דיאליזה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ברפואה, דיאליזהאנגלית: Dialysis) היא תהליך המיועד להחליף את הכליות ולבצע את תפקידן, במקרה שאלו חדלות לתפקד, בין אם כתוצאה מאי ספיקת כליות חריפה או כתוצאה מאי ספיקת כליות כרונית.

בגוף בריא לכליות מספר רב של תפקידים, העיקריים שבהם הם סילוק חומרים (כמו אשלגן, חומצות ושתנן) מהדם, כאשר תהליך הדיאליזה אמור לחקות פעולות אלו עד לביצוע השתלת כליה, אם ניתן.

זהו טיפול תומך שאינו מיועד לרפא את הכליות. דיאליזה מיועדת לחולים קשים שהכליות שלהם חדלו לתפקד בפתאומיות (אי-ספיקת כליות חריפה) או לחולים במצב יציב שהכליות שלהם חדלו לתפקד באופן קבוע (אי-ספיקת כליות כרונית).

דרכי הפעולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיאליזה עובדת על עקרון הדיפוזיה של מומסים לאורך גרדיאנט ריכוזים דרך ממברנה חדירה למחצה. בכל סוגי הדיאליזה דם נמצא מצידה האחד של הממברנה ונוזל דיאליזה מצידה השני. הריכוז ההתחלתי של המומסים הבלתי רצויים (בעיקר אשלגן ושתנן) בנוזל הדיאליזה נקבע על ערך נמוך, ושל המומסים הרצויים (כמו נתרן) על הערך הנורמלי התקין המצוי בדמו של אדם בריא. המומסים הבלתי רצויים עוברים בדיפוזיה לנוזל הדיאליזה שלאחר מכן מסולק.

סוגי הדיאליזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכונת המו-דיאליזה
  • המו-דיאליזה - דמו של החולה עובר דרך כליה מלאכותית הנמצאת מחוץ לגופו. בתוך הכליה המלאכותית ישנה ממברנה חדירה למחצה אשר בצידה האחד זורם דמו של החולה ובצידה השני ישנו נוזל דיאליזה. המומסים הבלתי רצויים עוברים בדיפוזיה לנוזל הדיאליזה והדם הנקי מוחזר לגוף החולה. סילוק הנוזלים נעשה על ידי העלאת הלחץ ההידרוסטטי של הדם, מה שגורם למים שבדם לעבור דרך הממברנה בדיפוזיית לחץ. סוג זה של דיאליזה יעיל מאוד ומאפשר הפסקות בין טיפול לטיפול, כאשר בדרך כלל נהוג לבצע שלושה טיפולים בשבוע. עם זאת, כמויות הנוזלים הרבות המוצאות מן הגוף בתהליך עשויות להיות תובעניות למדי מגוף החולה. דם החולה מוזרם מן העורק אל מכונה הנקראת "דיאליזר" (dialyzer), בה נמצאים צינורות דקים עשויים קרום בררני (להעלאת שטח הפנים וכן את קצב הסינון) בהם זורם הדם, כאשר מסביבם נמצא נוזל הדיאליזה. חומרי פסולת הקטנים מגודל מסוים של חורים, כמו אוריאה, קרטנין, נוזלים עודפים, אשלגן וכו' נעים לתוך נוזל הדיאליזה, בעוד מולקולות גדולות כמו כדוריות דם אדומות, תאי דם לבנים וחלבונים נשארים בתוך הדם. לאחר כמה שעות ובסוף תהליך הסינון הדם מוזרם בחזרה לוריד החולה ונוזל הדיאליזה מוזרם לביוב. תהליך זה לרוב מתקיים בבית חולים או מרכז רפואי.[1]
דיאליזה פריטוניאלית
  • דיאליזה פריטוניאלית - בסוג דיאליזה זה מוחדר לגוף צינור דרכו מוזרמת תמיסה מיוחדת לחלל הבטן. הדם שזורם בקרום חלל הבטן מתנקה מן הפסולת והנוזלים שיש לסלק ואלו עוברים לנוזל הדיאליזה, שלאחר מכן מוצא אל מחוץ לגוף דרך הצינור. על תהליך זה יש צורך לחזור מספר פעמים ביום. סילוק המים נעשה בתהליך של אוסמוזה, כאשר תמיסת הדיאליזה זמינות בעוצמות אוסמוטיות שונות כדי לאפשר שליטה על כמות הנוזלים שמוצאת. תהליך זה יעיל פחות מהמו-דיאליזה, אך סילוק המים נעשה בצורה איטית ומתונה יותר. בתהליך הדיאליזה הפריטוניאלית  נעשה שימוש בפריטוניאום (peritoneum), קרום המרפד את חלל הבטן ומכסה את כל האיברים הנמצאים בחלל זה, כקרום בררני. יתרונו טמון בשטח הפנים הגדול שלו וכן בעושרו בכלי דם. נוזל הדיאליזה מוחדר באמצעות קטטר לתוך אותו חלל המוקף בפריטוניאום. הדם עובר תהליך סינון בדיוק כמו בהמודיאליזה, רק שהקרום הבררני הוא קרום חלל הבטן בסיום התהליך, הדיאליזט מרוקן ובמקומו מוחדר דיאליזט נקי וחדש.[1]

סיבוכים של המודיאליזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תת-לחץ בדם - הסיבוך השכיח ביותר, בעיקר אצל חולים הסובלים בנוסף מסוכרת. ככל הנראה הסיבה לכך היא פילטרציה גבוהה (אולטרה-פילטרציה) ללא מילוי מפצה מספיק של כלי הדם
  • אי ספיקת לב כתוצאה מהפיסטולה אשר מביאה למצב של High output - עליה בזרימה הסירקולטורית
  • התכווצות שרירים
  • תגובה אנפילקטית (לרוב בשימוש הראשון)

סיבוכים של דיאליזה פריטונאלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פריטוניטיס- דלקת בצפק, מוגדרת כעליה בתאי דם לבנים בנוזל הפריטונאלי. לרוב יש כאבים, דיאליזט שאיננו צלול, ולעתים חום וסימנים נוספים. לרוב מדובר בסטפילוקוק. לרוב הטיפול הוא מתן אנטיביוטיקה דרך פה או לתוך חלל הפריטוניאום והמצב איננו דורש אשפוז. במידה ומדובר בזיהום על ידי פסאודומונס או נבגים אחרים יש צורך בהחלפת הקתטר.
  • זיהומים הקשורים לקתטר
  • עליה במשקל
  • הפרעות מטבוליות
  • אורמיה שאריתית
  • הרס הממברנה הפריטונאלית מהחשיפה לגלוקוז וייצור של AGEs.

דיאליזה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1947 החליט ד"ר קורט שטייניץ[2], מנהל המעבדה הכימית של בית החולים "רוטשילד" בחיפה, (כיום מרכז רפואי בני ציון) לבנות "כליה מלאכותית". הוא התעמק בכתביהם של קולף מהולנד ו-אלואל משוודיה ובנה מכונת המו-דיאליזה. המכונה, שהרכבתה הושלמה ב-1948, הוצבה באחד מצריפי הטכניון בהדר הכרמל, שני המטופלים הראשונים נפטרו, מסיבות שלא בהכרח קשורות לכשל בביצוע הדיאליזה. הטיפול במטופלת השלישית הצליח והיא המשיכה לחיות כ-15 שנה לאחריו.

מחלקת הנפרולוגיה הראשונה בה בוצעו טיפולי דיאליזה סדירים החל ב-1958, הייתה המחלקה בבית חולים הדסה בירושלים, בניהולו של פרופסור דוד אולמן שהשתלם בטיפולי דיאליזה ונחשב כחלוץ הנפרולוגיה המודרנית בישראל. המכשיר נועד לטיפול בחולים עם חוסר תפקוד זמני של הכליות[3][4]. בסוף שנות ה-60 הופעלו בישראל כ-30 מכשירי דיאליזה בבתי חולים שונים[5].

כיום קיימות יחידות דיאליזה במרבית בתי החולים הכלליים בישראל. הן מיועדות לטיפול במאושפזים וכן לטיפול מרפאתי בחולים מורכבים. מרבית הנזקקים לטיפולי דיאליזה בישראל מקבלים אותם במכוני דיאליזה בקהילה, המופעלים על ידי קופות החולים ועל ידי חברות שירותי רפואה פרטיות, הקשורות בהסכמים עם קופות החולים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דיאליזה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 נעמה קורין, trapping uremic toxins
  2. ^ נסים לוי, ד"ר קורט שטייניץ (1966-1907) ו-60 שנה להמודיאליזה הראשונה במזרח התיכון, הרפואה, כרך 149, חוברת 2, פברואר 2010
  3. ^ כליות ולב, דבר, 15 באוגוסט 1958 ; המשך
  4. ^ ד"ר יעקב רותם, כליה מלאכותית, דבר, 26 בדצמבר 1958
  5. ^ הופעל המכון הנפרולוגי החדיש בבית החולים בילינסון בפתח תקווה, דבר, 18 בפברואר 1969