דייוויד דאובה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דייוויד דאובה
David Daube
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 8 בפברואר 1909
פרייבורג, הקיסרות הגרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 24 בפברואר 1999 (בגיל 90)
ברקלי, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מעסיק אוניברסיטת קליפורניה בברקלי, אוניברסיטת אברדין עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית יהדות עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה עמית האקדמיה הבריטית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

דייוויד דאובה (8 בפברואר 1909, פרייבורג, גרמניה - 24 בפברואר 1999, ברקלי, קליפורניה) היה בין הבולטים בקרב חוקרי המשפט העתיק במהלך המאה העשרים וכן היה פרופסור עמית של האקדמיה הבריטית.[1] [2] [3] הוא שילב היכרות עם שיטות משפט רבות, בעיקר המשפט הרומי והמשפט המקראי, תוך שהוא מגלה בקיאות בספרות יוונית, רומית, יהודית ונוצרית, ומשתמש בטקסטים ספרותיים, דתיים ומשפטיים כדי להאיר זה את זה, ובין היתר, "לשנות את מעמדו של המשפט הרומי" [4] ולהשיק "מהפכה" [5] או "כמעט מהפכה"[6] בחקר הברית החדשה.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא היה בנם של יעקב דאובה, מפרייבורג (שמשפחתו נדדה כנראה דורות קודם לכן מצרפת), וכן של סלמה (שרה) אשר שמוצא משפחתה מהעיירה נרדלינגן, גרמניה. מצדה של משפחת אמו, ישנה טענה לקשר שושלתי ישיר לרבי מאיר מרוטנבורג, המהר"ם. דאובה נישא ב-1936 והתגרש ב-1964; היו לו שלושה בנים. לבנו הבכור של דאובה, יונתן, ניתן אף השם האמצעי "מהר"ם". לדאובה היה קשר נישואים רחוק לפילוסוף ליאו שטראוס (אחת מאחיותיה של סלמה נישאה לבן דודו הרחוק של הפילוסוף הידוע, זאת כשמוצאם של בני משפחת שטראוס הוא מאזור אמנבורג-קירכהיין-מרבורג).[7] לדאובה היה תפקיד מכריע בהצלתו של שטראוס מגרמניה הנאצית בכך שעזר למצוא לו משרה באוניברסיטת קיימברידג' ב-1935. דאובה נמלט מגרמניה לאנגליה מוקדם יותר, ב-1933, אך קיים מספר נסיעות מצומצם, חזרה לאירופה. זאת, כדי לעזור להציל מציפורני הנאצים, בני משפחה, חברים ואף מכרים שעמד איתם אף בקשר רופף בלבד. זאת, בסיועם של פרופסורים, עמיתים וסטודנטים מקיימברידג', אך במיוחד בסיוע הסטודנט שסיים זה עתה את התואר הראשון שלו, ההיסטוריון פיליפ גרירסון.

בשנת 1970, בשיא הקריירה שלו, הוא פרש ממשרת הפרופסורה שלו שבאול סולס קולג', אוקספורד. הוא אף ויתר על משרת הכבוד שלו בקולג' זה, שהשתייך לאוניברסיטה הידועה שבעיר, פרופסור רגיוס למשפט אזרחי, ועבר לקליפורניה, שם הפך לפרופסור-תושב בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ברקלי, שהיה ידוע בשם Boalt Hall, שם לימד עד סוף חייו. הוא התחתן שוב ב-1986.

מוריו של דאובה כוללים את אוטו לנל, ש"עודד" אותו להתחיל ללמוד את ההיסטוריה המשפטית מלכתחילה, זאת על פי הערותיו של דאובה בספרו הראשון שפורסם, עיונים במשפט מקראי. דאובה ממשיך ומודה לפרופסור יוהנס המפל וכן למלומד וולפגנג קונקל מגטינגן, שהכשירו את דאובה לנקוט בשיטות מחקר קפדניות. השפעתו של החוקר האקדמי צ'ארלס הרולד דוד, שדאובה פגש בו לראשונה בקיימברידג', הדריכה את דאובה כל חייו; באותו מקום, בקיימברידג', המלומדים פ.ס. מארש וסטנלי א. קוק היוו השפעות חשובות על דאובה. ולבסוף, פרופסור וויליאם ווריק בקלנד: "עבורו, באהבה", לו מקדיש דאובה את ספרו הראשון.

הספר עיונים במשפט מקראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק הראשון של ספרו החשוב הראשון של דאובה, Studies in Biblical Law, פותח בכותרת, "המשפט שבסיפורי התנ"ך", המנוסחת בלשון מנומסת. אולם, הוא אף מעלה טיעון חסר תקדים: כל החוקרים מזמנו של הנרי מיין אומרים שאין הפרדה בין משפט לדת בשיטות משפט "פרימיטיביות", או עתיקות. אולם, מציין דאובה, מדובר בהכללה המבוססת על חקר המשפט בתנ"ך, שהניחו המלומדים עד לאותה עת. לטענת דאובה, המקרא, אחרי הכל, הוא "אוסף ספרות הערוך על ידי כוהנים ונביאים". הם, באופן טבעי, הוא ממשיך, "הכפיפו את החוק לדת; אכן, הם ייצגו כללים משפטיים ככללים דתיים, המיועדים להנחות את עמו הנבחר של אלוהים". אבל, הוא שואל, "האם זה בטוח לטעון שבגלל שמחברי המקרא האדוקים ראו בחוק חלק מהדת, החוק חייב להיות חלק מהדת במדינה העברית מקדמת דנא?" בתשובה לכך, הוא אומר, על היסטוריונים משפטיים ללכת מעבר לתנ"ך, תוך שימוש בשיטה ההשוואתית.

אבל, מוסיף דאובה, היישום הזה של השיטה ההשוואתית איננו מספיק. מכיוון ש"התנ"ך הוא אנתולוגיה שחוברה על ידי כוהנים ונביאים, שלא היו מוכשרים ואף לא רצו לנסח הסבר מדויק של המשפט העברי", יש לברר תחילה דבר מה על המשפט העברי האמיתי, להפריד בינו לבין הלבוש שבו אותם כוהני דת ונביאים מסרו לנו אותו, משל להרכיב פאזל מקטעים מפוזרים". התוצאה של חקירה כזו תראה כנראה שהאופי הדתי של החוק לא היה טמון בו מלכתחילה, אלא עוצב כך בשל הנטיות התאולוגיות של מחברי המקרא. מדוע, הוא מסכם, צריך להניח שהחוק נובע מהדת ולא הדת מהחוק? שאלה זו מסמנת צעד חשוב: אין להסתפק במסגרת המחקר המשפטי המקראי בפרשנות הדתית האדוקה של הטקסט הנ"ל, זאת כאשר אופיו הדתי, תמיד הופך את מעמדו לעליון על החוק עצמו.

אדרבא, המשפט המקראי הוא תחום של מחקר משפטי, של חקירה רציונלית, כמו כל תחום אחר של מחקר משפטי, ויש לגשת אליו באותם כלים ושיטות אנליטיות. יתרה מכך, טקסט קדוש זה אינו האמירה המוסמכת של המשפט העברי, שכן המסירה של הטקסט מטעם כוהני הדת, עיוותה את החוק. אותו החוק שהיה לו קיום עצמאי בישות הפוליטית העברית של אותם זמנים. יש לשחזר את החוק הזה מהסיפורים המקראיים על ידי ניתוח משפטי זהיר ומדוקדק.

דאובה מתחיל להביא דוגמאות כיצד שחזור זה אמור להתבצע. תחילה הוא מתבונן בנרטיב של יוסף ואחיו, ומראה כיצד ניתן להבינו בהקשר של עקרונות חוק האפוטרופסות, המספקים את הקטגוריות המשפטיות הטבועות בטקסט, המשמשות את הטקסט וקובעות את קווי המתאר של הפעולה אותה מוסר הטקסט. וכך הוא יוצא לדרך, תוך שהוא חונך חמישים שנה של מחקר פורץ דרך.

חיבוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דאובה תרם תרומה מכובדת לשלושה תחומים - המשפט המקראי והתלמוד; לימודי הברית החדשה; והמשפט הרומי. קאלום קרמייקל, פרופסור לספרות השוואתית באוניברסיטת קורנל וכן מי ששימש בפועל כמוציא לאור הספרותי של דאובה, מתאר את הממואר שלו על דאובה - רעיונותיו ואישיותו: לזכור את דייוויד דאובה - כ"ניסיון להעביר את רוח הנאורות שדייוויד דאובה השרה בכל עבודתו ובכל שיחה שניהל. נכון לכתיבת ספר זה, הוא העריך שדאובה ייזכר במשל הזמן, כפרופסור מצטיין למשפטים, חוקר קלאסי פר אקסלנס, איש הגות דתי אקומני, חוקר תלמוד מוביל, בלשן מיומן, הומניסט גדול של המשפט, מבקר ספרות מבריק וכן כמשפטן הרומי הבכיר של ימיו". [8]

לדברי קרמייקל, בשל בקיאותו של דאובה בארמית ובתלמוד, הוזמן דאובה להשתתף בסמינר של הברית החדשה שניהל צ'ארלס הרולד דוד, בקיימברידג'. הזמנה זו עוררה בדאובה התעניינות מעמיקה ברקע הרבני שסבב את הנצרות. לימודי הברית החדשה היו התחום שבו הוא היה אמור לתרום את תרומתו המקורית ביותר למחקר האקדמי ובעיניו הוא גם העניק תרומה ליחסי יהודים-נוצרים, לדידו של טוני הונורה.[9] דאובה פירש מחדש טקסטים רבים של הברית החדשה לאורו של חקר התלמוד. ניתן היה להעריך מחדש את כתבי הקודש הנוצריים כצורה של ספרות יהודית, שאותה כינה "יהדות הברית החדשה".

ויליאם דייוויד דייוויס התמקד בכך בהספד שנתן למנטור שלו בעת מותו: "זוהי המורכבות שבדייוויד אשר הפכה אותו לקסום כל כך. לא מפתיע אם כן שהוא האדם היהודי ביותר מבין החוקרים שלימד אותנו שהנצרות היא יהדות של הברית החדשה - ביטוי הריוני להפליא שהוא המציא ואשר מסכם בצורה הטובה ביותר אולי את מורשתו ואת המהפכה הקרובה שהוא הכניס לחקר הברית החדשה"[6] בשנים 1962–1964 נשא דאובה את הרצאות גיפורד על תאולוגיה טבעית.[10]

תלמידיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לקארמייקל ולדייוויס המנוח, תלמידיו של דאובה כוללים בנוסף, את סי. קיי בארט המנוח, אוניברסיטת דרהאם (בריטניה); שאול ברמן, ישיבת חובבי תורה ; דייוי אשר שטראוס ברנשטיין, אוניברסיטת שיקגו; דייוויד כהן, אוניברסיטת קליפורניה בברקלי; מרטין אוונס, אוניברסיטת סטנפורד; וויליאם פרנקל, (AM); טוני הונורה, פרופסור רגיוס למשפט אזרחי (אוקספורד); ברנרד ג'קסון, מאוניברסיטאות מנצ'סטר וליברפול; לי קואן יו, ראש הממשלה הוותיק - ו"אביה של" - סינגפור; פרגוס מילאר, אוקספורד; ג'ון טי. נונן ג'וניור, מבית המשפט לערעורים של ארצות הברית (בזמן כהונתו הוא מונה לשופט בסבב הבחירה התשיעי); סטיבן פסמנק, היברו יוניון קולג' - המכון היהודי לדת; לורד רודג'ר המנוח (תואר האצולה הבכיר של אלן רודג'ר, הברון רודג'ר מארלספרי), שופט בית המשפט העליון של הממלכה המאוחדת; אי. פי. סאנדרס, דיוק; פיטר שטיין, פרופסור רגיוס למשפט אזרחי (קיימברידג'); גיזה ורמס, אוקספורד; אלן ווטסון, מהפקולטות למשפטים שבאוניברסיטאות ג'ורג'יה, אדינבורו ובלגרד; וראובן ירון, מהאוניברסיטה העברית בירושלים.

אקדמיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברנרד ג'קסון מעיד: "במשך שנתיים הגשתי חומר על בסיס שבועי או שבועיים. כפי שהיה המנהג הרגיל שלו עם תלמידי מחקר, דאובה היה מזמין אותי לארוחת צהריים ב-All Souls, ואז מבלה את רוב שאר אחר הצהריים בניתוח ובביקורת של עבודתי שורה אחר שורה. לא ניתן היה לדמיין השגחה אינטנסיבית או פרודוקטיבית יותר. אני חייב את כל מה שעשיתי לאחר מכן למסד הטפחות האקדמי שהוא העניק לי. אלן ווטסון תיעד את תחושת הפחד המתמשכת שלו לאכזב את דאובה בהגיעו למפגשים הללו. הזיכרון שלי הוא התחושה שאיתה תמיד התעוררתי. עד כמה שהביקורת הייתה הרסנית - ולעולם לא בלי הצדקה - דאובה תמיד סיכם במילות עידוד כנות ומשכנעות, שגרמו לי להיות מוכן, אפילו להוט, להתחיל את מחזור ההרס הבא.

"הוא היה מנטור חם, חכם ונדיב, שתמיכתו חרגה הרבה מעבר להנחיית הדוקטורט ולקידום האקדמי לאחר מכן. הוא לא התרחק מהחיים האישיים של תלמידיו, הן בשמחה והן בצער. הוא אף נאם ב[חתונתי], אבל מה שמה שיבלוט בתודעה שלי, הוא לא רק הרעפת השבחים המלומדת במהלך נאומו, אלא האופן שבו דיבר באופן לא רשמי עם בני משפחותינו בהתאמה, ללא שמץ של התנשאות אלא מתוך עניין כן והיכולת להרגיש את בן האנוש שעמד מולו".[11]

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקידים בכירים ותוארי כבוד אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Daube, David (1944). Studies in Biblical Law. Cambridge, UK: Cambridge University Press. OCLC 780837218.
  • ——— (1949). Rabbinic Methods of Interpretation and Hellenistic Rhetoric. Hebrew Union College Annual. Vol. 22. Cincinnati, OH: Hebrew Union College. OCLC 935807811.
  • ——— (1956). The Defence of Superior Orders in Roman Law. Regius Chair Inaugural Lecture, 1955. Oxford: Clarendon Press. OCLC 9374302.
  • ——— (1956). The New Testament and Rabbinic Judaism. Jewish people: history, religion, literature.; Jordan lectures in comparative religion. Vol. 2. New York: Arno Press. ISBN 9780405052576. OCLC 642864456.
  • ——— (1956). Forms of Roman Legislation. Oxford: Clarendon Press. OCLC 497369.
  • ——— (1960). Sin, Ignorance and Forgiveness in the Bible. London: Liberal Jewish Synagogue. ISBN 9780598660787.
  • ——— (1963). The Exodus Pattern in the Bible. All Souls Studies. Vol. 2. London: Faber and Faber. OCLC 327982.
  • ——— (1964). Suddenness and Awe in Scripture: Robert Waley Cohen Memorial Lecture, 1963. Council of Christians and Jews. OCLC 1063922449.
  • ——— (1964). The Sudden in the Scriptures. Leiden: E.J. Brill. OCLC 350719.
  • ——— (1965). Collaboration with Tyranny in Rabbinic Law. Newcastle upon Tyne University Publications; Riddell memorial lectures, 37th series. London & New York: Oxford University Press. OCLC 978197.
  • ——— (1966). He That Cometh. St. Pauls Lecture. Vol. 5. London: London Diocesan Council for Christian-Jewish Understanding.
  • ——— (1968). The Significance of the Afikoman. London: Union of Liberal and Progressive Synagogues.
  • ——— (1969). Roman Law: Linguistic, Social, and Philosophical Aspects. J. H. Gray Lectures, 1966-7. Edinburgh & Chicago, IL: Edinburgh University Press & Aldine Pub. Co. ISBN 9780852240519. OCLC 22054.
  • ——— (1971). Legal Problems in Medical Advance. Lionel Cohen Lectures, Universiṭah ha-ʻIvrit bi-Yerushalayim. Vol. 16. Jerusalem: Magnes Press.
  • ——— (1972). Civil Disobedience in Antiquity. Messenger Lectures on the Evolution of Civilization, Cornell University, 1971. Edinburgh: Edinburgh University Press. - based on his Messenger Lectures at Cornell[12])
  • ——— (1973). Ancient Hebrew fables: the inaugural lecture of the Oxford Centre for Postgraduate Hebrew Studies, delivered in Corpus Christi College, 17 May 1973. [Oxford, UK: Oxford University Press. OCLC 18585426.
  • ——— (1975). Wine in the Bible. St. Paul's lecture. Vol. 13. Oxford: Church Army Press. OCLC 13949609.
  • ——— (1976). Medical and Genetic Ethics: three historical vignettes. Oxford: Oxford Centre for Postgraduate Hebrew Studies. OCLC 2800604.
  • ——— (1977). Duty of Procreation. Eugene, OR: Wipf & Stock Publishers. ISBN 9781610975087. OCLC 748935571.
  • ——— (1977). Typologie im Werk des Flavius Josephus. Sitzungsberichte der Bayerischen Akademie der Wissenschaften, Philosophisch-Historische Klasse, 1977-6. München: Bayerische Akademie der Wissenschaften. ISBN 9783769614879. OCLC 645229255.
  • ——— (1981). Ancient Jewish Law. Norman and Sadie Lee program in Jewish and western civilization. Leiden: E. J. Brill. ISBN 9789004065314. OCLC 8650863.
  • ——— (1983). Die Geburt der Detektivgeschichte aus dem Geiste der Rhetorik (trans The Birth Of The Detective Story). Konstanz: Universitätsverlag Konstanz. ISBN 3879402418. OCLC 17149429.
  • ——— (1984). Das Alte Testament im Neuen: Aus jüdischer Sicht. Konstanz: Universitatsverlag Konstanz. ISBN 9783879402571.
  • ——— (1984). Sons and Strangers. Boston: University School of Law, Institute of Jewish Law. OCLC 746869837.
  • ———; Carmichael, Calum M. (1986). Witnesses in Bible and Talmud. Oxford Centre papers. Oxford: Oxford Centre for Postgraduate Hebrew. OCLC 731034802.
  • ——— (1987). Appeasement or Resistance and other essays on New Testament Judaism. Berkeley, CA: University of California Press. ISBN 9780520061583. OCLC 1025287821.
  • ——— (2008). Carmichael, Calum M. (ed.). The Deed and the Doer in the Bible: David Daube's Gifford Lectures, Volume 1. Philadelphia, PA: Templeton Foundation Press. ISBN 9781599472256. OCLC 730520009.
  • ——— (2010). Carmichael, Calum M. (ed.). Law and Wisdom in the Bible: David Daube's Gifford Lectures, Volume 2. Philadelphia, PA: Templeton Foundation Press. ISBN 9781599473451. OCLC 762577011.

נערך על ידי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ———; Davies, W. D., eds. (1956). The Background of the New Testament and its Eschatology: Studies in Honour of C. H. Dodd. Cambridge, UK: Cambridge University Press. OCLC 376862.
  • ———, ed. (1959). Studies in the Roman Law of Sale: Dedicated to the Memory of Francis de Zulueta. Oxford: Clarendon Press. OCLC 2889012.

פרקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ——— (1953). "Alexandrian Methods of Interpretation and the Rabbis". Festschrift Hans Leward: bei Vollendung des vierzigsten Amtsjahres als ordentlicher Professor im Oktober 1953. Basel: Helbing & Lichtenhahn. pp. 25–44.

מאמרי כתב עת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסות לכבוד דאובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Daube Noster: Essays in Legal History for David Daube, 1974 (ed. Alan Watson)
  • Studies in Jewish Legal History: Essays in Honour of David Daube, 1974 (ed. Bernard Jackson)
  • Donum Gentilicium: New Testament Studies in Honour of David Daube, 1978 (eds. Ernst Bammel, C.K. Barrett, and W.D. Davies)
  • Essays on Law and Religion: The Berkeley and Oxford Symposia in Honour of David Daube, 1993 (ed. Calum M. Carmichael)

כרכי זיכרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Law for All Times: Essays in Memory of David Daube, 2004. ISBN 978-0-9764149-0-2 (ed. Ernest Metzger)
  • David Daube: A Centenary Celebration, 2010. ISBN 978-0-9566423-0-1 (ed. Ernest Metzger)

הפניות[עריכת קוד מקור | עריכה]


  1. ^ Pace, Eric (8 במרץ 1999). "David Daube, 90, an Authority On Talmudic and Roman Law". The New York Times. נבדק ב-22 במאי 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  2. ^ Rodger, Alan Eric (5 במרץ 1999). "Obituary: Professor David Daube". The Independent. נבדק ב-22 במאי 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  3. ^ "Independent (London) March 5th 1999". www.law.berkeley.edu.
  4. ^ Lord (Alan) Rodger, "David Daube (1909-1999)" in Jurists Uprooted (Oxford, 2004), p. 240.
  5. ^ "New York Times - March 8th 1999". www.law.berkeley.edu.
  6. ^ 1 2 </ref"David Daube Tribute - W.D. Davies". www.law.berkeley.edu.
  7. ^ Joachim Lüders and Ariane Wehner, Mittelhessen – eine Heimat für Juden? Das Schicksal der Familie Strauss aus Kirchhain (Central Hesse – a Homeland for Jews? The Fate of the Strauss Family from Kirchhain) 1989
  8. ^ Carmichael, Calum M. (2004). Ideas and the Man: Remembering David Daube. ISBN 9783465033639.
  9. ^ "Tony Honore". www.law.berkeley.edu.
  10. ^ "Gifford Lecture Series - Books". אורכב מ-המקור ב-2010-04-09. נבדק ב-2010-01-14.
  11. ^ "British Association of Jewish Studies Bulletin". www.law.berkeley.edu.
  12. ^ "The University Faculty : Cornell University". אורכב מ-המקור ב-2013-12-19. נבדק ב-2013-12-18.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]