גילברט וייט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף ג'ילברט וייט)
גילברט וייט
Gilbert White
דיוקן של גילברט וייט; כיום מקובל שדיוקן זה אינו אותנטי
דיוקן של גילברט וייט; כיום מקובל שדיוקן זה אינו אותנטי
דיוקן של גילברט וייט; כיום מקובל שדיוקן זה אינו אותנטי
לידה 18 ביולי 1720
סלבורן, ממלכת בריטניה הגדולה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 26 ביוני 1793 (בגיל 72)
סלבורן, ממלכת בריטניה הגדולה עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי ידיעת הטבע, אורניתולוגיה
מקום מגורים בריטניה
מקום לימודים
  • אוריאל קולג'
  • Queen Mary's School for Boys, Basingstoke עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות אוניברסיטת אוקספורד עריכת הנתון בוויקינתונים
תרומות עיקריות
חקר ציפורים באנגליה, כתיבת הספר "תולדות הטבע והעתיקות של סלבורן", חלוץ מדע האקולוגיה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

גילברט וייטאנגלית: Gilbert White‏; 18 ביולי 1720 - 26 ביוני 1793), אורניתולוג וחוקר טבע אנגלי.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

וייט נולד בבית הכמורה של סבו בכפר סלבורן (Selborne) שבמחוז המפשייר שבאנגליה. הוא למד תחילה בבית הספר לבנים של המלכה מרי (Queen Mary's School for Boys) בבייסינגסטוק שבהמפשייר ואחר-כך אצל מורה פרטי באותה עיר לפני שעבר ללמוד בקולג' אוריאל (Oriel College) באוניברסיטת אוקספורד. ב-1746 הוא הוסמך כדיאקון, וב-1749 ככומר, והוא שירת ככומר בקהילות אחדות בהמפשייר ובווילטשייר, כולל כמה קהילות שכנות לסלבורן דוגמת ניוטון ואלנס (Newton Valence) ופרינגדון (Farringdon), ובסלבורן עצמה בארבע תקופות שונות. ב-1753-1752 שימש בתפקיד הפרוקטור הזוטר באוקספורד,[1] וגם כדקאן של קולג' אוריאל. ב-1757 הוא מונה לכומר-שאינו-מתגורר-בקהילה (non-resident perpetual curat) של קהילת מורטון פינקני (Moreton Pinkney) שבנורת'האמפטונשייר. לאחר מות אביו ב-1758 חזר וייט להתגורר בבית המשפחה המכונה The Wakes בסלבורן, אותו ירש בסופו של דבר ב-1763. ב-1784 מונה בפעם הרביעית לכומר של סלבורן, משרה שבה החזיק עד מותו. מכיוון שלמד, על פי דרישת דודו, בקולג' אוריאל הנחשב יוקרתי יותר, הוא לא היה זכאי לקבל קביעות בסלבורן, שהייתה בחזקתו של מודלן קולג'.

"תולדות הטבע והעתיקות של סלבורן"[עריכת קוד מקור | עריכה]

וייט ידוע בעיקר בשל ספרו "תולדות הטבע והעתיקוּת של סלבורן" (The Natural History and Antiquities of Selborne יצא לאור ב-1789). זו אסופת מכתביו לתומאס פננט (Thomas Pennant‏; 1798-1726), אז הזואולוג החשוב ביותר בבריטניה, ולדאינס ברינגטון (Daines Barrington‏; 1800-1728), עורך דין אנגלי וחבר נוסף בחברה המלכותית. מכתבים אלו כללו את התגליות של וייט לגבי צמחים, ציפורים ובעלי חיים מקומיים. הוא דגל בשיטה על פיה ניתן להבחין בין העופות השונים על ידי תצפיות וללא הצורך בלכידתם, והיה בין הראשונים להבדיל בין העופות הדומים: עלווית חורף, עלווית אפורה ועלווית ירוקה, באמצעות האזנה לשירתם.

וייט נחשב בעיני רבים כאקולוג הראשון של אנגליה ואחד מאבות הרעיון המודרני שיש לכבד את הטבע. על תולעי האדמה (המכונות בעברית גם "שלשולים") אמר וייט:

תולעי האדמה, אף שבמראן הן חוליה קטנה ומתועבת בשרשרת של הטבע, יגרמו באובדנן לתהום מצערת. [...] נראה כי התולעים הן המטפחות הגדולות ביותר של הצמחייה, שתגדל בלעדיהן, אך באופן "צולע".

Letter LXVII ‏(1777)

וייט הכין בשיתוף עם ויליאם מרקוויק (William Markwick) רישומים של התאריכים בהם בצבצו והגיחו יותר מ-400 סוגי צמחים ובעלי חיים. שניהם ניהלו את הרישומים בין 1768 ל-1793 - וייט ניהל אותם בהמפשייר, ומרקוויק בסאסקס. מידע זה, שסוכם ב"תולדות הטבע והעתיקות של סלבורן" כתאריכים המוקדמים והמאוחרים ביותר לכל אירוע במשך תקופה בת 25 שנים, נמנה עם הדוגמאות הראשונות של חקר פנולוגי. הרישומים ביומנו מהשנים 1784-1783 מאמתים את ההשפעה הדרמטית על האקלים שהייתה להתפרצות הר הגעש לאקי באיסלנד ולענן האפר שיצר, אשר התפשט לרוחב אירופה וגרם לנפגעים בנפש.

התיאורים הרבים של וייט על הצב היבשתי שירש מדודתו בספר "תולדות הטבע והעתיקות של סלבורן", מהווים את הבסיס לספרו של ורלין קלינקבורג (Verlyn Klinkenborg) ""טימותי, או הערות של זוחל מושפל" (Timothy; or, Notes of an Abject Reptile‏ 2006), כמו גם לספרה של סילביה טאונסנד וורנר (Sylvia Townsend Warner) "דיוקן של צב" (The Portrait of a Tortoise‏ 1946).

יצירתו המפורסמת של גילברט וייט הודפסה שוב ושוב מאז ההוצאה הראשונה לאור, והיא אחד הספרים המודפסים לעיתים תכופות ביותר בשפה האנגלית. הספר אף זמין בפרויקט גוטנברג.[2] הספר הודפס בפעם האחרונה בכריכה רכה ב-2007 בהוצאת Thames & Hudson. ספר זה נחשב הרביעי ברשימת הספרים המודפסים ביותר בשפה האנגלית לאחר הביבליהתנ"ך וספרי הקאנון הנוצרי), כל כתבי ויליאם שייקספיר, וספרו של ג'ון באניין "מסעות ההלך".

אן, אחותו של גילברט וייט, נישאה לתומאס ברקר (Thomas Barker‏; 1809-1722) שכונה "אבי המטאורולוגיה", וגילברט וייט ניהל חליפת מכתבים עם אחיינו, סמואל ברקר (Samuel Barker), שניהל יומן של חוקר טבע.

ב-1795, אחרי מותו, יצאה לאור בהוצאת "B. and J. White, Horace's Head, Fleet Street" אסופה של כתביו שטרם פורסמו ושנאספו על ידי ג'. אייקין (J. Aikin), תחת השם "יומנו של חוקר טבע, כולל תצפיות בענפים השונים של תולדות הטבע, שסוכמו מתוך כתביו של הכומר המנוח גילברט וייט מסלבורן, המפשייר, חבר בכיר בקולג' אוריאל, אוקספורד. מעולם לא יצאו לאור קודם לכן".[3]

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביתו של גילברט וייט, The Wakes, כיום מוזיאון. מבט מהגנים שמאחורי הבית, ספטמבר 2010.

ביתו בסלבורן, The Wakes, מכיל כיום את מוזיאון גילברט וייט, כמו גם את המוזיאון לזכר אוטס ("Oates Memorial Museum"), המנציח את שני בני משפחת אוטס: חוקר הטבע פרנק אוטס (Frank Oates) ואחיינו, מגלה הארצות לורנס אוטס (Lawrence Oates) שמת תוך הקרבה עצמית במשלחת רוברט פלקון סקוט לקוטב הדרומי.

אגודת סלבורן (Selborne Society) נוסדה ב-1895 על מנת לשמר את זכרו של גילברט וייט. האגודה רכשה קרקע בפריווייל (Perivale) במערב לונדון על מנת להקים את המקלט הראשון לציפורים, הקרוי "יער פריווייל". בשנות ה-70 של המאה ה-20 הפך יער פריווייל לשמורת טבע מקומית (Local Nature Reserve).[4] על הכרזת המקום כשמורה החליטה מועצת רובע אילינג על בסיס חוק מ-1949 (National Parks and Access to the Countryside Act), בעקבות שתדלנות של קבוצה קטנה של חוקרי טבע צעירים.

"אחוות גילברט וייט" (Gilbert White Fellowship) נוסדה ב-1932 על יד ההיסטוריון וחוקר הטבע ויניפרד בויד ואט (Winifred Boyd Watt). בסיסה היה באוקספורד, אך פעולתה נפסקה משום שהיא לא הצליחה להשיג מימון. ב-2010 הועלו הצעות לחדש את פעילותה כחלק מהעתקת "הספרייה לזכר גילברט וייט" של אגודת סלבורן למיקום חדש.

בספר "המלך שהיה ויהיה" (The Once and Future King) שכתב טרנס וייט (Terence Hanbury White‏; 1964-1906), המבוסס על אגדות המלך ארתור, מצטט הקוסם מרלין את גילברט וייט.

הסופר ריצ'רד מביי (Richard Mabey), שהתמחה בכתיבה על נושאים הקשורים בטבע, כתב ביוגרפיה על חייו של גילברט וייט שיצאה לאור ב-1986 בהוצאת Century Hutchinson וזכתה בפרס ויטברד לביוגרפיה.[5]

סרט דוקומנטרי על וייט בהנחייתו של ההיסטוריון מייקל ווד (Michael Wood) שודר בערוץ BBC Four ב-2006.[6]

וייט מונצח בכתובת, שנחקקה על הפעמון השמיני והכבד ביותר, מבין שמונת הפעמונים שנתלו ב-2009 בכנסייה של הוליבורן (Holybourne) בהמפשייר.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Stanley Williams, Fen Montaigne, Surviving Galeras (Second Houghton Mifflin Harcourt, 2001, ISBN 054763062X

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גילברט וייט בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הפרוקטורים (Proctors) של אוניברסיטת אוקספורד הם נושאי משרה בכירים האחראים על אכיפת המשמעת באוניברסיטה והטלת עונשים, בטיפול בתלונות כנגד האוניברסיטה, ובעריכת מבחנים. מדי שנה נבחרים שני פרוקטורים, בכיר וזוטר (Junior Proctor)About the Proctors' Office
  2. ^ Project Gutenberg edition of The Natural History of Selborne
  3. ^ A Naturalist's Calendar, with observations in various branches of natural history, extracted from the papers of the late Rev. Gilbert White of Selborne, Hampshire, Senior Fellow of Oriel College, Oxford. Never before published
  4. ^ שמורת טבע בבריטניה שעליה מכריזה הרשות המקומית שהשמורה בתחומיה.
  5. ^ כיום פרס קוסטה לספרות (Costa Book Awards) על שם קפה קוסטה - מחולק בכמה תחומי ספרות.
  6. ^ Gilbert White, the Nature Man