ג'נין אנטוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'נין אנטוני
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 19 בינואר 1964 (בת 60)
פריפורט, איי בהאמה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
תחום יצירה מיצג עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם באמנות זרם אמנות פמיניסטית, אמנות עכשווית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה מלגת גוגנהיים (2011)
Anonymous Was A Woman Award (2014)
עמיתי מקארתור עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ג'נין אנטוני (באנגלית: Janine Antoni; נולדה ב-19 בינואר 1964) היא אמנית עכשווית אמריקאית ילידת איי בהאמה, היוצרת אמנות מיצג, פיסול וצילום. עבודתה של אנטוני מתמקדת בתהליכי יצירה ובמעברים בין היצירה למוצר המוגמר, לעיתים קרובות מציגה אידיאלים פמיניסטיים. היא מדגישה ביצירותיה את גוף האדם, תוך שימוש בו ככלי יצירה או כנושא של יצירותיה, וכך בוחנת את האינטימיות בין הצופה לאמן. עבודתה מטשטשת את ההבחנה בין אמנות מיצג לפיסול.

היא מתארת את עבודתה בכך שהיא ״מעוניינת במעשים קיצוניים שמושכים אותך פנימה, לא קונבנציונליים ככל שיהיו".[1]

כיום היא מתגוררת בברוקלין, ניו יורק.[2]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטוני נולדה ב-19 בינואר 1964 בפריפורט, איי בהאמה. בשנת 1977, היא עברה לפלורידה ללמוד בפנימייה.[2] היא סיימה את לימודיה במכללת שרה לורנס בשנת 1986 עם תואר BA וקיבלה תואר MFA ב-1989 בפיסול מבית הספר לעיצוב ברוד איילנד.[2][3] על אף שהתחנכה בארצות הברית, לילדותה באיי בהאמה השפעה על עבודתה. הקושי שלה להתאקלם בחברה האמריקאית הוא מה שדחף אותה להשתמש בגופה ככלי, שכן היא הרגישה ששפת הגוף שלה גרמה לה לבלוט בחברה.[4]

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

״תמונה חיה (טבלו)״, סצנה סטטית המכילה שחקן או דוגמן אחד או יותר, היא צורת אמנות שבה השתמשה אנטוני בעבודתה. במיצב ״נמנם״ (1994), אנטוני ישנה בגלריה במשך 28 ימים ובזמן זה, מכשיר EEG תיעד את דפוסי ה-REM שלה, אותם היא ארגה לשמיכה איתה ישנה בלילה.[5] העבודה הספציפית הזו נתפסה כ״תמונה חיה״ בגלל היבט המחזה שבה:

מוקד השאיפה של ה״תמונה החיה״ הזו, הוא מיקומו של האמן כאובייקט לצפייה תוך הקפדה על אסתטיקה של קשרים: בין האמן לצופים, בין האמנים למוסדות האמנות, ובין התהליכים המודעים והלא מודעים של האמן.[5]

אנטוני מסבירה את הרצון להיות מעורבת בחוויה של הצופה כשהיא כותבת:

[מיצג] לא היה משהו שתכננתי לעשות. עשיתי עבודות שנעו סביב תהליך, על משמעות העשייה, ניסיתי לקיים יחסי אהבה-שנאה עם האובייקט. אני תמיד מרגישה בטוחה יותר אם אני יכולה להחזיר את הצופה לשלב היצירה. אני מנסה לעשות את זה בהרבה דרכים שונות, על ידי שאריות, מגע, על ידי תהליכים שהם בסיסיים לחיינו... שאנשים עשויים להזדהות איתם במונחים של תהליך... פעילויות יומיומיות - רחצה, אכילה וכו'. אבל יש מקרים שבהם הדרך הטובה ביותר להשאיר אנשים במקום הזה, שבשבילי הוא כל כך חי ורלוונטי, היא לחשוף את התהליך או את העשייה.

על האינטראקציה בין הפרפורמר לצופה היא אומרת: "המכתב הזה מסכם את הקשר שלי עם הקהל שלי. יש לי אהבה עמוקה לצופים; הם החבר הדמיוני שלי. כשאני עובדת אני לוקחת הרבה זמן לדמיין מה הצופים יחשבו או ירגישו. אני נכנסת לתוך גופם ומדמיינת אותם הולכים ומתקרבים לפסל שלי - מה הם יחשבו באותו הרגע ומה יגרום להם ללכת לכיוון אחד או אחר."[6]

אנטוני ציטטה את לואיז בורז'ואה כבעלת השפעה אמנותית חזקה, והתייחסה לבורז'ואה כ'אמא האמנותית' שלה.[7]

עבודתיה של אנטוני נמצאות באוספים של מוזיאונים ציבוריים שונים, כולל מוזיאון סן פרנסיסקו לאמנות מודרנית (SFMoMA),[8] הגלריה הלאומית לאמנות, וושינגטון,[9] מוזיאון סולומון ר. גוגנהיים,[10] The Broad, לוס אנג׳לס,[11] מוזיאון המטרופוליטן לאמנות,,[12] מוזיאון ישראל,[13] ועוד.

עבודות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרסם (1992)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביצירתה ״כרסם״ (Gnaw, 1992), אנטוני השתמשה בפיה כדי לנשוך, ללעוס ולחצוב את הפינות והקצוות של שתי קוביות במשקל 300 ק"ג,[14] אחת עשויה משוקולד והשנייה משומן חזיר.[15] היא אספה את חתיכות השוקולד והשומן שהוסרו כדי ליצור מעין תצוגה של חנות מסחרית, שאותה כינתה Lipstick/Phenylthylamine Display, המורכבת מקופסאות בצורת לב העשויות שוקולד ושפתונים מלאים בשומן חזיר, פיגמנטים ושעוות דבורים".[14] אנטוני הצהירה על עבודתה כי "שומן חזיר הוא סמל לגוף הנשי, חומר נשי, מכיוון שלנשים יש בדרך כלל תכולת שומן גבוהה יותר מאשר לגברים, מה שהופך את העבודה לקניבליסטית משהו".[16] בעבודה זו, אנטוני מתייחסת לשינוי בתפיסה ובקבלה של תשוקה ומיניות נשית בתרבות.[14]

טיפול אוהב (1993)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבודה ״טיפול אוהב״ (Loving Care, 1993), אנטוני השתמשה בשערה כמברשת ובצבע שיער Loving Care כצבע. אנטוני טבלה את שערה בדלי של צבע, ניגבה איתו את רצפת הגלריה כשהיא הולכת על ידיה וברכיה, דחפה את הצופים מחוץ לחלל הגלריה בעודה מצפה את הרצפה בצבע. בתהליך זה חקרה אנטוני את הגוף, כמו גם נושאים של כוח, נשיות ואקספרסיוניזם מופשט. מיצג זה הוצג בגלריה אנתוני ד'אופיי, לונדון, בשנת 1993.[17]

לקק והקצף (1993)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבודה לקק והקצף (Lick and Lather 1993), הפיקה אנטוני ארבעה עשר פסלים של עצמה, שבעה יצוקים משוקולד ושבעה מסבון.[18] לאחר מכן היא "מפסלת מחדש" את הדיוקן על ידי ליקוק השוקולד ורחצה עם הסבון, כפי שנרמז בשם העבודה, ומעוותת את הייצוג.[19] המיצב מציג רעיונות מורכבים של נשיות ויחסיה של אנטוני עם עצמה כאישה. רחצה ואכילה הם מעשים מפנקים של אהבה עצמית, ובהרס הדימוי העצמי שלה באמצעות שיטות אלו היא חוקרת את יחסי האהבה/שנאה שיש לנו עם עצמנו.[20] בראיון ב-1996 עם איימי ג'ינקנר-לויד, אנטוני התייחסה להשחתת פסל שוקולד שהוצג, כיוון שמישהו נשך את אפו. אנטוני אמרה, "לא רציתי להשאיר ככה את היצירה, כי עבורי, הליקוק היה מאוד חשוב, במובן זה שזה היה מעשה מאוד אוהב, בשונה מאוד מעשה הכרסום ב״כרסם".[20] חלק פרשו את הסבון כסמל לציפיות החברתיות מנשים, שכן הן נדרשות להיות "נקיות" במובן מטפורי ומילולי. ניתן לקשר גם את השוקולד לרעיונות סטריאוטיפיים על נשיות בשל צריכתו הנפוצה על ידי נשים.[21]

נמנם (1994)[עריכת קוד מקור | עריכה]

״נמנם״ (Slumber, 1994) היא עבודת מיצג שנמשכה שבועות רבים. את השבועות הראשונים בילתה אנטוני בשינה בחלל הגלריה, בחדר נקי מעיצוב, ובו רק מיטה ושולחן עבודה עם מחשב וכבלים. היא ישנה עם שמיכה שאותה המשיכה לטוות במהלך היום, ויצרה שמיכה אינסופית המחוברת לנול איתה ישנה בלילה. בזמן שישנה, היא תיעדה את תנועות העיניים שלה באמצעות אלקטרואנצפלוגרמה, וארגה שחזורים של הנתונים שנאספו מכותונת הלילה שלה לתוך השמיכה. היצירה היא פרשנות על קשרים: בין האמן לצופה, האמן ומוסדות האמנות, והתהליכים המודעים והלא מודעים של האמן.[22]

קרע (2008)[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב״קרע״ (Tear, 2008), אנטוני יצרה כדור הריסה מעופרת ולאחר מכן השתמשה בו כדי להרוס בניין בסנכרון עם מצמוץ העפעף שלה. כל פגיעה פגעה במשטח הכדור, ובכך חשפה את ההיסטוריה שלו.[23][24] הכוונה של הפרויקט הייתה לתת לצופה לפרש את התגובה הפסיכולוגית של סכנה.

הכתרה (2013)[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודתה ״הכתרה״ (Crowned, 2013) נעשתה בהשראת לידת ביתה ב-2004. פסל קיר עם יציקת כתר מגבס, בעל שתי עצמות אגן מגבס בולטות מהקיר וממוסגר בגבס מותז סביב האובייקטים. הפסל דומה חזותית לשלב השני בלידה הנקרא "הכתרה", כאשר ראשו של התינוק מוקף בפתח הנרתיק.[2]

אני קרקע פורייה (2019)[עריכת קוד מקור | עריכה]

״אני קרקע פורייה״ (2019) הוא מיצב תלוי מקום באתר הקטקומבות של בית הקברות גרין-ווד בברוקלין, ניו יורק. צילומים קטנים, תקריב של גופים חיים, מוצגים במסגרות מוזהבות המעוצבות בצורת עצמות אדם.[25] העבודה מדברת על שבריריותה של צורת האדם, מוקפת כפי שהייתה בשרידים של כ-560,000 פרטים שנקברו בגרין-ווד, אחת הדוגמאות המוקדמות ביותר לבית קברות גדול דמוי פארק, שנבנה אמריקה הכפרית.[25][26]

הוראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משנת 2000, אנטוני מלמדת אמנות בקורס לתואר השני בשם "כיתת אמן/קבוצות מנטור" באוניברסיטת קולומביה, בית הספר לאמנויות. [27][28][29]

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטוני נשואה לאמן פול רמירז ג'ונאס ולהם בת. בני הזוג הכירו במהלך לימודי התואר השני בבית הספר לעיצוב ברוד איילנד.[2]

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1996 - פרס האמנים של IMMA Glen Dimplex[30]
  • 1998 - מענק מקארתור, עמית מקארתור[31]
  • 1998 - מענק ציור ופיסול, קרן ג'ואן מיטשל[32]
  • 1998 - פרס קרן לארי אלדריץ'[33]
  • 2003 - פרס להישג אמנותי, בית הספר לעיצוב ברוד איילנד[28]
  • 2011 - עמית גוגנהיים[34]
  • 2012 - מענק הון יצירתי[30]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Horodner, Stuart; Antoni, Janine (1999). "Janine Antoni". BOMB (66): 48–54. ISSN 0743-3204. JSTOR 40425914.
  2. ^ 1 2 3 4 5 Artist Janine Antoni Takes on Childbirth and the Female Body in Two New Shows, The Cut, ‏2015-02-27 (באנגלית אמריקאית)
  3. ^ Great women artists, 2019, ISBN 978-0-7148-7877-5
  4. ^ Odenbach, Marcel; Antoni, Janine (1999). "Advertisement for Myself". PAJ: A Journal of Performance and Art. 21 (2): 33–41. doi:10.2307/3246001. ISSN 1520-281X. JSTOR 3246001.
  5. ^ 1 2 Jennifer Fisher. "Interdependence: The Live Tableaux of Suzanne Lacy, Janine Antoni, and Marina Abramović." Art Journal. vol. 56, no. 4 (winter, 1997), 28–33.
  6. ^ Allison, Leslie (3 ביוני 2011). "UTOPIAN STRATEGIES: Artists Anticipate their Audiences". The Brooklyn Rail. נבדק ב-2014-07-30. {{cite web}}: (עזרה)
  7. ^ Heartney, Eleanor; Posner, Helaine; Princenthal, Nancy; Scott, Sue (2013). The reckoning : women artists of the new millennium. Munich: Prestel. p. 79. ISBN 978-3-7913-4759-2.
  8. ^ "Janine Antoni, Lick and Lather, 1993-1994". SFMOMA (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2019-11-15.
  9. ^ "Lick and Lather". www.nga.gov. נבדק ב-2019-11-15.
  10. ^ "Collection Online: Janine Antoni". Solomon R. Guggenheim Foundation (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2019-11-15.
  11. ^ "Janine Antoni - Bio". The Broad. נבדק ב-2019-11-15.
  12. ^ "Collection - Lick and Lather, 1993-1994, Janine Antoni". The Metropolitan Museum of Art. נבדק ב-2019-11-15.
  13. ^ ג'נין אנטוני, באתר www.imj.org.il
  14. ^ 1 2 3 Heon, Laura (2001). "Janine Antoni's Gnawing Idea". Gastronomica. 1 (2): 5–8. doi:10.1525/gfc.2001.1.2.5. ISSN 1529-3262. JSTOR 10.1525/gfc.2001.1.2.5.
  15. ^ "The Collection, Janine Antoni. Gnaw. 1992". MoMA. נבדק ב-2014-07-30.{{cite web}}: תחזוקה - ציטוט: url-status (link)
  16. ^ Heon, Laura (2001-05-01). "Janine Antoni's Gnawing Idea". Gastronomica (באנגלית). 1 (2): 5–8. doi:10.1525/gfc.2001.1.2.5. ISSN 1529-3262.
  17. ^ Janine Antoni, Loving Care, 1993, ELEPHANT (באנגלית אמריקאית)
  18. ^ "Artist Janine Antoni Takes on Childbirth and the Female Body in Two New Shows". The Cut (באנגלית אמריקאית). 2015-02-27. נבדק ב-2019-11-15.
  19. ^ "Self-Portrait of the Artist as a Self-Destructing Chocolate Head". ARTnews. 2013-02-21. נבדק ב-2014-07-30.
  20. ^ 1 2 Jinkner-Lloyd, Amy (1996). "Chewing the Fat with Janine Antoni". Art Papers Magazine. Art Papers: 4. ISSN 0278-1441.
  21. ^ Doss, Erika (2002). Twentieth-Century American Art. New York: Oxford University Press. pp. 230. ISBN 9780192842398.
  22. ^ Fisher, Jennifer (1997). "Interperformance: The Live Tableaux of Suzanne Lacy, Janine Antoni, and Marina Abramovic". Art Journal. 56 (4): 28–33. doi:10.2307/777717. ISSN 0004-3249. JSTOR 777717.
  23. ^ Dreishpoon, Douglas. "Janine Antoni". Art in America. ארכיון מ-21 בפברואר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  24. ^ "Tear, 2008". Luhring Augustine Gallery, New York. ארכיון מ-13 בפברואר 2014. {{cite web}}: (עזרה)
  25. ^ 1 2 Selvin, Claire (2019-09-26). "Graveyard Shift: At Storied Brooklyn Cemetery, Janine Antoni Stages Artwork Amid 560,000 Bodies". ARTnews.com (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2019-12-05.
  26. ^ "The Green-Wood Cemetery". National Historical Landmark (NHL). אורכב מ-המקור ב-2007-12-24. נבדק ב-2019-12-04.
  27. ^ Says, Darko (22 בפברואר 2012). "Talking with Janine Antoni and Getting Set for NAEA: Part One". Art21 Magazine (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2019-11-15. {{cite web}}: (עזרה)
  28. ^ 1 2 Alum Wins Guggenheim for Body-Generated Art | RISD, www.risd.edu
  29. ^ [1] (אורכב 28.01.2012 בארכיון Wayback Machine)
  30. ^ 1 2 "Janine Antoni Biography – Janine Antoni on artnet". www.artnet.com. נבדק ב-2021-06-04.
  31. ^ "Janine Antoni - MacArthur Foundation", MacArthur Foundation, Retrieved 19 January 2019.
  32. ^ "Artist Grants, 1998, Janine Antoni". joanmitchellfoundation.org (באנגלית). נבדק ב-2019-11-15.
  33. ^ "Janine Antoni - Aldrich Award", Aldrich Contemporary Art Museum, Retrieved 13 April 2019.
  34. ^ "Janine Antoni - John Simon Guggenheim Memorial Foundation". Gf.org. 2009-10-23. אורכב מ-המקור ב-2013-10-03. נבדק ב-2014-07-30.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ג%27נין_אנטוני&oldid=38470045"