דחיסת נתונים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

במדעי המחשב, דחיסת נתונים היא התחום העוסק בהקטנת נפחם של נתונים, כך שיתפסו פחות מקום מאשר בצורתם הבלתי דחוסה.

עקרונות דחיסת הנתונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דחיסת נתונים אפשרית משום שבנתונים בצורתם הגולמית קיימת פעמים רבות יתירות גבוהה, כלומר מידע החוזר על עצמו או מידע שניתן לייצג בצורה חסכונית יותר. העיקרון הבסיסי בדחיסה הוא כי מידע שאנו עושים בו שימוש יש בו "סדר" מסוים. מציאת הסדר הזה מאפשרת לייצג את המידע בדרך יעילה יותר. מידע שהוא מקרי (רעש) לא יכול להידחס. מידת אי-הסדר מכונה "אנטרופיה".

דחיסת הנתונים מאפשרת לנו לעשות שימוש יעיל במדיה (תמונות, קול, וידאו). הדחיסה מאפשרת יעילות גבוהה בפעולות כגון העברת תמונות על גבי האינטרנט, שמירת סרט על תקליטור DVD ודיבור בטלפון סלולרי.

בעולם המחשב קיימים פורמטים שונים לקבצים דחוסים, ובהם: ZIP, MP3, MPEG, DIVX, JPEG. לעומתם, קיימים סוגי קבצים של מידע לא דחוס כגון: BMP ו-WAV (קובץ WAV גם הוא דחוס לעתים). מידע שמאוחסן בקבצים כאלו גדול משמעותית מהקבצים הדחוסים. כך תמונה לא דחוסה (בקובץ BMP) יכולה להגיע לגודל של כ-1,000,000 בתים (1MB) ואילו אותה תמונה דחוסה (בקובץ JPEG) בדחיסה מאבדת יכולה להיות בגודל של כ-50,000 בתים (50KB) - יחס של 1:20.

חסרונה העיקרי של הדחיסה הוא שהיא מגדילה את הסיבוכיות של השימוש במדיה, ולכן במערכות רבות עושים שימוש במדיה לא דחוסה למען הפשטות. תקליטור מוזיקה רגיל (CD) לדוגמה מכיל מוזיקה לא דחוסה, ולכן הנגנים שלו פשוטים וזולים בהרבה מנגנים שקוראים פורמטים כגון MP3.

בדחיסה ניתן להבחין בין שני סוגים עיקריים: דחיסה משמרת (Lossless) ודחיסה מאבדת (Lossy). בדחיסה משמרת, המידע הדחוס משוחזר בדיוק מלא למידע המקורי. לעומת זאת בדחיסה מאבדת המידע המשוחזר קרוב מאוד אך לא זהה למידע המקורי. פורמט ZIP הוא דוגמה לדחיסה משמרת, ולכן מתאימה לשמירת קבצים כלליים. JPEG הוא פורמט של דחיסה מאבדת של תמונה, ולכן תמונת JPEG לעולם לא תהיה זהה לתמונה המקורית. ה-JPEG מתוכנן בצורה כזו שעין אנוש לא תבחין בהבדל.

טכניקות דחיסה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דחיסה משמרת מידע[עריכת קוד מקור | עריכה]

דחיסה משמרת היא דחיסה המאפשרת לנו להפעיל פונקציה הפוכה לפונקציית הדחיסה, כך שהתוצאה שתתקבל תהיה זהה למקור. טכניקות דחיסה אלו מנצלות את העובדה שבמידע הנבדק יש חוקיות מתמטית.

קידוד אורך חזרה RLE[עריכת קוד מקור | עריכה]

"קידוד אורך חזרה"

טכניקת דחיסה פשוטה שאינה מאבדת מידע היא הטכניקה המכונה "קידוד אורך חזרה" או RLE (ראשי תיבות של Run Length Encoding) כאשר יחידת מידע החוזרת על עצמה מספר פעמים תקודד על ידי ציון יחידת המידע ומספר הפעמים בו יחידת המידע חוזרת על עצמה.

לדוגמה: נניח שאנחנו מבקשים לאחסן תמונה בשחור-לבן, כאשר האות ל תציין לבן ו-ש תציין שחור. המידע הלא דחוס עשוי להיות:

ללללללללללללשללללללללשששששללללללללללללללללללללללשלללללללללללללללל

ואילו המידע הדחוס יהיה (הפסיקים והרווחים הוספו להבהרת הדוגמה):

12ל, ש, 8ל, 5ש, 22ל, ש, 16ל

כפי שניתן לראות בדוגמה זו, המידע הדחוס מיוצג באמצעות 15 אותיות במקום 65 אותיות, שזה חיסכון של 77 אחוז.

קידוד גודל משתנה וקוד הופמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אותיות מסוימות באלפבית שכיחות יותר מאותיות אחרות. כך האותיות יוּד ו-וו נפוצות בעברית פי עשרה לערך מהאותיות צ ו-ג. אם נרצה לייצג טקסט נוכל להקטין את גודלו תוך שימוש בקוד קצר לאותיות נפוצות וקוד יותר ארוך לאותיות נדירות, כפי שהדבר נעשה בקוד מורס. השיטה הנפוצה ביותר לדחיסה כזו קרויה קוד הופמן. רוב פורמטי הדחיסה עושים שימוש באלגוריתם זה.

רוב קובצי הטקסט משתמשים בקידוד ASCII על מנת לייצג את התווים שבהם. לפי קידוד זה לכל תו יש ערך בעל 7 ביטים (כלומר סה"כ 2 בחזקת 7 - 128 תווים שונים), או בעל ערך של שמונה ביטים כאשר הביט השמיני הוא ביט זוגיות. בקבצים כאלה כדי לשמור n תווים בעצם כותבים 8*n ביטים. בהרבה מקובצי הטקסט לא משתמשים בכל התווים ובנוסף לתווים מסוימים יש סיכוי יותר גדול להופיע מאשר לתווים אחרים (למשל האותיות י,ו מופיעות הרבה יותר מאשר צ' או ט'). כלומר, קודם כל ניתן לייצג את כל התווים בקובץ מסוים בפחות ביטים - למשל כדי לייצג שמונה תווים צריך סה"כ 3 ביטים לכל תו. חוץ מכך, ניתן לתת לתווים מסוימים, שמופיעים יותר פעמים, קוד קצר יותר ולעומת זאת תווים שמופיעים לעתים רחוקות ניתן קודים ארוכים יותר.

קידוד כזה נקרא "קידוד גודל משתנה", מאחר שלכל תו יכול להיות גודל שונה. הבעיה בגודל משתנה היא שהמפענח של הקוד לא יכול לדעת מה מספר הביטים שהוא צריך לקרוא לכל תו, ואיך להפוך את אותו קוד חזרה לתו. עבור קבצים רגילים כל מה שהמפענח צריך לעשות זה לקרוא 7 או שמונה ביטים ולהמיר אותם לפי טבלת ה ASCII. כדי להתגבר על הבעיה הזאת נותנים לכל תו קוד משלו שתלוי במספר הפעמים בו הוא מופיע בטקסט וכדי להבדיל בין הקודים השונים לכל קוד יש תחילית שונה.

לדוגמה ניקח את הטקסט אאבגאדאב. כאשר מספר הפעמים שהאותיות מופיעות הם א-4, ב-2, ג-1, ד-1. אם היינו מייצגים כל אות על ידי שני ביטים, היינו מקבלים מחרוזת בגודל של 4*2+2*2+1*2+1*2=16. לעומת זאת ניתן לתווים את התחיליות הבאות:

א - 1

ב - 01

ג - 001

ד - 000

כעת נחשב כמה ביטים צריך על מנת לקודד את ההודעה. מאחר שא' מופיעה 4 פעמים על מנת לקודד אותה אנחנו צריכים 4 ביטים. ב' מופיעה פעמיים ומאחר שכל קידוד שלה הוא שני ביטים אז הסך הכול שווה ל4. ג' וד' מופיעות פעם אחת כל אחת ותורמות שלושה ביטים כל אחת. לכן הגענו סך הכול ל4+4+3+3=14.

מאחר שהתחיליות שונות נדע תמיד איפה מסתיים הקוד. למשל אם המפענח קורא 0 הוא יודע שחייבים להגיע עוד ביטים לאותו תו. אם לאחר מכן הוא קורא 1 אז הוא יודע שהתו הוא ב', אם לעומת זאת הוא קורא עוד 0 אז הוא שוב מחכה לעוד ביטים וחוזר חלילה. קוד זה נקרא גם "קוד תחיליות". קוד התחיליות הנפוץ ביותר כיום הוא קוד הופמן, שמקצה את התחיליות על ידי בניית עץ בינארי. קוד נוסף למציאת תחיליות הינו קוד שאנון פאנו.

אפשר להראות שכל קבוצת מילים (סופית או בת מנייה) בעלת תחיליות שונות, חייבת לקיים את אי-שוויון קראפט.

אלגוריתם למפל-זיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד קוד הופמן ו-RLE, אחת מטכניקות הדחיסה ללא איבוד מידע המקובלת ביותר כיום מבוססת על אלגוריתם שפיתחו פרופ' אברהם למפל ופרופ' יעקב זיו מהטכניון בחיפה. וריאציות שונות של אלגוריתם למפל-זיו (LZ, LZW) מיושמות כיום בתוכנות דחיסה פופולריות כגון PkZip ו-gzip, ובפורמטים ליצוג תמונות כגון GIF ו-PNG.

האלגוריתמים והוריאציות של למפל זיו מבוססים על בניית מילון בו נשמרים צירופים של אותיות שהופיעו בקובץ וכאשר אותו צירוף מופיע שוב במקום לכתוב אותו לקובץ, פשוט כותבים מצביע לאותו ערך במילון. כאשר יש קובץ ובו ישנם צירופים שחוזרים על עצמם לעתים קרובות (כמו למשל הצירוף "צירו" שהופיע 4 פעמים בפסקה הנוכחית עד עתה).

טכניקות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

טכניקות דחיסה נוספות כגון PPM, CTW, ו-BWT משיגות ביצועים טובים יותר (חיסכון בתווים) בתמורה לאיטיות מסוימת יחסית ל-LZ.

דחיסה מאבדת מידע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דחיסה מאבדת נתונים

ישנם מקרים רבים בהם נסכים לאבד חלק מן המידע כדי לקבל דחיסה טובה הרבה יותר מזו שניתן היה לקבל ללא איבוד מידע. במקרים של מידע חושי כגון תמונה, קול או סרט, ההנחה היא שהחושים האנושיים ממילא אינם מסוגלים להבחין בווריאציות קטנות, ולכן לא נורא אם נאבד חלק מהמידע בתנאי שהמידע שהולך לאיבוד יהיה שולי מבחינת חשיבותו ומבחינת יכולת ההבחנה של התפיסה החושית שלנו. כך לדוגמה פורמט MP3 מסוגל לדחוס שיר שאורכו 3 דקות ל-3MB במקום 32MB בגודלו המקורי מבלי שרוב האנשים יוכלו להבדיל בין השיר המקורי לדחוס. הדבר נעשה על ידי הורדת תדרים שהאוזן האנושית לא מסוגלת לשמוע. המצאת פורמט ה-MP3 אפשרה הפצה יעילה של מוזיקה על גבי האינטרנט ובניית נגנים זעירים שלא מכילים חלקים נעים.

באופן דומה, בקובץ JPEG מפורקת התמונה לתמונת שחור-לבן ולתמונות הצבע שלה. תמונת השחור לבן נשמרת בדיוק גבוה ואילו הצבעים יכולים להישמר בדיוק יותר נמוך כי הם לא משפיעים על חדות התמונה וכי העין האנושית לא מסוגלת להבחין בהבדלים בין כל הגוונים השונים. לאחר מכן נדחסות כל התמונות על פירוק לתדרים המרחביים שבהם (ולבסוף הפעלת קוד הופמן).

בטלפונים סלולרים, לדוגמה, דוחסים את הקול המשודר במספר טכניקות. אחת היעילות ביותר שבהם היא שכאשר צד מסוים בשיחה שותק, הטלפון שלו משדר סימן מיוחד שמפורש על ידי הצד השני בהשמעת רעש שקט במיוחד. כך נחסך שידור של מידע לא רלוונטי בתשתיות סלולריות יקרות. מדובר על מעל ל-50% חיסכון (בהנחה ששני הצדדים לא מדברים במקביל). טכניקות נוספות עושות שימוש במאפיינים של הקול האנושי כדי לפרק את האות לעיצורים שמשודרים בנפרד. מסיבה זו בטלפונים חדשים, במהלך שיחת טלפון, קול אדם נשמע ברור וחד ואילו מוזיקה נשמעת מעוותת ומתכתית.

בוידאו מקובלת דחיסה שבה שומרים רק את ההבדל בין תמונה אחת (frame) לזו שבאה אחריה. ולא את כל התמונות באופן מלא. כך קובץ MPEG יכול להכיל לא 24 או 30 תמונות לשנייה אלא תמונה אחת לשנייה (Key Frame) ואת השינויים בה (דלתא) לאורך אותה השנייה.

תוכנות דוחסות ומפענחות במחשב האישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים מקודדים שדוחסים את המידע (encoders) ופורסים אותו (decoders) בפורמטים שונים. בגלל שהתקנים בתחום הגרפי הם ותיקים ויציבים, לתוכנות גרפיות בדרך כלל יהיו את שתי האופציות, והדחיסה והפריסה הן שקופות למשתמש בזמן קריאת הקובץ ושמירתו. לעומת זאת בקובצי אודיו ווידאו התקנים משתנים ולכן לעתים לא בכל מחשב זמינות יכולות פענוח של כל הפורמטים, ויהיה צורך להוריד פורס חדש לפורמט הנדרש (קודק). ישנם פורמטים שאי אפשר להוסיף תמיכה בהם לתוכנות סטנדרטיות, ויש צורך בתוכנה ייעודית שמטפלת בהם.

הדחיסות מתחלקות לסוגי קבצים שונים:

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]