גיז'מאר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

גִיזֶ'מָאר ("Guigemar") היא עלילה ברטונית, סוג של שיר עלילתי, רומנסה, שנכתבה בידי מארי דה פרנס בשלהי המאה ה-12. הרומנסה נמנית עם תריסר השירים שכונסו בקובץ העלילות של מארי דה פרנס. כשאר העלילות בקובץ, גיז'מאר כתובה צרפתית עתיקה, בזוגות משפטים מחורזים בני שמונה הברות כל אחד.

גיז'מאר היא אחת היצירות בקובץ, שבהן מציינת המחברת את שמה במפורש - "מארי". בפתח-הדבר לעלילה זו היא מציבה שני יעדים לעבודתה: להעתיר שבחים על אנשים הראויים להם, על אף דברים שאפשר שאמרו יריביהם הקנאים; ולהציג את הסיפורים שמאחורי שירים מסוימים שהיו נפוצים ואהודים באותה התקופה. היו שהעלו את הסברה שפתח-הדבר לגיז'מאר קדם לפתח-הדבר הכללי של ספר העלילות בכתב-היד הרלי 978, כתב-היד היחיד המתעד את כל תריסר העלילות המוכרות לנו.[1]

בסוף העלילה טוענת מארי שסיפור זה, אותו שמעה והעלתה על הכתב, היווה את הבסיס לשיר נודע שהושר באותם הימים על ידי פייטנים, בליווי וִיאוֹל (סוג של כינור קדום) ונבל.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיז'מאר, בנו של וסאל נאמן למלך ברטאן, הוא אביר אמיץ וחכם, שעל אף מעלותיו הרבות, עוד לא ידע אהבה מימיו. יום אחד, במסגרת משלחת-ציד, הוא פוצע אנושות איילה לבנה לאחר מאבק, אך לא מבלי שספג גם הוא פצעים. לפני מותה, האיילה מדברת אליו, ומטילה עליו קללה, לפיה פצעיו לא יירפאו אלא על ידי אישה שתסבול מאהבתה אותו, והוא יסבול באותה המידה בגללה.

גיז'מאר משוטט ביערות עד שהוא מגיע לנהר ובו ספינת פאר נטושה. הוא עולה על הסיפון, ונח, נאנח מכאבים. כשהוא מתרומם ממקום משכבו, הוא תופס שהספינה החלה לנוע ואין לו עליה כל שליטה.

הספינה נושאת אותו אל מדינה שמלכה שם את אשתו במאסר מתוך קנאה. המלכה מותרת בפגישה עם שני אנשים בלבד: אשת סוד (אחייניתו של המלך), וכומר מסורס. החלק היחיד של כלאה שאינו מוקף חומה הוא הגן, הגובל בים. הספינה הנושאת את גיז'מאר עוגנת ליד הגן. המלכה ואשת סודה מטפלות בפצעי האביר ונותנות לו מחסה בטירה, כלוב הזהב של הגבירה. גיז'מאר והמלכה מתאהבים זה בזו כמעט מיד, אך שניהם אינם בטוחים שהתאהבותם הדדית. האביר מתוודה על רגשותיו בפני אשת הסוד של הגבירה, והיא מארגנת עבורו פגישה סודית עם המלכה. ברגע שהיא משתכנעת בכנות כוונותיו של גיז'מאר, הם מממשים את אהבתם. כאות אמונים זה לזו, הוא מעניק לה חגורת-צניעות, בעוד היא מעניקה לו שרוך-מותניים העשוי מבגדיו שלו. השרוך נתפר כך שאיש זולת המלכה וגיז'מאר לא יוכל להתירו מבלי לקרוע את הבגד.

שנה ומחצה של אושר אותו הם חולקים יחדיו חולפות, עד שלפתע חצרן המלך מגלה אותם יחדיו. המלך מכריח את גיז'מאר לשוב למולדתו. עם שובו, ההמונים מריעים לגיז'מאר כגיבור, אך הוא אינו מצליח להשתחרר מהמחשבות על אהובתו שבמרחקים. בינתיים, המלך כולא את המלכה בצריח-שיש. לאחר שנתיים בשבי, היא מפתחת דיכאון עמוק בשל כיסופיה לגיז'מאר. היא מצליחה להימלט מהצריח וחוככת בדעתה אם להתאבד בטביעה בים הסמוך. או-אז מתגלה בפניה אותה ספינה מסתורית שנשאה את גיז'מאר בשעתו, והיא מחליטה לעלות על סיפונה. הספינה מביאה אותה לברטאן, שם היא נופלת בשבי אציל בשם מריאדוק. הוא מנסה לאונסה, אך חגורת-הצניעות מונעת זאת בעדו.

מאוחר יותר עורך האציל מריאדוק טורניר היאבקות, בו נוכח גם גיז'מאר. הוא מזהה את המלכה, וכמבחן לוידוא זהותה, מרשה לה לנסות ולהתיר את שרוך-חולצתו שהיא העניקה לו לפני שנים. היא צולחת את המשימה, ומגוללת בפניו ארוכות את עלילותיה רוויות-הסבל. מריאדוק מנסה לשמור את המלכה בחזקתו, אך גיז'מאר מסכל את מזימתו ולבסוף הורגו.

רמיזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בתמשיח המעטר את קיר חדרה של המלכה נראית ונוס, אלת-האהבה, המשליכה את "רפואות האהבה", ספרו של אובידיוס, אל תוך האש.[2]

פתיח השיר בגרסה האנגלית של מייסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Hearken, oh gentles, to the words of Marie. When the minstrel tells his tale, let the folk about the fire heed him willingly. For his part the singer must be wary not to spoil good music with unseemly words. Listen, oh lordlings, to the words of Marie, for she pains herself grievously not to forget this thing. The craft is hard--then approve the more sweetly him who carols the tune. But this is the way of the world, that when a man or woman sings more tunably than his fellows, those about the fire fall upon him, pell-mell, for reason of their envy. They rehearse diligently the faults of his song, and steal away his praise with evil words. I will brand these folk as they deserve. They, and such as they, are like mad dogs--cowardly and felon--who traitorously bring to death men better than themselves. Now let the japer, and the smiler with his knife, do me what harm they may. Verily they are in their right to speak ill of me. .

Eugene Maison (Trans.), The Lay of Gugemar, Project Gutenberg

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ל. הארף-לאנסר (תרגום לצרפתית והערות), העלילות של מארי דה פרנס, עמוד 27, מהדורת ספר-כיס, 1990.
  2. ^ עמוד 39, שם.