גידו קיש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גידו קיש
אין תמונה חופשית
לידה 22 בינואר 1889
פראג, האימפריה האוסטרו-הונגרית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 7 ביולי 1985 (בגיל 96)
בזל, שווייץ עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
  • College of Philosophy of the Prague German University
  • בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

גידו קישגרמנית: Guido Kisch; ‏22 בינואר 1889 בפראג שבאימפריה האוסטרו-הונגרית7 ביולי 1985 בבזל שבשווייץ) היה היסטוריון של המשפט וחוקר תולדות עם ישראל, צ'כי דובר גרמנית. הוא כתב עבודות יסוד על תולדות היהודים בימי הביניים.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גידו קיש הגיע ממשפחה יהודית בוהמית, שהיו מבניה רופאים, רוקחים ורבנים רבים. אחד מאבות אבותיו, אברהם קיש, היה היהודי הראשון שקיבל דוקטורט ברפואה באוניברסיטת האלה, ומחוגו של משה מנדלסון. אביו של גידו קיש, אלכסנדר קיש (גר'), היה רב מספר קהילות במרחב הגרמני, ומשרתו האחרונה הייתה רבנות בית הכנסת מייזל בפראג. דודו של גידו קיש היה הרופא אנוך היינריך קיש (אנ'), ממניחי היסודות של הבלנאולוגיה המודרנית. אחיו הצעיר של קיש היה הקרדיולוג ברונו קיש (גר'). בן דודה מדרגה שנייה היה העיתונאי אגון קיש.

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיש למד משפטים באוניברסיטה הגרמנית בפראג, והיה לדוקטור ב-1913. ב-1915 סיים הביליטציה בלייפציג בהנחיית חוקר הדיון האזרחי אדולף ואך (אנ'), בנושא "תהליך המעצר הגרמני בהתפתחותו ההיסטורית". לאחר חמש שנים כפריבט-דוצנט בלייפציג, מונה למרצה לתולדות המשפט באוניברסיטת קניגסברג (אנ') ב-1920. ב-1922 עבר לאוניברסיטת האלה, והיה בשנים 1925–1926 דקאן הפקולטה למשפטים. קיש עבד בהאלה עד לפיטוריו מתוקף "החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי" בראשית שלטונו של אדולף היטלר, מלבד שנת לימודים אחת, 1924–1925, שבה לימד כפרופסור אורח באוניברסיטה הגרמנית בפראג. בשנים 1929–1936 כתב באופן קבוע ב"כתב העת לתולדות היהודים בגרמניה" (Zeitschrift für die Geschichte der Juden in Deutschland), שנוסד מחדש ב-1929. ב-1933 נאסרה יציאתו של כתב העת, וב-1935 הותרה שנית.

הגירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שעבודתו באוניברסיטה נאסרה בידי המשטר הנאצי, הצליח קיש למצוא עבודה כפרופסור להיסטוריה בבית המדרש לרבנים בברסלאו. בברסלאו התמקד בתחום העבודה העיקרי השני שלו, היסטוריה יהודית, בעיקר בהיסטוריה המשפטית של יהודי גרמניה בימי הביניים. מכיוון שהנאצים המשיכו לרדוף אותו והוא לא יכול היה לקבל משרה אקדמית בגרמניה, היגר לארצות הברית בשנת 1935, שם עבד בתחילה באקדמיה האמריקאית למחקר יהודי.[1] גידו קיש היה עורך כתב העת בשפה האנגלית "היסטוריה יודאיקה", שהופיע החל משנת 1938 בעיר אוסטרבה שבצ'כוסלובקיה. בין השנים 1937–1958 עבד בהיברו יוניון קולג'. בשנת 1958 היה לפרופסור אמריטוס.

הגירה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיש עבד מאז 1952 גם באוניברסיטת בזל, והתיישב בבזל בשנת 1962. הוא נשא את הרצאת הכבוד של אוניברסיטת בזל. החיים בבזל אפשרו לו לחזור אל חיק התרבות הדוברת הגרמנית שאליה חש שייך, מבלי לשוב לגרמניה שדחתה אותו בצורה גסה. בבזל התמסר לתחום המחקר השלישי שלו – חקר תורת המשפט ההומניסטית, במיוחד לחקר ההומניסטים שעבדו בבזל בעצמה – ועסק בפעילות חקר עשירה, שהניחה את הבסיס לחקר ההיסטוריה המשפטית של בזל.

בשנת 1971 התקבל כחבר לשם כבוד של הוועדה ההיסטורית לחקר המדינה המזרח והמערב-פרוסית (גר'). בשנת 1972 קיבל את פרס יעקב בורקהרדט (גר') מקרן יוהאן וולפגנג פון גתה של בזל.

עבודותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריה של המשפט בגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Der Deutsche Arrestprozess in seiner geschichtlichen Entwicklung. Wien und Leipzig 1914.
  • Leipziger Schöffenspruchsammlung. Leipzig 1919.
  • Die Kulmer Handfeste. Rechtshistorische und Textkritische Untersuchungen nebst Texten. Zugleich ein Beitrag zur Verbreitungsgeschichte des Magdeburger Rechts. Stuttgart 1931 (2. Auflage, Sigmaringen 1978).
  • Das Fischereirecht im Deutschordensgebiete. Beiträge zu seiner Geschichte. Stuttgart 1932 (2. Auflage, Sigmaringen 1978).
  • Sachsenspiegel and Bible. Researches in the Source History of the Sachsenspiegel and the Influence of the Bible in Mediaeval German Law. Notre Dame, Ind. 1941 (Neudruck: Notre Dame, Ind. 1960).
  • Forschungen und Quellen zur Rechts- und Sozialgeschichte des Deutschordenslandes. Sigmaringen 1973.

היסטוריה יהודית והיסטוריה משפטית של היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Die Prager Universität und die Juden, 1348–1848. Mit Beiträgen zur Geschichte des Medizinstudiums. Mährisch-Ostrau 1935 (Amsterdam 1969).
  • The Jews in Medieval Germany. A Study of their Legal an Social Status. Chicago 1949 (deutsch als: Forschungen zur Sozial- und Rechtsgeschichte der Juden in Deutschland während des Mittelalters. Stuttgart und Zürich 1955; 2. Auflage, Sigmaringen 1978).
  • Das Breslauer Seminar. Jüdisch-Theologisches Seminar (Fraenckelscher Stiftung) in Breslau 1854–1938. Tübingen 1963.
  • Erasmus´ Stellung zu Juden und Judentum. In: Philosophie und Geschichte. Eine Sammlung von Vorträgen und Schriften aus dem Gebiet der Philosophie und Geschichte Nr. 83/84, Tübingen 1969. S. 5–39.
  • Rechts- und Sozialgeschichte der Juden in Halle 1686–1730. Berlin 1970.
  • Judentaufen. Eine historisch-biographisch-psychologisch-soziologische Studie, besonders für Berlin und Königsberg. Berlin 1973.
  • Forschungen zur Rechts- und Sozialgeschichte der Juden in Deutschland während des Mittelalters. In: Guido Kisch, Ausgewählte Schriften, Bd. 1, 1978, 2., erw. Aufl., Sigmaringen 1978
  • Forschungen zur Rechts-, Wirtschafts- und Sozialgeschichte der Juden. In: Guido Kisch, Ausgewählte Schriften, Bd. 2, 1979, Sigmaringen 1978

תורת המשפט ההומניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Johannes Sichardus als Basler Rechtshistoriker. Basel 1952.
  • Humanismus und Jurisprudenz. Der Kampf zwischen mos italicus und mos gallicus an der Universität Basel. Basel 1955.
  • Bartolus und Basel. Basel 1960.
  • Erasmus und die Jurisprudenz seiner Zeit. Studien zum humanistischen Rechtsdenken. Basel 1960.
  • Zasius und Reuchlin. Eine rechtsgeschichtlich-vergleichende Studie zum Toleranzproblem im 16. Jahrhundert. Konstanz und Stuttgart 1961.
  • Die Anfänge der juristischen Fakultät der Universität Basel 1459–1529. Basel 1962.
  • Enea Silvio Piccolomini und die Jurisprudenz. Basel und Stuttgart 1967.
  • Melanchthons Rechts- und Soziallehre. Berlin 1967.
  • Gestalten und Probleme aus Humanismus und Jurisprudenz. Neue Studien und Texte. Berlin 1969.
  • Claudius Cantiuncula. Ein Basler Jurist und Humanist des 16. Jahrhunderts. Basel 1970.
  • Studien zur humanistischen Jurisprudenz. Berlin und New York 1972.

אוטוביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Der Lebensweg eines Rechtshistorikers. Erinnerungen. Sigmaringen 1975, ISBN 3-7995-6015-7.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "Kisch, Guido", In: Lexikon deutsch-jüdischer Autoren, Band 14: Kest–Kulk, Hrsg. vom Archiv Bibliographia Judaica, Saur, München 2006, ISBN 3-598-22694-2, S. 54–73.
  • Heiner Lück, "Der Rechtshistoriker Guido Kisch (1889–1985) und sein Beitrag zur Sachsenspiegelforschung", In: Hallesche Rechtsgelehrte Jüdischer Herkunft, Berlin, Bonn, München 1996, S. 53ff., ISBN 3-452-23486-X.
  • Herbert A. Strauss/Werner Röder (Hrsg.), International Biographical Dictionary of Central European Emigrés 1933–1945, Bd. 2: The Arts, Sciences, and Literature, Saur, München u. a. 1983, S. 622f.
  • Wilhelm Güde, "Leben und Werk des Rechtshistorikers Guido Kisch (1889–1985)", In: Basler Juristische Mitteilungen 1, 2010, S. 1–24.
  • Wilhelm Güde, Der Rechtshistoriker Guido Kisch (1889-1985). Karlsruhe 2010 (= Heft 18 der Schriftenreihe des Rechtshistorischen Museums, Herrenstrasse 45a 76133 Karlsruhe).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו למשל עבודותיו Research in Medieval Legal History of the Jews. In: Proceedings of the AAJR, vol. 6, 1935, p. 229ff.; The Jewry-Law of the Medieval German Law-Books. In: Proceedings of the AAJR, vol. 7, 1936, p. 61ff. כמו גם The Jewry-law of the Medieval German Law-Books. Part II. In: Proceedings of the AAJR, vol. 10, 1940, p. 99ff.