על ידי הצוללת הרוסית "טיולן", שהטביעה את אחת מנושאות הפחם. למחרת, טיולן וצוללת נוספת ניסו לתקוף גם את יעבוז, אף על פי שלא הצליחו להגיע לעמדת ירי. שתי משחתות רוסיות, "בייסטרי" ו"פרונזיטלני", תקפו שיירה טורקית בליווי "חמידיה" ושתי טרפדות ב-5 בספטמבר. תותחי ה-15 ס"מ (5.9 אינץ') של חמידיה התקלקלו במהלך הלחימה, והטורקים הזעיקו את "יעבוז", אבל היא הגיעה מאוחר מדי: נושאות הפחם הטורקים כבר הועלו לחוף כדי להימנע מתפיסה על ידי המשחתות הרוסיות.

ב-21 בספטמבר נשלחה שוב "יעבוז סולטן סלים" מהבוספורוס כדי לגרש שלוש משחתות רוסיות שתקפו ספינות פחם טורקיות. משימות הליווי נמשכו עד 14 בנובמבר, כאשר הצוללת "מורז'" כמעט פגעה ביעבוז עם שתי טורפדות ממש מחוץ לבוספורוס. אדמירל סושון החליט שהסיכון לסיירת המערכה גדול מדי, והשעה את מערכת השיירות. במקומה, רק אותן ספינות מהירות מספיק כדי לעשות את המסע מזונגולדאק לקונסטנטינופול בלילה אחד הותרו; מחוץ לבוספורוס יפגשו אותם טרפדות כדי להגן עליהם מפני הצוללות האורבות. עד סוף הקיץ, השלמתן של שתי אוניות מערכה רוסיות חדשות, "אימפרטריצה מריה" ו"אימפרטריצה יקטרינה וליקאיה", צמצמו עוד יותר את פעילותה של "יעבוז".

1916–1917[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדמירל סושון שלח את "יעבוז" ל-Zonguldak ב-8 בינואר כדי להגן על נושאת פחם ריקה שהתקרבה מפני משחתות רוסיות באזור, אך הרוסים הטביעו את ספינת התובלה לפני ש"יעבוז" הגיעה. בנסיעה חזרה לבוספורוס, נתקלה "יעבוז" ב"אימפרטריצה יקטרינה וליקאיה". שתי האוניות ניהלו דו-קרב ארטילרי קצר, שהחל מטווח של 18,500 מטר. "יעבוז" פנתה לדרום-מערב, ובארבע הדקות הראשונות של חילופי האש ירתה חמישה מטחים מתותחיה הראשיים. אף אחת מהאוניות לא השיגה פגיעה כלשהי, אם כי רסיסי פגז שהחטיא במעט פגעו ב"יעבוז". זה היה הקרב היחיד בין דרדנוטים בים השחור שאי פעם התרחש. אף על פי שנומינלית הייתה יעבוז הרבה יותר מהירה מ"אימפרטריצה יקטרינה וליקאיה", החלק התחתון של סיירת המערכה הטורקית היה פגום קשות וצירי המדחף שלה היו במצב גרוע. הדבר הקשה על "יעבוז" להימלט מאוניית המערכה הרוסית החזקה, שעל פי דיווחים הגיעה למהירות של 23.5 קשרים (44 קמ"ש).

הכוחות הרוסיים השיגו הישגים משמעותיים בשטח העות'מאני במהלך המערכה בקווקז. בניסיון למנוע התקדמות נוספת של הצבא הרוסי, העבירה "יעבוז" במהירות 429 קצינים וחיילים, סוללת ארטילריית הרים, יחידות מקלע ותעופה, 1,000 תותחים ו-300 ארגזים של תחמושת לטרביזונד ב-4 בפברואר. ב-4 במרץ, הצי הרוסי הנחית יחידה של כ-2,100 איש, יחד עם תותחי הרים וסוסים, משני צדי נמל אטינה. הטורקים נתפסו בהפתעה ונאלצו להתפנות. נחיתה נוספת התרחשה במפרץ קאוואטה, כ-5 מיילים מזרחית לטרביזונד, ביוני. בסוף יוני, הטורקים תקפו נגד וחדרו כ-20 מיילים לתוך הקווים הרוסיים. "יעבוז" ו"מידילי" ערכו שורה של מבצעי חוף כדי לתמוך בהתקפות הטורקיות. ב-4 ביולי הפגיזה "יעבוז" את נמל טואפסה, שם הטביעה ספינת קיטור וסירת מנוע. הספינות הטורקיות הפליגו צפונה כדי להסתובב בחזרה מאחורי הקווים הרוסים לפני ששתי הדרדנוטים הרוסיות יעזבו את סבסטופול כדי לנסות לתקוף אותם. לאחר מכן חזרו לבוספורוס, שם עגנה "יעבוז" לצורך תיקונים בציר המדחף שלה עד ספטמבר.

המחסור בפחם המשיך להחמיר עד שהאדמירל סושון נאלץ להשעות את פעולותיהם של "יעבוז" ו"מידילי" עד 1917. מוקדם ב-10 ביולי 1917, ניסה מפציץ של שירות האוויר של הצי המלכותי הנדלי פייג' O, שטס ממודרוס, יוון, להפציץ את "יעבוז" מגובה 800 רגל (240 מ') עם שמונה פצצות במשקל 51 ק"ג. הוא החטיא אך במקום זאת הטביע את המשחתת "יאדיגאר-אי מילט", האונייה הגדולה ביותר שהוטבעה מהאוויר במהלך מלחמת העולם הראשונה. לאחר חתימת שביתת הנשק בין רוסיה לאימפריה העות'מאנית בדצמבר 1917 בעקבות המהפכה הבולשביקית, שנקבעה בחוזה ברסט-ליטובסק במרץ 1918, הפחם החל להגיע שוב ממזרח טורקיה.

1918[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-20 בינואר 1918, עזבו "יעבוז" ו"מידילי" את הדרדנלים תחת פיקודו של ויצה-אדמירל הוברט פון רבויר-פאשוויץ, שהחליף את סושון בספטמבר הקודם. כוונתו של רבויר-פאשוויץ הייתה למשוך את כוחות הצי של בעלות הברית הרחק מארץ ישראל לתמיכה בכוחות הטורקים שם. מחוץ למיצרים, במהלך מה שנודע כקרב אימברוס, הפתיעה יעבוז והטביע את המוניטורים Raglan ו-M28 שעגנו שם ולא נתמכו על ידי הפרה-דרדנוטים שהיו אמורות לשמור עליהם. לאחר מכן החליט רבויר-פאשוויץ להמשיך לנמל מודרוס; שם אוניית המערכה הבריטית הפרה-דרדנוט "אגממנון" הפליגה כדי לתקוף את האוניות הטורקיות. במהלך הדרך, מידילי פגעה בכמה מוקשים וטבעה; "יעבוז" פגעה גם בשלושה מוקשים. היא נסוגה אל הדרדנלים ונרדפה על ידי המשחתות הבריטיות "ליזארד" ו"טיגרס", היא עלתה על החוף בכוונה ליד Nagara Point ממש מחוץ לדרדנלים. הבריטים תקפו את יעבוז באמצעות מפציצים מכנף 2 של שירות האוויר של הצי המלכותי בזמן שהיא הייתה מקורקעת ופגעה בה פעמיים, אבל הפצצות מהמטוס הקל לא היו כבדות מספיק כדי לגרום נזק רציני. המוניטור M17 ניסתה להפגיז את "יעבוז" בערב 24 בינואר, אך הצליחה לירות רק עשרה פגזים לפני שנסוגה כדי להימלט מאש הארטילריה הטורקית. הצוללת E14 נשלחה להשמיד את האונייה הפגועה, אך איחרה מדי; אוניית המערכה פרה-דרדנוט הגרמנית לשעבר, "טורגוט רייס" גררה את "יעבוז" והחזירה אותה לשלום קונסטנטינופול. יעבוז נפגעה קשות מהנזק הרב; שוב נבנו סכרים צפים סביב גוף האונייה, והתיקונים נמשכו מ-7 באוגוסט עד 19 באוקטובר.

לפני ביצוע עבודות התיקון, ליוותה "יעבוז" את חברי ועדת שביתת הנשק העות'מאנית לאודסה ב-30 במרץ 1918, לאחר חתימת חוזה ברסט-ליטובסק. לאחר שחזרה לקונסטנטינופול היא הפליגה במאי לסבסטופול שם נוקה גופה ותוקנו כמה דליפות. יעבוז וכמה משחתות הפליגו לנובורוסייסק ב-28 ביוני כדי ללכוד את שאר ספינות המלחמה הסובייטיות, אך הן כבר הוטבעו כאשר האוניות הטורקיות הגיעו. המשחתות נשארו, אבל "יעבוז" חזרה לסבסטופול. ב-14 ביולי הושבתה האונייה להמשך המלחמה. בהיותם בסבסטופול, עובדי המחסנות גירדו זיהום מקרקעית האונייה. לאחר מכן חזרה "יעבוז" לקונסטנטינופול, שם מ-7 באוגוסט עד 19 באוקטובר הותקן סכר בטון לתיקון אחד משלושת האזורים שניזוקו מהמוקשים.

הצי הגרמני העביר רשמית את הבעלות על כלי השיט לממשלת טורקיה ב-2 בנובמבר. על פי תנאי הסכם סוור בין האימפריה העות'מאנית לבעלות הברית המערביות, יעבוז הייתה אמורה להימסר לצי המלכותי כפיצוי מלחמה, אך הדבר לא נעשה עקב מלחמת העצמאות הטורקית, אשר פרצה מיד לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, כאשר יוון ניסתה להשתלט על שטחים מהאימפריה העות'מאנית המתפוררת. לאחר שטורקיה המודרנית יצאה מהמלחמה מנצחת, הסכם סוור נמחק והסכם לוזאן נחתם במקומו בשנת 1923. על פי הסכם זה, הרפובליקה הטורקית החדשה שמרה על החזקה של חלק גדול מהצי שלה, כולל "יעבוז".

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20, התחייבות לשפץ את "יאבוז" כמרכז הצי של המדינה החדשה הייתה המרכיב הקבוע היחיד במדיניות הימית השונות שהועלתה. סיירת המערכה נשארה באיזמיט עד 1926, במצב מוזנח: רק שניים מהדודים שלה פעלו, היא לא יכלה לנווט או קיטור, ועדיין היו לה שתי צלקות שלא תוקנו מהנזק שנגרם מהמוקשים בשנת 1918. נאסף מספיק כסף כדי לאפשר רכישת רציף צף חדש בנפח 26,000 טון מגרמניה, מכיוון שלא ניתן היה לגרור את "יאבוז" לשום מקום ללא סיכון שהיא תטבע בים סוער. החברה הצרפתית Atelier et Chantiers de St. Nazaire-Penhöet חתמה על חוזה בדצמבר 1926 כדי לפקח על השיפוץ הבא, שבוצע על ידי המספנה הימית Gölcük. העבודה נמשכה במשך שלוש שנים (1927–1930); זה התעכב כאשר כמה תאים ברציף קרסו בזמן שאיבה החוצה. "יאבוז" נפגעה קלות לפני שניתן היה להציפה מחדש והיה צריך לתקן את המזח לפני תחילת עבודת התיקון. שר הצי, אחסאן ביי (אחסאן אריאבוז), הורשע במעילה בחקירה שהתקבלה. עיכובים אחרים נגרמו מאישומי הונאה שהביאו לביטול משרד הים. ראש המטה של הצבא הטורקי, מרשל פווזי, התנגד לבנייה ימית והאט את כל התוכניות לבניית חיל הים בעקבות האשמות בהונאה. עבודה אינטנסיבית על סיירת הקרב החלה רק לאחר שהצי היווני ערך תרגיל ימי רחב היקף מול טורקיה בספטמבר 1928 וממשלת טורקיה ראתה צורך להתמודד עם עליונותה הימית של יוון. הטורקים הזמינו גם ארבע משחתות ושתי צוללות ממספנות איטלקיות. ממשלת יוון הציעה "הסכם מגביל" של 10 שנים מבניית חיל הים לפי דגם הסכם וושינגטון כאשר נודע לה כי "יאבוז" אמורה להיות מוחזרת לשירות, אם כי שמרה לה את הזכות לבנות שתי סיירות חדשות. ממשלת טורקיה דחתה הצעה זו, וטענה כי האונייה נועדה להתמודד עם כוחו הגובר של הצי הסובייטי בים השחור.

במהלך השיפוץ, תוקן נזקי המוקשים, ההדחק שלה הוגדל ל-23,100 טון, והאונייה עברה שיפוץ קל. אורכה הצטמצם בחצי מטר אך הרוחב שלה גדל ב-10 ס"מ (4 אינץ'). "יאבוז" הצטיידה בדוודים חדשים ובמערכת בקרת אש צרפתית לתותחי הסוללה הראשיים שלה. שניים מתותחי 15 ס"מ הוסרו מהעמדות שלהם. הגנת השריון שלה לא שודרגה לפי לקחי קרב יוטלנד, והיו לה רק 2 אינץ' (5.1 ס"מ) של שריון מעל מחסני התחמושת שלה. "יאבוז" נכנסה לשירות מחדש ב-1930, וחזרה לתפקידה כאוניית הדגל של הצי הטורקי, ואף הגיעה לביצועים טובים מהצפוי בניסויי המהירות שלה; גם ניסויי הירי והשליטה באש שלה היו מוצלחים. ארבע המשחתות, שהיו נחוצות כדי להגן על סיירת המערכה, נכנסו לשירות בין השנים 1931 ו-1932; הביצועים שלהם מעולם לא עמדו במפרט העיצוב. בתגובה לחזרתה של "יאבוז" לשירות, העבירה ברית המועצות את אוניית המערכה "פאריז'סקיה קומונה" והסיירת הקלה "פרופינטרן" מהים הבלטי בסוף 1929 כדי להבטיח שצי הים השחור ישמור על שוויון עם הצי הטורקי. ממשלת יוון הגיבה גם בהזמנת שתי משחתות.

ב-1933 הובילה הספינה את ראש הממשלה איסמט אינני מווארנה לאיסטנבול ונשאה את השאה של איראן מטרביזונד לסמסון בשנה שלאחר מכן שמה קוצר רשמית ל"יאבוז סולטן" ב-1930 ולאחר מכן ליאבוז ב-1936. שיפוץ קצר נוסף נערך ב-1938, ובנובמבר אותה שנה היא נשאה את שרידיו של מוסטפא כמאל אטאטורק מאיסטנבול לאיזמיט. היא ושאר האוניות של הצי נחשבו למיושנות על ידי הנספח הימי הבריטי עד 1937, בין היתר בשל החימוש הנ"מ הבלתי תקני שלהן, אך ב-1938 החלה ממשלת טורקיה לתכנן את הרחבת הכוח. על פי תוכניות אלו צי אוניות השטח היה אמור לכלול שתי סיירות במשקל 10,000 טון ו-12 משחתות. "יאבוז" תישמר עד להפעלת הסיירת השנייה ב-1945, וחיל הים ציפה לבנות אונייה בהדחק של 23,000 טון בין השנים 1950 ל-1960. תוכנית הבנייה הימית לא יצאה לפועל, שכן המספנות הזרות שאמורות לבנות את האוניות התרכזו בצרכים של המדינות שלהם לפני מלחמת העולם השנייה.

"יאבוז" נשארה בשירות לאורך כל מלחמת העולם השנייה. בנובמבר 1939 היא ו"פריז'סקאיה קומונה" היו אוניות המערכה היחידות באזור הים השחור, ומגזין "לייף" דיווח ש"יאבוז" הייתה עדיפה על האונייה הסובייטית מכיוון שמצבה של האחרונה היה גרוע. בשנת 1941, סוללת הנ"מ שלה חוזקה לארבעה תותחים בקוטר 88 מ"מ (3.5 אינץ'), עשרה תותחי 40 מ"מ (1.6 אינץ') וארבעה תותחי 20 מ"מ (0.79 אינץ'). אלה הוגדלו מאוחר יותר לעשרים ושניים תותחי 40 מ"מ ועשרים וארבעה תותחי 20 מ"מ. ב-5 באפריל 1946, אוניית המערכה האמריקנית "מיזורי", הסיירת הקלה "פרובידנס" והמשחתת "פאואר" הגיעו לאיסטנבול כדי להחזיר את שרידיו של שגריר טורקיה מיניר ארטגין. "יאבוז" בירכה את האוניות בבוספורוס, שם החליפו היא ו"מיזורי" מטח הצדעות של 19 תותחים.

לאחר 1948, האונייה הוצבה באיזמיט או בגלג'יק. היא הוצאה משירות פעיל ב-20 בדצמבר 1950 ונמחקה מרשימות הצי ב-14 בנובמבר 1954. כאשר טורקיה הצטרפה לנאט"ו ב-1952, הוקצה לאונייה הקוד B70. ממשלת טורקיה הציעה למכור את הספינה לממשלת גרמניה המערבית בשנת 1963 כספינת מוזיאון, אך ההצעה נדחתה. טורקיה מכרה את האונייה ל-MKE סיימן ב-1971 לצורך גריטה. היא נגררה לגריטה ב-7 ביוני 1973, והעבודה הסתיימה בפברואר 1976. עד לסילוקה היא הייתה הדרדנוט האחרונה שקיימת מחוץ לארצות הברית. היא הייתה האונייה האחרונה ששרדה שנבנתה על ידי הצי הגרמני הקיסרי, והאונייה מטיפוס דרדנוט בעלת השירות הארוך ביותר בכל צי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיה וקבצים בנושא גבן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]